הספר הגדול — Totah

הקדמה

הכינוי Totah שייך לאותה קבוצת שמות שנשאו משפחות יהודיות ממוצא חלבּי, מסוריה, שחלק ניכר מהן הגר אל תוך אמריקה עם פני המאה העשרים. כדי להבין שושלת כשל Totah, יש תחילה לשחזר את העולם שממנו יצאה: הקהילה היהודית של חלב, אחת העתיקות במזרח הקרוב, המכונה בעברית בשם ארם צובא (אֲרַם צוֹבָא). קהילה זו ראתה עצמה יורשתה של נוכחות יהודית שמקורה, על פי מסורתה שלה, בימי קדם — קדמה בהרבה לבואם של המגורשים הספרדים שגורשו מספרד בשנת 1492.

הרשומה ההתייחסותית ממקמת את Totah בשני שדות כאחת: זה של המוסדות החינוכיים הספרדיים-סוריים בברוקלין, וזה של מסחר הטקסטיל. שני סמנים אלה אינם טפלים; הם לבדם מסכמים את מסלולה הקולקטיבי של ציבור גולים שעזב את חלב ובנה מחדש בניו יורק רקמה חברתית, דתית וכלכלית בעלת לכידות מרשימה. חיבור זה מבקש להחזיר את השם Totah להיסטוריה הארוכה הזו, תוך הבחנה קפדנית בין מה שהארכיון קובע, מה שהמסורת מוסרת, ומה שהמהדיר אינו יכול אלא לשער.

אזהרה מתודולוגית נחוצה מן הסתם מיד. בהיעדר גישה, במסגרת כתיבה זו, לאוספי ארכיון נומינטיביים או לרשומות גנאלוגיות הנוגעות לנושאי השם Totah כפרטים, מעדיף הסיפור שלהלן את ההיסטוריה הקולקטיבית של הסביבה שממנה משפחה זו יוצאת. בכל פעם שטענה מתייחסת לפרטים מסוימים, היא מלווה בסייג זהיר. ה"ספר הגדול" אינו רומן גנאלוגי: הוא הצבת הדברים בהקשרם באופן ישר ונאמן.

פרק 1: ארם צובה — המטריצה האלפית

עיר חאלב, צומת שיירות בין הים התיכון, אנטוליה ומסופוטמיה, אירחה במשך מאות שנים קהילה יהודית בעלת חיוניות יוצאת דופן. זוהרה האינטלקטואלי מעוגן בעצם קיומו של פריט סמלי: קודקס חאלב (כֶּתֶר אֲרָם צוֹבָא), כתב יד מסורתי מהמאה העשירית הנחשב לגרסה המוסמכת ביותר של טקסט המקרא העברי, ששהה שנים ארוכות בבית הכנסת הגדול של העיר. נוכחותו של כתב יד זה, והקפדה הקנאית שנשמרה סביבו, מעידות על יוקרתה הרבנית של חאלב בקרב קהילות המזרח הקרוב.

החברה היהודית החאלבית הצטיינה בשכבות פנימיות מובחנות: המֻסְתַּעְרָבִּין — היהודים ה"מוערבים", ילידי המקום מאז ומתמיד — לצד הסְפָרַדִּים שהגיעו לאחר 1492, כשאלה האחרונים הטביעו בהדרגה את טביעת חותמם בנוסח ובזוהרם הליטורגי. מהתמזגות זו נולדה זהות ייחודית — זו של "יהודי סוריה" במובנה הרחב — ששפת הדיבור שלהם הייתה ערבית-יהודית חאלבית, לשון הפולחן הייתה עברית, וזיכרונם המלומד היה רווי מסורת ספרדית. שמות המשפחה של קהילה זו — בין אם מוצאם עברי, ערבי או איברי — נושאים את עקבות ההיתוך הזה. שם כגון Totah, בעל הצליל הערבי, נופל באופן טבעי בתוך מרשם שמות המשפחה החאלביים הבנויים על שורשים מקומיים, כדרכם של שמות רבים בקהילה.

כלכלתה של קהילה זו נשענה במידה רבה על המסחר, ובמיוחד על סחר הטקסטיל, המשי ומוצרי היוקרה שעברו דרך נתיבי המסחר של הלבנט. התמחות זו, השרשה בגאוגרפיה המסחרית של חאלב, מהווה את הרקע הרלוונטי ביותר להבנת הנטייה שגילו לאחר מכן משפחות חאלביות לענף הטקסטיל לאחר התיישבותן באמריקה. רציפות העיסוק, מיבשת ליבשת, היא אחד מחוטי השני של סיפור זה.

פרק 2: היציאה הגדולה (1880-1924)

הידרדרותה הכלכלית של Alep במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה זעזעה את הקהילה. פתיחת תעלת Suez ב-1869 הסיטה לצמיתות את זרימת הסחר שעמדה בבסיס שגשוגה של העיר: המסחר הלבנטיני, שהיה תלוי זמן רב בדרכי השיירות היבשתיות, הודחק לשוליים לטובת המסלולים הימיים. משנגזלה מהן חלק ממוצאי המסחר שלהן, החלו משפחות יהודיות רבות מ-Alep בנדידה שהלכה והתגברה בעשורים האחרונים של אותה מאה.

היעדים היו מגוונים: מצרים, אמריקה הלטינית — ובמיוחד Argentina, Mexico ו-Brazil —, אנגליה (שם הפכה Manchester למרכז טקסטיל לסוחרים סורים) ובמידה גוברת, ארצות הברית. גל ההגירה לניו יורק התעצם בין שנות ה-1890 ל-1924, מועד שבו הגבילו חוקי המכסות האמריקאיים (Immigration Act of 1924) בחומרה את כניסת המהגרים מן המזרח הקרוב ומן אירופה הדרומית והמזרחית.

המהגרים היהודים הסורים הראשונים התיישבו תחילה ב-Lower East Side של Manhattan, מרכז הקליטה המסורתי של העולים החדשים. ואולם הם נבדלו מן הקהילות האשכנזיות בשפתם, במנהגי תפילתם ובמורשת חייהם, דבר שהניע אותם לארגן במהרה את מוסדותיהם הדתיים הנפרדים. משפחות הנושאות שמות-משפחה מ-Alep — קבוצה שאליה שייך שם המשפחה Totah — נטלו חלק בהתיישבות ראשונית זו. בשלב מוקדם זה, בהיעדר תיעוד נומינטיבי שנסקר, שיוכה של ענף Totah פלוני לגל עלייה זה או אחר נותר בגדר היסק זהיר יותר מאשר ודאות ארכיונית.

פרק 3: מ-Manhattan ל-Brooklyn — בנייה של בית

במהלך העשורים הראשונים של המאה העשרים, עברה הקהילה היהודית הסורית בהדרגה מ-Lower East Side אל Brooklyn, ובמיוחד אל שכונות Bensonhurst ולאחר מכן בעיקר Gravesend ולאורך שדרת Ocean Parkway. תזוזה גיאוגרפית זו, הדומה לזו של קבוצות מהגרים אחרות שחיפשו מרחב וכבוד, אפשרה לקהילה להתגבש מחדש כמכלול צפוף ומרוכז, המסייע לשמירת הסולידריות ולהמשך הפרקטיקות הדתיות.

לריכוז המרחבי הזה הייתה השלכה מכרעת: הוא עודד אנדוגמיה קהילתית חזקה ושימור מנהגי חלב בעצמה שאין לה אח ורע בתולדות הגולה היהודית האמריקאית. בעוד שקבוצות מהגרים אחרות התפזרו ונטמעו בתוך שתיים או שלוש דורות, שמרה קהילת Brooklyn הסורית על בתי הכנסת הייחודיים לה, על נוסח התפילה המסורתי שלה — לרבות מסורת פיזמונים, שירי פרא-ליטורגיה שירשה מחלב — ועל תחושת שייכות עמוקה. משפחה כמו Totah, המוזכרת כנוכחת בסביבה מוסדית זו, משתלבת בהיגיון של המשכיות זו.

יש מקום אמנם לדקות מסוימת: אף שהמיקום ב-Brooklyn והשתרשות הקהילתית של Totah עולים בקנה אחד עם הרישום הייחוסי, אין להסיק מכאן את פרטי השלבים — כתובת, מועד התיישבות, מקצוע מדויק של כל דור — ללא מסמכי מצב אזרחי או פנקסים קהילתיים. הסטטוס "סביר" של פרק זה משקף יושר זה: המסגרת איתנה, הפרט האישי עודנו ממתין לתיעוד.

פרק 4: הטקסטיל, מקצוע של הלוויה

הזיקה של משפחת Totah למסחר בטקסטיל מהווה אחד משני הסממנים הזהותיים של הרשומה, וללא ספק הוא הבולט מבינהם מבחינה היסטורית. התמחותם של יהודי סוריה בניו יורק במסחר הטקסטיל היא עובדה קולקטיבית מבוססת היטב: רבים מהם מצאו את מקומם במכירת בדים, כלי מיטה, הלבשה תחתונה, ביגוד ומוצרי ייבוא — תחילה כרוכלים וקמעונאים קטנים, ולאחר מכן כסיטונאים ויצרנים. מסלול זה, מן הרוכלות אל הסיטונאות, היה המנוע של העלייה החברתית לדור שלם.

כאן, הזיכרון והארכיון מגיבים זה לזה. המסורת המשפחתית של לינאות סוריות רבות — השומרת את זכר הסב "בתחום הבדים" או עסק שנפתח עם ההגעה לארץ החדשה — מחזקת את מה שההיסטוריה הכלכלית מתעדת על אותה סביבה. עבור משפחת Totah, השתרשות בענף הטקסטיל מחברת שני עולמות: זיכרון מסחר המשי של חלב שלפני הגלות, ומציאות ה-garment district הניו-יורקי וחנויות Brooklyn. רציפות המלאכה מחוף ים אחד לאחר של הים התיכון ולאחר מכן האוקיינוס האטלנטי היא מן המאפיינים הבולטים ביותר של דיאספורה זו.

ואולם, הזהירות נחוצה עדיין. לטעון כי פלוני ממשפחת Totah ניהל עסק מסוים ומוגדר יהא בגדר השערה בהיעדר מקורות נומינטיביים. מה שניתן לקבוע הוא שהנטייה לטקסטיל המיוחסת למשפחה תואמת בצורה מושלמת את הפרופיל הסוציו-אקונומי הדומיננטי של קהילתה — ומכאן הרישום הכפול, "Intersection", ומעמד ה"סביר" של חלק זה.

פרק 5: החינוך והעברה ספרדית-סורית

הסמן השני ברשומה — נוכחותם של Totah במוסדות החינוך הספרדי-סורי — נוגע בלב ייחודה של קהילה זו. מתוך מודעות לכך שהישרדות זהותם מותנית בהעברתה לדורות הבאים, הקימו יהודי סוריה בברוקלין רשת בתי ספר ומוסדות דת בעלת צפיפות יוצאת דופן. בית הכנסת הקהילתי הגדול של Bensonhurst, Magen David, והמוסד החינוכי הקשור אליו, נמנים עם עמודי התווך של תשתית זו, לצד בתי ספר וישיבות נוספים שחינכו את הדורות שנולדו באמריקה.

מדיניות ההעברה הזו הגיעה לשיאה בשנת 1935, בהחלטה רבנית שנותרה מפורסמת: תקנה (צו קהילתי) האוסרת נישואין עם גרים, שאושרה מחדש פעמים אחדות בשנים שלאחר מכן. מעבר לוויכוח שעוררה, מבטא טקסט זה את רצונה המוחלט של הקהילה לשמור על לכידות המושתתת על רציפות משפחתית ועל שורשים דתיים. בית הספר ובית הכנסת היו הכלים לשימור זה. נוכחותה של משפחה כמו Totah בעולם המוסדי הזה מעידה על שילובה המלא בפרויקט הקולקטיבי של הרציפות.

המחויבות החינוכית של הקהילה לא הצטמצמה להוראה דתית בלבד. היא השתרעה על מפעלי צדקה, אגודות סיוע הדדי וקרנות שנועדו לתמוך במשפחות, בתלמידים ובנזקקים — רקמה של גמילות חסדים שהמשיכה את מסורת הסולידריות הקהילתית מ-Aleppo. עצם הופעת שם Totah בהקשר החינוכי הזה מעידה על השתתפות בחיים האזרחיים והדתיים של הקבוצה, שמגיעה הרבה מעבר להצלחה כלכלית גרידא.

פרק 6: השם Totah — אונומסטיקה והשערות

חקר שם המשפחה Totah כשלעצמו מחייב זהירות ושיטתיות. בעל צליל ערבי, השם משתייך לשכבת שמות המשפחה שנשאו יהודי הלבנט במשותף עם סביבתם הלשונית, בשונה משמות ממוצא עברי או שמות ספרדיים ממוצא איברי. ניתן להציע מספר השערות אטימולוגיות מבלי שאף אחת מהן תוכל להיחשב ודאית: גזירה משורש ערבי, כינוי שהפך לשם משפחה, או שם מקום. בהיעדר ערך אונומסטי עיוני שנתייעץ בו לגבי שם זה במדויק, הכיוונים הללו אינם אלא השערות מערכתיות ומוצגים ככאלה.

מה שבטוח לעומת זאת הוא ששמות המשפחה של יהודי סוריה נקבעו ויוצבו במהלך ההגירות, ולעיתים עברו שינוי בעת מעברם דרך משרדי ההגירה, או פושטו בתמלולם לאותיות לטיניות. שם אחד מחלב יכול היה לכן לקבל מספר כתיבים שונים בהתאם לסניפי המשפחה ולארצות הקליטה. כל מחקר גנאלוגי של השם Totah, כדי להיות מדוקדק, יחויב להתחשב בוריאציות אלו של הכתיב.

לפיכך, מעמדו של פרק זה כ"משוער" מובן מאליו: מטרתו לפתוח צירי מחקר ולא לכפות ודאויות. רק חקירה עתידית, המבוססת על פנקסי הקהילה ב-Brooklyn, מפקדי האוכלוסין האמריקאיים, רשימות הנוסעים ואוצרות בתי הכנסת, תוכל להכריע בין ההשערות הללו ולקשור את השם לאנשים מתוארכים ומאותרים.

סיכום

משפחת Totah, כפי שמתארת אותה הרשומה, ממחישה באופן מופתי את גורלה של הדיאספורה היהודית-חלבית שהשתרשה בברוקלין. ממוצאה מAram Tsoba, יורשת מסורת מסחר וחכמה בת אלף שנים, עברה משפחה זו את מסבת הגלות בפנות המאה העשרים, ובנתה מחדש, בשכונות Brooklyn, בית שבו הטקסטיל וּבית הספר היו שני עמודי התווך של זהות שנשמרה. זיקתה למסחר הטקסטיל ממשיכה את הייעוד המסחרי של Alep; נוכחותה במוסדות החינוך הספרדיים-סורים קושרת אותה לפרויקט הקולקטיבי של ההעברה, המייחד קהילה זו מכל אחרת.

ה"ספר הגדול" הזה בחר ביושר אפיסטמי על פני ייפוי. המסגרת הקולקטיבית — Alep, ההגירה, Brooklyn, הטקסטיל, בית הספר — מבוססת היטב ומהווה את יסוד הסיפור הניתן לאימות. הפרט האישי של שושלת Totah, לעומת זאת, עודנו ממתין לארכיון: תעודות מרשם אזרחי, פנקסי בתי כנסת, מפקדי אוכלוסין ורשימות נוסעים הם שיעניקו לו את בשרו הגנאלוגי. במקום שבו המסורת והמסמך נפגשים, מתבסס הסיפור ביתר ודאות; במקום שבו הם נעדרים, יש לדעת לעצור על סף הספקולציה. זוהי נחלתה של כל היסטוריה משפחתית הראויה לשמה: דיאלוג סבלני בין הזיכרון המועבר לבין הראיה המבוקשת.