יוסף שמואל בלוך

על סף המאה העשרים, בשעה שהאימפריה האוסטרו-הונגרית נכנסה לשלב החריף ביותר של מתחיה הלאומיים והדתיים, מתבלטת דמותו של Joseph Samuel Bloch כדמותו של איש-ציר: רב שהוכשר במסורת התלמודית, חוקר בקי בפילולוגיה המזרחית, עיתונאי לוחם וחבר פרלמנט מחויב. Joseph Samuel Bloch היה רב, איש פוליטיקה, עיתונאי ולוחם אוסטרי נגד האנטישמיות, ובמיוחד נגד עלילת הדם — הטענה לפיה משתמשים היהודים בדמם של נוצרים בטקס הפסח.

חייו משקפים את הסתירות של יהדות מרכז אירופה, שנקרעה בין ההתבוללות, הלאומנות הגרמנית והציונות המתהווה. יליד הפריפריה הגליצאית, מת בבירה הווינאית — Bloch מגלם מסלול של עלייה אינטלקטואלית וגיוס ציבורי האופייני לדור שהאמין כי ניתן להגן על זכויות היהודים בכוח הכתב, בית המשפט ובמה הפרלמנטרית. ספר גדול זה נועד לשחזר, מתוך מקורות תיעודיים מוסמכים וכתביו שהותיר בעצמו, את דיוקנו של אדם שעשה את הגנת היהדות למוקד המרכזי של חייו הציבוריים.

Joseph Samuel Bloch נולד במחוז המזרחי של האימפריה, בעיירה שהתאפיינה בחיים יהודיים מסורתיים ענפים. Joseph Samuel Bloch נולד ב-20 בנובמבר 1850 ב-Dukla, בגליציה, באימפריה האוסטרית — כיום בפולין — ונפטר ב-1 באוקטובר 1923 בווינה.

ילדותו של Bloch עמדה בסימן בשלות אינטלקטואלית יוצאת דופן, ובמיוחד בתחום לימוד הטקסטים הקדושים. Bloch גילה מילדותו בקיאות מפתיעה בתלמוד, ולאחר תקופה של הכשרה רבנית וכללית נודדת, למד בצוריך ובמינכן, שם קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה בצוריך בשנת 1875. כפל ההכשרה הזה — מצד אחד מדעי הרבנות שירש מהעולם הגליצאי, ומצד שני התרבות האוניברסיטאית הגרמנית והפילולוגיה — יהווה את אדני סמכותו מאוחר יותר. הוא אפשר לו לנוע בנחת בשני עולמות: עולם המסורת היהודית ועולם המלגנות האקדמית, ואותם ידע לנצל כדי להפריך את טענות מתנגדיו.

בתום לימודיו פתח Bloch בקריירה רבנית נודדת, אופיינית לאנשי הדת בני זמנו. הוא שימש כדרשן ב-Rendsburg, כרב ב-Kobylin, ב-Brüx, ולאחר מכן מ-1877 עד 1883 ב-Floridsdorf סמוך לווינה, בטרם התיישב בווינה עצמה. התבססותו בפתחה של הבירה הייתה מכרעת: היא הציבה אותו במרכז הדיון הציבורי האוסטרי בדיוק בשעה שהאנטישמיות הפוליטית ידעה עלייה מסחררת.

התיישבותו של Bloch בפרוור הווינאי חפה עם שילובו במוסדות האינטלקטואליים היהודיים של Vienne. לאחר ששירת בקהילות מחוזיות, הפך לרב של הפרוור הווינאי Floridsdorf ולמורה בבית המדרש של Jellinek. Adolf Jellinek עמד אז בראש אחד ממרכזי הלימוד החשובים של היהדות ב-Vienne, וקשריו של Bloch עם סביבה זו מעידים על שילובו באליטה הדתית והלמדנית של הבירה.

בהקשר זה מתגבשת ייחודיותו: Bloch אינו מסתפק בתפקידו המסורתי של משרת קהילה. איש הדיבור הציבורי שבו, הוא פונה גם אל העולם הפועלי ומוצא בטקסטים היהודיים חומר להוראה חברתית. Bloch השתתף במספר כינוסים שנערכו בידי פועלים, והעביר בהצלחה ניכרת הרצאות על עקרונות התלמוד בדבר העבודה ועל המעמדות העמלים בתנ"ך. עניין חברתי זה יקבל ביטוי כתוב, ובין היתר במחקר סוציו-תלמודי שהוקדש לרפורמת סיוע העניים וזכות המגורים ב-Vienne, שפורסם בשנת 1884. Bloch ביקש להוכיח כי המסורת היהודית טמנה בחובה מחשבה חברתית המסוגלת לדיאלוג עם הוויכוחים בני זמנו, ולא גוף ארכאי מנותק מהעולם המודרני.

הפרשה שהעניקה ל-Bloch פרסום אירופי הייתה עימותו עם התיאולוג August Rohling, בעקבות משפט Tiszaeszlár. באותה עת תפח הגל האנטישמי באוסטריה, והמתח הגיע לשיאו עם המשפט הרועש, בשנת 1882, של חמישה עשר יהודים מ-Tiszaeszlár שהואשמו ברצח נערה בת ארבע עשרה, Esther Solymosi, כדי להשתמש בדמה בטקסי הפסח הקרובים.

התערבותו של Rohling, פרופסור בפקולטה לתיאולוגיה קתולית בפראג, פתחה בפני Bloch פתח לתגובה קטלנית. כאשר August Rohling, מהפקולטה לתיאולוגיה קתולית רומית באוניברסיטת פראג, טען כי ביכולתו להוכיח בשבועה את המציאות שמאחורי טקס הדם, השיב Bloch בסדרת מאמרים שבהם האשים אותו בבערות ובמרמה, דבר שהביא את Rohling לתבוע אותו בעוולת לשון הרע.

האסטרטגיה של Bloch הייתה חריפה כאחת מבחינה פולמוסית ומבחינה מלומדת. הוא ערער על כשירותו של Rohling כחוקר, האשים אותו בשקר, והציע לו 3,000 פלורינים תמורת תרגום של עמוד שיישלף באקראי מן התלמוד. האתגר היה נוקב: מטרתו הייתה לחשוף בפומבי את חוסר יכולתו של Rohling לקרוא את הטקסטים שטען להסגיר. הבקיאות המלומדת שגייס Bloch נשענה על הסמכויות האוריינטליסטיות הגבוהות ביותר של תקופתו. משנאלץ Rohling בלחץ הדעה הציבורית לתבוע את Bloch בלשון הרע, נעזר בשני אנטישמים שלא יכלו להופיע למשפט, ואילו Bloch גייס את האוריינטליסטים המוערכים Theodor Nöldeke ו-Karl August Wünsche, שהרסו לחלוטין את יומרותיו האקדמיות של Rohling; אף Paul de Lagarde גינה את חיבוריו של Rohling.

התוצאה הייתה מפלה מוחצת לתובע האנטישמי. בשנת 1885, זמן קצר לפני פתיחת המשפט, חזר בו Rohling מתביעתו לאחר שאסף Bloch כמות ניכרת של מסמכים נגדו; הוא נאלץ לשלם את הוצאות המשפט, איבד את כיסאו האוניברסיטאי ועזב את הזירה הציבורית, אף שהמשיך לפרסם כתבים אנטישמיים. הנסיגה פורשה כהודאת חוסר אונים. Bloch הופיע אז בחזית עם סדרת מאמרים שבהם האשים את Rohling בגלוי כי הציע להישבע לשקר מרצונו, וסימן אותו כבור לחלוטין במדע התלמודי; לאחר מספר ניסיונות לעכב את ההליך, העדיף Rohling לסגת, ובכך הודה בשתיקה בתבוסתו.

היוקרה שרכש בפרשת Rohling קידמה את Bloch לחיים הפוליטיים. Bloch נבחר בשנים 1884, 1885 ו-1891 לפרלמנט האוסטרי במחוז בחירות גליציאני בעל רוב יהודי, והיה הפרלמנטר הראשון שעשה את ענייני היהודים למרכז עיסוקו הפוליטי, רואה עצמו כמפרש ומגן של המחשבה היהודית בפני הציבור הלא-יהודי. נסיבה זו היא אחת ממאפייני הייחוד הבולטים בקריירתו: בעוד שנציגים יהודים אחרים השתלבו בתנועות ליברליות או לאומיות מבלי להדגיש את זהותם, Bloch תבע במפורש מנדט ייצוג של האינטרסים היהודיים.

בחירתו התרחשה על רקע ריק בייצוג הגליציאני. לאחר מותו של הרב הגדול S. Schreiber בקרקוב בשנת 1884, נעשה Bloch לצייר. ב-Reichsrat היה נואם שממנו יראו. נואם מבריק הן בהתאחדויות הפועלים הן ב-Reichsrat (1883–1885 ו-1891–1895), הוא השתדל לשפוך אור על מהות היהדות בפני העולם הלא-יהודי. על פי המקור האוסטרי שנסקר, פעילותו הפרלמנטרית ומאבקו העיתונאי היוו שני צדדים של אותו מפעל: לדחות את הדעה הקדומה באמצעות הידע.

Bloch המשיך את המאבק הזה בשדה הדוקטרינרי של הוויכוחים הפנים-יהודיים. הוא היה שותף-מייסד של האיגוד האוסטרו-ישראלי ומייסד ה-„Oesterreichische Wochenschrift", שעמד בעריכתו ובהוצאתו לאור במשך עשרות שנים, וסייג תחילה את הלאומיות הגרמנית היהודית ולאחר מכן גם את מדיניותו של Theodor Herzl. השקפתו בשאלה הלאומית מפורטת בחיבורו משנת 1886 העוסק בסכסוך הלאומי וביהודים באוסטריה.

מעבר לבמה הפרלמנטרית, הפך Bloch את העיתון לנשקו המועדף והמתמשך. בשנת 1884 ייסד שבועון, את "Dr. Blochs Oesterreichische Wochenschrift", שנועד להילחם באנטישמיות, ואשר המשיך להתקיים עד לאחר מלחמת העולם הראשונה; כמו כן הקים את האיחוד האוסטרו-ישראלי, שהפך מ-1921 לאיחוד היהודים הגרמנו-אוסטרים. כפל יסוד זה — איבר עיתונאי וארגון הגנה — מעיד על תפיסה מוסדית של המאבק: לא היה די בהפרכת עלילות מזדמנות, אלא נדרשו מבנים קבועים ועמידים.

ייעוד השבועון הוגדר בבירור. בשנת 1883 ייסד Bloch כתב-עת, את "Oesterreichische Wochenschrift", במטרה להגן על זכויותיהם המדיניות של היהודים, להפריך התקפות בלתי צודקות ולנסוך בקוראיו אומץ ואמונה בעימות שנכפה עליהם. העיתון התמקם גם בתוך יריבות אידאולוגית מוגדרת: לפי ה-Deutsche Biographie, "Oesterreichische Wochenschrift" (1884–1921) נוצר על-ידי Bloch כמשקל נגד ל-"Deutsche Wochenschrift" של Heinrich Friedjung.

מאבקו של Bloch כנגד מיתוס עלילת הדם לא נחלש לאחר פרשת Rohling. התקפה חדשה בשנת 1893 עוררה תגובה משפטית שיצאה מנצחת. כאשר בשנת 1893 הצהיר המומר Paulus Meyer, ששכרו הכומר Joseph Deckert, במהדורת ה-11 במאי של העיתון Vaterland, כי קבוצת רבנים רוסים ביצעה רצח פולחני בנוכחותו ב-Lentschna, פתח Bloch, בשם ילדיהם של אותם רבנים, בהליכים משפטיים כנגד Deckert, Meyer ועורך העיתון; ב-15 בספטמבר חשף המשפט את הקנוניה, ושלושת הנאשמים נידונו לעונשי מאסר.

יצירתו הכתובה של Bloch עטרה פעילות זו. Bloch פרסם קובץ של חוות-הדעת שהכין לקראת המשפט בחיבורו Israel und die Voelker (1922; ישראל והעמים). באותה שנה ראה אור גם עדותו האוטוביוגרפית הגדולה. לפי ה-Deutsche Biographie, בין יצירותיו נמנים מחקר סוציו-תלמודי על רפורמת הסעד לעניים ודיני המגורים בווינה (1884), מסה על הסכסוך הלאומי והיהודים באוסטריה (1886), ו-"Erinnerungen aus meinem Leben" בשני כרכים (1922, המכסים את התקופה עד שנת 1893).

על הגבול שבין הארכיון לזיכרון המועבר, דמותו של Bloch נותרת חרותה במקומות הזיכרון היהודי הווינאי. קברו נמצא בבית העלמין המרכזי של Vienne, ה-Wiener Zentralfriedhof. העקבה החומרית של זכרו משתרעת מעבר לכך: לפי Deutsche Biographie, פסל חזהו של Bloch מאת הפסל Gustinus Ambrosi שמור במוזיאון הלאומי של ירושלים — אות להכרה שנקשרה לשמו בתוך העולם היהודי.

ייחודו ההיסטורי של Bloch נעוץ בצירוף, נדיר לתקופתו, של מדע רבני, עצמת פילולוגית ופעולה ציבורית. לדברי מילוני הייחוס, הוא היה חבר הפרלמנט הראשון שנטל על עצמו בגלוי את הגנת האינטרסים היהודיים כציר מרכזי של מנדטו, מה שהפך אותו לדמות חלוצית של פוליטיקה יהודית עצמאית בתוך המוסדות הקיסריים. עמדותיו העמידו אותו אמנם בניגוד לתנועות שנועדו לעתיד גדול: מתנגד לציונות ההרצלאית, הוא דגל בנתיב של שילוב באזרחות האוסטרית, המיוסד על הבהרה הדדית ועל הגנה משפטית. ההיסטוריה המאוחרת של מרכז אירופה עתידה הייתה להראות את שבירותו של הימור זה; אך אין היא יכולה למחות את אומץ לבו של איש שבפרשת Rohling ידע להפנות את כלי הלמדנות נגד הזיוף המדעי של האנטישמיות.

המסלול של Joseph Samuel Bloch, משטעטל הגליצאי של Dukla אל ספסלי ה-Reichsrat הווינאי, מסכם דף שלם בתולדות יהודי מרכז אירופה. רב, חוכם, עיתונאי וצירֿ בפרלמנט — הוא איחד מרשמים שנהגו להיות נפרדים, כולם לשירות עניין אחד: הגנת כבוד היהדות וזכויותיה מול גאות האנטישמיות. נצחונו נגד August Rohling נותר אחד הפרקים הזוהרים ביותר של ההתנגדות הזו באמצעות הדעת, שבה הפכה הפילולוגיה לכלי של צדק. מייסד עיתון שהחזיק כמעט ארבעים שנה ואיגוד יהודי שהאריך ימים ממנו, השאיר Bloch מוסדות לא פחות מכתבים. נוכח הזרמים הלאומניים והציוניים של זמנו, הגן עד אחרית ימיו על תפיסת השחרור דרך שילוב נאור. ואם ההיסטוריה הכחישה חלק מתקוותיו, היא שמרה לנו את דמותו של אדם שהציב את הידע במרכז המאבק האזרחי.