מכון שטיינזלץ

בין המפעלים העריכתיים הגדולים של היהדות בת-זמננו, מעטים השיגו השפעה הדומה לזו של המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים (Israel Institute for Talmudic Publications), המכונה בדרך כלל מכון Steinsaltz, על שם מייסדו. המכון נוצר כמכשיר למפעל בעל שאיפות עצומות — להנגיש את התלמוד הבבלי לכל קורא יהודי, בין אם תלמיד חכם ובין אם הדיוט — והוא מגלם אחד מהשאיפות העיקשות ביותר של המחשבה היהודית המודרנית: לפייס בין מורשת טקסטואלית בעלת מורכבות מרתיעה לבין ציבור שחלק גדל והולך ממנו איבד את מפתחה.

המוסד נולד מתוך אמונה אישית לא פחות מאשר מתוך אבחנה תרבותית. מייסדו, הרב עדין אבן-ישראל Steinsaltz, סבר כי הבערות בתלמוד מהווה סוג של אמנזיה קולקטיבית המאיימת על הרציפות של העם היהודי עצמו. עבודתו הונעה מהרצון לחנך יהודים רבים על מורשתם, ו"שיידע עמי" היה סיסמתו האהובה. סביב ניסוח מכונן זה נפרשת תולדות המכון: לא בית הוצאה לאור גרידא, אלא שליחות ציוויליזציונית המצוידת בתשתית אינטלקטואלית.

הספר הגדול הזה מתחקה אחר תולדות מוסד זה, מייסודו בשנת 1965 ועד להפצה עולמית של מהדורות התלמוד שלו בעברית מודרנית, באנגלית, בצרפתית, ברוסית ובספרדית. הוא שואף, ככל שהמקורות המוסמכים מאפשרים זאת, להבחין בין מה ששייך לארכיון המבוסס, למסורת המועברת ולנקודת החיתוך ביניהם.

המכון אינו ניתן להבנה בנפרד מדמותו הייחודית של מייסדו. Adin Even-Israel Steinsaltz נולד ב-11 ביולי 1937 בירושלים, אז בפלשתינה המנדטורית, ונפטר שם ב-7 באוגוסט 2020 בגיל 83. מסלול חייו מרשים במיוחד לאור כך שלא בא מסביבה מסורתנית. יליד ירושלים שנת 1937, להורים חילוניים, Steinsaltz למד מתמטיקה, פיזיקה וכימיה באוניברסיטה העברית, לצד לימודיו הרבניים.

ההכשרה הכפולה הזו, המדעית והדתית, מסבירה במידה רבה את הדקדקנות השיטתית שהחיל בהמשך על יצירתו העריכתית. בטרם הקדיש עצמו לחקר הטקסטים, עסק בחינוך: לאחר שסיים את לימודיו, ייסד מספר בתי ספר ניסויים והפך, בגיל 23, למנהל בית הספר הצעיר ביותר בישראל. על פי מקורות אחרים, מינוי זה אירע בגיל 24 — פער קל שאינו משנה את דיוקנו של רוח ביכורים ויוזמה [Jewish Virtual Library].

ההחלטה שעתידה הייתה להגדיר את חייו התגבשה באמצע שנות ה-60. בשנת 1965 לקח על עצמו הרב Steinsaltz משימת חיים: להנגיש את התלמוד לכול. בהקשר זה הקים את המוסד שנועד לשאת חזון זה. בשנת 1965 ייסד Steinsaltz את Israel Institute for Talmudic Publications ולקח על עצמו את תרגומו ופירושו המונומנטלי של התלמוד לעברית מודרנית. המכון והפרויקט התלמודי הם אפוא בני אותו רגע ממש: בשנת 1965 ייסד Steinsaltz את Israel Institute for Talmudic Publications, באותה שנה שבה החל את תרגום התלמוד.

יצירת המכון בשנת 1965 נענית לניתוח מדויק של המצב היהודי בעת החדשה. התלמוד, אוסף מסועף של דיונים הלכתיים ואקסגטיים שנכתבו בארמית ובעברית, נותר עבור רוב מוחלט של היהודים בעידן המודרני ספר חתום. הניסוח הלקוני, היעדר הפיסוק, השימוש במינוח טכני וסבך הטיעונים הפכו את הגישה אליו לכמעט בלתי אפשרית ללא הכשרה מעמיקה בישיבה.

Steinsaltz ניסח אבחנה זו במילים מרעישות. "התלמוד הוא עמוד השדרה של הידע היהודי, חשוב להבנה כוללת של מהו היהדות", אמר, אך "זהו ספר שיהודים אינם יכולים להבין. זוהי מצב מסוכן, כמו אמנזיה קולקטיבית." תגובת המכון הייתה אפוא להוריד את חסמי הכניסה מבלי לסלף את הטקסט. הוא הצהיר שניסה ליצור נתיבים שדרכם יוכלו אנשים לחדור לתלמוד מבלי להיתקל במכשולים בלתי עבירים.

החידוש העריכתי של המכון טמון בעיצוב הדף עצמו. לטקסט הארמי המקורי מצרף המכון תרגום ומנגנון פרשנות שנועד להדריך את הקורא צעד אחר צעד. מהדורות Steinsaltz של התלמוד כוללות תרגום מהארמית המקורית וכן פירוש ממצה. מערך זה שבר עם עיצוב הדף הקלאסי של וילנה, המהולל אך ההרמטי, והציע ארכיטקטורה פדגוגית חדשה. המכון הפך כך למעבדה של תיווך בין הכתב הקדום לבין הקורא המודרני, נאמן למוטו "שֶׁיֵּדַע עַמִּי".

הפרויקט התלמודי של המכון נמתח על פני משך חיים שלם. במקום שבו מפעלים הוצאה לאור אחרים היו מגייסים צוותים רבים לאורך דורות, נושא תלמוד Steinsaltz את חותמו של מאמץ יחיד, שנשמר קרוב לחצי מאה. נדרשו 45 שנה, אך הוא השלים את 63 הכרכים של היצירה. השלמה זו מהווה ציון דרך מרכזי בתולדות האינטלקטואל היהודי של המאה ה-XX ותחילת המאה ה-XXI.

תאריך הגמר מתועד במדויק. Steinsaltz סיים את מהדורתו העברית של כלל התלמוד הבבלי בנובמבר 2010, עת הפכה Koren Publishers Jerusalem למוציאה לאור של כל יצירותיו, לרבות התלמוד. מעבר הוצאה לאור זה מסמן שלב חדש: המכון, שנשא את הייצור הראשוני, שותף מעתה לבית הוצאה לאור מוביל כדי להבטיח את הפצתו ואת נצחיותו של כלל המקבץ.

השלמת 2010 נתפסה כאירוע החורג מן המסגרת המלומדת הצרה. היא ייצגה את מימוש האבחנה שניתנה בשנת 1965: ה-«collective amnesia» שחשש ממנה Steinsaltz מצאה את תרופתה בתלמוד הניתן כעת לקריאה בשלמותו. בעת השלמה זו חזר המייסד ואישר בפני העיתונות את חשיבות מפעלו, בהדגישו כי התלמוד נותר «עמוד התווך המרכזי של הידע היהודי» וכי סגירתו מהווה סכנה לשרשרת המסורת. כך הפך המכון שליחות אישית למורשה קולקטיבית.

השאיפה של המכון לא הוגבלה לעברית המודרנית. הייעוד האוניברסליסטי של הפרויקט — להגיע למרב היהודים, בכל שפה שתהיה — חייב מאמץ תרגום בהיקף ניכר. בשנת 1965 ייסד את Israel Institute for Talmudic Publications והחל את מפעלו המונומנטלי על התלמוד, הכולל תרגום לעברית, לאנגלית, לרוסית ולשפות שונות נוספות.

מאזן מאמץ ההפצה הזה מוּעד באופן מתכנס על ידי המקורות. המפעל תורגם אף הוא לאנגלית, לצרפתית, לרוסית ולספרדית. קשת לשונית זו משקפת את גיאוגרפיית הגלויות שאותן ביקש המכון לשרת: הקהילות דוברות האנגלית בצפון אמריקה ובעולם, היהודים דוברי הצרפתית באירופה ובצפון אפריקה, הקהילות דוברות הספרדית, והיהודים דוברי הרוסית, שגישתם לכתבי הקודש הייתה מעוכבת זמן רב בידי המשטר הסובייטי.

המהדורה האנגלית של תלמוד Steinsaltz עברה כמה שלבי פרסום ושיתוף פעולה עריכתי. בעקבות השותפות עם Koren Publishers Jerusalem שנכרתה בשנת 2010, לבש המפעל את דמות Koren Noé Talmud. המהדורה הדיגיטלית William Davidson של Koren Noé Talmud, עם פירושו של הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ, פורסמה ברישיון CC BY-NC על ידי Koren Publishers. מהדורה זו העמידה לרשות הציבור את מכלול תרגומי המאסטר: תלמוד William Davidson כולל את התרגומים המלאים לעברית מודרנית ולאנגלית של התלמוד שביצע הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ.

ההיסטוריה של המכון מוצאת המשך מכריע עם עלות עידן הדיגיטל. הדאגה לנגישות שעמדה ביסוד הקמתו מצאה בטכנולוגיות המידע אופק יישום חדש: לא רק להוריד את המחסומים האינטלקטואליים, אלא גם לבטל את המחסומים הכלכליים והמעשיים לגישה אל הטקסט.

מעבר זה אל היגיון של פתיחות חופשית מתגלם בהסכם שנכרת סביב Talmud William Davidson, על שם הנדבן שמימן את הפצתו. הודות לתמיכתה הנדיבה של William Davidson Foundation, תרגומים אלה זמינים כיום תחת רישיון Creative Commons לשימוש לא מסחרי, מה שהופך אותם חופשיים לשימוש ולשימוש חוזר — לרבות מעבר לפלטפורמת Sefaria. יצירתו של המכון, שהייתה כלואה פעם בתוך כרכים מודפסים, הפכה כך לנחלה משותפת דיגיטלית.

הגורמים שעיצבו תמורה זו מהווים קואליציה המגלה את מקומו של מורשת Steinsaltz כיום. שותפי המבצע כללו את William Davidson Foundation, את Matthew Miller ו-Koren Publishers, וכן את הרב Menachem Even-Israel ו-Milta, שתרמו למימוש הסכם קניין רוחני חסר תקדים זה. מבצע זה מעגן את יצירת המכון בטווח הארוך ובתרבות הגישה החופשית. שנתפסו כמורשת קולקטיבית השייכת לכולם, הטקסטים היהודיים הפכו נגישים לכל אחד הודות לתמיכת William Davidson Foundation, כאשר תרגומיו של Steinsaltz והסברותיו הטקסטואליות המשולבות הפכו חופשיים לשימוש ולשימוש חוזר, אף מעבר ל-Sefaria.

כך, יותר מחצי מאה לאחר הקמתו, השלים המכון — בדרכים אחרות — את אותה השליחות: לגשר על המחסומים שבין העם לספרו.

עבודתו של המכון ומייסדו זכתה להוקרה רבה, המעידה על הכרה מוסדית בפרויקט שנולד מיוזמה אישית. Steinsaltz קיבל אותות כבוד רבים, ובהם את פרס ישראל למדעי היהדות בשנת 1988, את פרס הנשיא וראש הממשלה לזכר Zalman Shazar בשנת 2002, את מדליית ההצטיינות הנשיאותית הראשונה של ישראל בשנת 2012 ואת National Jewish Book Award בשנת 2012. על פי המקורות, הוא אף זכה בפרס יקיר ירושלים בשנת 2017 [Open Siddur Project].

הקומה שרכש המייסד חרגה הרבה מעבר לגבולות עולם המלומדים היהודי. הרב Adin Even-Israel Steinsaltz זכה להערכתו של המגזין Time כ"חוקר שכמותו אינו קם אלא אחת לאלף שנה". הקדשה תקשורתית זו, השייכת לזיכרון הציבורי לא פחות משהיא שייכת לשיפוט אקדמי, ממחישה את האופן שבו מאגר האותות המסורת השבח מתלכדים סביב דמות המייסד.

המשכיותו של המכון לאחר פטירתו של Steinsaltz בשנת 2020 נשענת בין היתר על העברת מורשתו במסגרת המשפחה והמוסד. נוכחותו של בנו, הרב Menachem Even-Israel, בין יוצרי ההסכם על התלמוד William Davidson, מעידה על ירושה פעילה בניהול היצירה. זיקתו של Steinsaltz לתנועת חב"ד, המתועדת במקורות, משייכת את המכון לרשת רוחנית רחבה יותר, שבה לפרסום הידע היהודי ממד מיסיונרי מוצהר [Wikipedia, Adin Steinsaltz].

ההיסטוריה של המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים שזורה במידה רבה בסיפורו של אדם אחד ורעיון אחד. המכון, שנוסד בשנת 1965, שימש כלי לאמונה ייחודית: שחוסר הנגישות לתלמוד מהווה סכנה קיומית לעם היהודי, שאליה אך עבודת תרגום ופרשנות מתמשכת ויסודית יכולה להשיב. מן הדף המודפס הראשון ועד למהדורה הדיגיטלית בגישה חופשית, המכון נאמן ללא הרף למוטו של מייסדו: "שעמי יֵדע".

ההישגים, כפי שמעידות המקורות המוסמכים, הם ניכרים: תרגום מלא של התלמוד הבבלי לעברית מודרנית, שהושלם בשנת 2010 לאחר ארבעים וחמש שנות עמל, ולאחריו גרסאות באנגלית, בצרפתית, ברוסית ובספרדית — ולבסוף שחרורו ממגבלות מסחריות בהפצתו תחת רישיון פתוח. כך הפך המכון טקסט שנחשב לסתום וסגור למורשת משותפת, נגישה כאחד בספריות ועל מסכים בכל רחבי העולם.

ובכל זאת, בתום מסע זה, נותרת שכבת זיכרון הנמלטת מן הארכיון: ההשפעה הרוחנית והחינוכית האמיתית של מפעל זה על דורות של קוראים. שם שבו ההיסטוריה מתעדת תאריכים, כרכים והוקרות, דווקא המסורת החיה של הלימוד היא שתמדוד, על פני הדורות, את הגשמתו האמיתית.