הספר הגדול — Ouizmane

הקדמה

הכינוי Ouizmane משתייך למשפחה הרחבה של שמות יהודיים מרוקאים שאת משמעותם אין לקרוא בייחוס מיתולוגי או בתפקיד כוהני, אלא בגיאוגרפיה של הארץ עצמה. לפי הערך המייחס של אתר Dafina, המרכז מזה עשרות שנים את האונומסטיקה של יהודי מרוקו, השם Ouizmane נגזר משמו של אזור בדרום מרוקו [Dafina, « Les noms des Juifs du Maroc »]. שייכות טופונימית זו מעגנת את הלינאז' מיד בהיגיון מוכר היטב של האנתרופונימיה היהודית-מרוקאית: זה של השמות הנקראים "שמות מוצא", המציינים יחיד או קבוצה על פי מקום מוצאם, ממשי או אבות.

חקר שמות המשפחה היהודיים במרוקו זכה לעבודות מלומדות מרכזיות, ובראשן Dictionnaire des noms de famille du Maroc מאת Abraham Larédo, כמו גם ניתוחיו של Joseph Toledano וסיווגיהם של חיבורי האונומסטיקה הספרדית [A. Larédo, Les noms des Juifs du Maroc, Madrid, 1978 ; J. Toledano, Une histoire de familles]. עבודות אלו הראו כי שמות המשפחה היהודיים המרוקאים מתחלקים לקטגוריות גדולות: שמות עבריים ומקראיים, שמות ממוצא ספרדי שירשו הגולים מגירוש 1492, שמות ברבריים, שמות ערביים, ו — הקטגוריה שבה אנו עוסקים כאן — שמות הנגזרים ממקומות גיאוגרפיים [Encyclopaedia Judaica, « Surnames »].

הספר שלפנינו מבקש לשרטט, בזהירות שהמחסור במסמכים מחייב, את האופק ההיסטורי שבו משתרשת לינאז' Ouizmane: עולמם של יהודי דרום מרוקו, קהילותיהם, נדודיהם, וגורלה העכשווי של תפוצה הפזורה בין ישראל, צרפת, קנדה ומעבר להן. בהיעדר ארכיונים נומינטיביים מפורסמים הייחודיים למשפחה זו, ספר זה נוטה יותר לשחזור של סביבה מאשר לגנאלוגיה רציפה; הוא יהיה אפוא כן בנוגע למה שמבוסס, למה שסביר ולמה שנותר מסורת בעל-פה.

פרק 1: השם ועיגונו הגיאוגרפי

המפתח לשם המשפחה Ouizmane טמון במורפולוגיה שלו. הקידומת "Oui-" (או "Ou-"، "Aït"، לפי גרסאות התעתיק השונות) היא אחד הסימנים האופייניים ביותר לטופונימיה ולאנתרופונימיה הברברית של מרוקו. בניבים האמאזיגיים של הדרום, המילית u / ou משמעה "בן של"، "אשר מ-"، "יליד"; היא מקדימה לרוב שמות של מקומות ושבטים [Encyclopaedia Judaica, "Berber Jews"; A. Larédo, Les noms des Juifs du Maroc]. שם הפותח ב-"Oui-" מכוון אפוא כמעט תמיד אל העולם הברברופוני של האטלס، האנטי-אטלס או הסוס، ולא אל הערים הערביות של הצפון או אל משפחות ממוצא איברי.

הערך ב-Dafina קושר במפורש את Ouizmane לאזור שבדרום מרוקו [Dafina, "Les noms des Juifs du Maroc"]. ציון זה מתאים לעובדה היסטורית מוכחת היטב: הדרום המרוקאי — מעמקי ה-Drâa וה-Dadès ועד לשולי הסהרה، דרך ה-Souss והאנטי-אטלס — אירח מאז שלהי העת העתיקה קהילות יהודיות מן הוותיקות שבמגרב، שהיו שזורות עמוקות ברקמה הברברית [H.Z. Hirschberg, A History of the Jews in North Africa، Leyde، 1974].

מנגנון יצירת השם אופייני בפני עצמו: כאשר משפחה יהודית עזבה את כפרה או אזורה המקורי כדי להתיישב במלאח חשוב יותר — זה של Marrakech، של Mogador (Essaouira)، או מאוחר יותר של Casablanca — נהגו לציינה לפי מקום מוצאה. תופעה זו، המתועדת בהרחבה עבור שמות כגון Aflalo، Ifergan، Ouaknine או Wizman/Ouizmane، הופכת שם מקום לסמן זהות משפחתי מתמשך [J. Toledano, Une histoire de familles; A. Larédo, Les noms des Juifs du Maroc]. השם הופך כך לזיכרון גאוגרפי נייד، המשתמר הרבה אחרי שמקום המוצא ננטש ואף נשכח.

ראוי לציין לבסוף שתעתיק השם משתנה בהתאם לשפות המינהל שהצטלפו זו על זו — צרפתית، ספרדית، עברית ולאחר מכן ישראלית. נמצא אפוא את האיותים

פרק 2: יהודי דרום מרוקו, עריסת הלינאז׳

כדי להבין את הסביבה שממנה צמח שם כמו Ouizmane, יש לפנות אל תולדות יהודי דרום מרוקו. נוכחותם שם מתועדת עוד לפני האסלמת המגרב. ההיסטוריונים מאתרים את ההתיישבות היהודית בצפון אפריקה כבר בתקופה הרומית, ויש מסורות המייחסות את הגעתם של ראשוני היהודים למרוקו לימי בית המקדש השני, ואף לאחר חורבנו בשנת 70 לספירה [H.Z. Hirschberg, A History of the Jews in North Africa ; Encyclopaedia Judaica, « Morocco »].

באטלס ובדרום, הציגו קהילות אלה פיזיונומיה ייחודית. רובן דוברות ברברית, לעיתים דו-לשוניות — יהודית-ערבית ותמזיגת — הן חיו בקרבה רבה לשבטים האמזיגים, שיתפו עמהם את מרחב המגורים — הקסור והכפרים המבוצרים — את מלאכתם ואת כלכלתם. היהודים עסקו שם במקצועות מיוחדים: צורפות, עבודת מתכות, סחר בשיירות, רוכלות בין ההר לשפלה, עיבוד עורות וסנדלרות [Encyclopaedia Judaica, « Berber Jews » ; D. Schroeter, The Sultan's Jew]. התמחות כלכלית זו הפכה אותם לחוליה הכרחית בחילופי הסחורות בין עולם הנוודים, עולם ההרים והערים.

המעמד המשפטי של קהילות אלה נסמך על משטר הד'ִמָּה, שהבטיח הגנה וחופש פולחן תמורת תשלום מס (הג'זיה) וקבלת מעמד נכפף [Encyclopaedia Judaica, « Morocco » ; M. Kenbib, Juifs et musulmans au Maroc]. בדרום, שם שלטון הסולטן היה רחוק לעיתים קרובות, ביטחונן של המשפחות היהודיות נשען לא אחת על קשרי חסות אישיים עם שבט או אדון מקומי — מוסד המוכר בשם סביבה או חסות שבטית.

בעולם זה — עולמן של העמקים הפרה-סהרהריים, המלאחים הכפריים ושווקי האנטי-אטלס — יש לאתר, על פי כל הנראה, את המקור האזורי שהשם Ouizmane נושא את עקבותיו [מסקנה המבוססת על Dafina, « Les noms des Juifs du Maroc », ועל Hirschberg]. אזור המוצא שאליו מצביע שם המשפחה שייך למרחב הדרומי הזה, שבו היהדות והברבריות נשזרו זו בזו במשך דורות רבים.

פרק 3 : חיים קהילתיים, דת ותרבות

חיי הקהילות היהודיות בדרום מרוקו, שאליהן משתייך הרקע של שושלת Ouizmane, היו מעוצבים עמוקות על ידי הדת והמסורת. בלב כל מלאח נמצא בית הכנסת (סלא), שלעתים קרובות נלוותה אליו ישיבה צנועה ותלמוד תורה שבו למדו הילדים עברית וליטורגיה. שמירת השבת, המועדים וחוקי הטהרה קצבו את החיים הקולקטיביים [Encyclopaedia Judaica, « Morocco » ; H. Zafrani, Deux mille ans de vie juive au Maroc].

מאפיין מרכזי של יהדות דרום מרוקו הוא פולחן הקדושים, הצדיקים. יהודי הדרום נהגו לכבד עשרות קדושים מקומיים, שקברותיהם היו יעד לעלייה לרגל שנתית — ההילולות. מנהגים אלה, שלעתים שיתפו גם את השכנים המוסלמים סביב דמויות קדושות משותפות, מעידים על דתיות עממית עזה ועל שזירה תרבותית עמוקה [H. Zafrani, Deux mille ans de vie juive au Maroc ; I. Ben-Ami, Culte des saints et pèlerinages judéo-musulmans au Maroc].

להעברה המשפחתית נודע תפקיד מכריע. זהות השושלות נשמרה דרך המסורת בעל-פה — סיפורי הזקנים, יחוסים הנאמרים בעל-פה, זיכרון ההגירות. עבור משפחה כמו Ouizmane, ששמה הוא כשלעצמו נרטיב גאוגרפי, היוותה הזיכרון הזה את הנשא העיקרי של ההמשכיות, בהיעדר פנקסים כתובים שיטתיים [observation méthodologique ; cf. J. Toledano, Une histoire de familles]. יש אפוא להכיר כאן בחלקה של הזיכרון המועבר: מה שיודעים צאצאי השושלת על מוצאם נשען לעתים קרובות על הנרטיב המשפחתי לא פחות מאשר על המסמך הארכיוני.

השפה הביתית שילבה את הערבית-יהודית, ובאזורים דוברי הברברית גם את התמזיגות, בעוד שהעברית נותרה השפה הקדושה. הנשים מילאו תפקיד מהותי בהעברת המנהגים, הפיוטים והמתכונים הטקסיים, וארגו את הבד היומיומי של תרבות שהכתב לא ייצב אלא באופן חלקי [H. Zafrani,

פרק 4: מהמלח הכפרי לערים גדולות

ההיסטוריה של המשפחות היהודיות בדרום, במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, מאופיינת בגל נדידה פנימית נרחב. הקהילות הכפריות של האטלס, הסוס והדרעא, שנותרו יציבות זמן רב, חוו משיכה גוברת אל המרכזים העירוניים. Mogador (Essaouira), שנוסדה כנמל מלכותי במאה השמונה-עשרה, הפכה לציר מרכזי של הסחר היהודי המרוקאי ומשכה משפחות מכל רחבי הדרום [D. Schroeter, Merchants of Essaouira ; Encyclopaedia Judaica, « Essaouira »]. Marrakech, בירת הדרום, אירחה את אחת המלאחות הגדולות ביותר בממלכה.

תנועה זו מסבירה במדויק את התהוותם והתפשטותם של שמות טופונימיים. משפחה שמוצאה מאזור דרומי, עם התיישבותה בעיר הגדולה, שמרה בשם המשפחה שלה את עקבות נקודת מוצאה — מכאן הוא המנגנון שקבע ככל הנראה את השם Ouizmane [ניתוח אונומסטי בהסתמך על A. Larédo ו-J. Toledano]. כאן, המסורת המשפחתית ("אנו באים מן הדרום") והניתוח המלומד של השם מאשרים זה את זה: במובן זה פרק זה נמצא בצומת שבין זיכרון להיסטוריה.

הקמת הפרוטקטורט הצרפתי בשנת 1912 האיצה תמורות אלו. העיור, ההשכלה המודרנית — ובמיוחד דרך רשת Alliance israélite universelle, הנוכחת במרוקו מאז 1862 — ופריחתה הכלכלית של Casablanca שרטטו מחדש את מפת היהדות המרוקאית [Encyclopaedia Judaica, « Alliance Israélite Universelle » ; M. Kenbib, Juifs et musulmans au Maroc]. Casablanca הפכה במאה העשרים לקהילה היהודית הגדולה ביותר במדינה, שאגרה משפחות מכל האזורים, כולל מן הדרום העמוק.

עבור הלינאות ממוצא דרומי, העלייה אל העיר הייתה לעיתים קרובות קידום חברתי לא פחות מאשר שבירת שורשים: עברו מרוכלות ומלאכת יד כפרית אל המסחר, ההוראה והמקצועות העירוניים, תוך שמירה חיה על זיכרון המוצא הכפרי שהמשיך שם המשפחה להכריז עליו [הערה כללית ; ר' D. Schroeter].

פרק 5: היציאה הגדולה וההתפזרות העכשווית

אמצע המאה העשרים מסמן את נקודת המפנה המכרעת בתולדות יהודי מרוקו, ובכלל זה משפחות מהדרום כמו Ouizmane. הקהילה היהודית המרוקאית, שמנתה כ־250,000 עד 300,000 נפש בסוף שנות הארבעים — מן הגדולות שבעולם המוסלמי — ידעה גלות המונית בתוך מספר עשורים [Encyclopaedia Judaica, « Morocco » ; M. Laskier, North African Jewry in the Twentieth Century].

גורמים אחדים התכנסו יחדיו: הקמת מדינת ישראל ב־1948, שפתחה אופק של הגירה; המתיחות שנבעה מן הסכסוך הישראלי-ערבי; אי-הוודאות שליוותה את עצמאות מרוקו ב־1956; ופעולתן של הארגונים הציוניים [M. Laskier, North African Jewry in the Twentieth Century ; Encyclopaedia Judaica, « Morocco »]. יהודי הדרום, מן הנחותים ביותר מבחינה כלכלית, היו לעתים קרובות בין הראשונים לעלות לישראל, שם התיישבו רבים מהם בעיירות הפיתוח של הנגב ושל הפריפריה.

ההגירה נקטה כמה כיוונים. החלק הגדול ביותר פנה אל ישראל, בגלים עוקבים, ובמיוחד במסגרת קמפייני העלייה הגדולים של שנות החמישים והשישים [M. Laskier]. משפחות אחרות, שהיו לעתים קרובות יותר מצרפתות דרך Alliance, בחרו בצרפת — Paris, Marseille, Strasbourg — שם חיזקו את הקהילות הספרדיות באופן ניכר. דיאספורה משמעותית הקימה את ביתה גם בקנדה, בעיקר ב־Montréal הדוברת צרפתית, וכן בארצות הברית ובאמריקה הלטינית [Encyclopaedia Judaica, « Morocco » ; J. Toledano, Une histoire de familles].

כך, לִינְאַג' ששמה שיקף פעם את השתייכותה לאזור מוגדר בדרום מרוקו, מצויה כיום מפוזרת על שלושה יבשות. שם המשפחה Ouizmane, הנישא עתה הרחק ממוצאו, נותר שבר של זיכרון גאוגרפי: הוא עודנו מעיד על דרום מרוקו בפני צאצאים שרבים מהם אינם מכירים ממנה עוד אלא את שמה בלבד [סינתזה על בסיס המקורות המצוינים].

פרק 6 : זיכרון, זהות והנחלה היום

בתוך הדיאספורה בת-זמננו, נושאי השם Ouizmane שותפים לתנועה רחבה יותר של השבת זכרון. מאז סוף המאה העשרים, יהודי מרוקו יצאו למלאכת שימור נרחבת של מורשתם: עמותות גנאלוגיות, אתרים כגון Dafina — שהוא עצמו זה המתעד את הרשומה של שם זה —, ארכיונים בעל-פה, חידוש עלייה לרגל אל קדושי מרוקו, ושחזור תולדותיהם של המלאחים שנעלמו [Dafina, « Les noms des Juifs du Maroc » ; הערה כללית על הזיכרון היהודי-מרוקאי].

מרוקו העצמאית, מצדה, העלתה בהדרגה את ערך המורשת היהודית כמרכיב של הזהות הלאומית: שיקום בתי-כנסת ובתי-קברות, הקמת מוזיאונים, והכרה חוקתית ב"יובל העברי" של התרבות המרוקאית בשנת 2011 [הערה עובדתית על מדיניות המורשת המרוקאית; ראו M. Kenbib]. תנועה זו מאפשרת למשפחות המפוזרות לחדש קשר ממשי עם מקומות המוצא ששמותיהן שמרו עליהם כה הרבה זמן.

עבור לינאה טופונימית כגון Ouizmane, חיפוש זה נוטל צורה מיוחדת: מציאת האזור המדויק שהשם מצביע עליו ושחזור זכרונו הם גם חקירה היסטורית וגם מעשה נאמנות משפחתית. בהיעדר תיעוד מפורסם השייך לאותה משפחה, שחזור כזה נותר ברובו סביר ומסור מדור לדור: הוא נשען על האונומסטיקה, על ההקשר האזורי המבוסס, ועל הסיפורים השמורים בתוך הבתים [סינתזה מתודולוגית]. כלומר, "הספר הגדול" של לינאה כזו הוא ספר פתוח, שכל דור של צאצאים מוזמן להשלימו בארכיוניו הוא ובזכרונותיו הוא.

סיכום

הכינוי Ouizmane מתגלה, בסיום מסע זה, כתמצית של תולדות יהודי דרום מרוקו. משמעותו — הנגזרת מאזור בדרום מרוקו, לפי הערך ב-Dafina — משרשת אותו בעולם הדובר ברברית של האטלס, האנטי-אטלס ועמקי הטרום-סהרה, שבהם הנוכחות היהודית היא מן העתיקות ביותר במגרב [Dafina, « Les noms des Juifs du Maroc » ; H.Z. Hirschberg, A History of the Jews in North Africa]. עצם מבנהו המורפולוגי, הנושא את הקידומת הברברית "Oui-", מאשש את שייכותו הדרומית.

תולדות הלינאז', כפי שניתן לשחזרן דרך סביבתה, מתאימות לשלבים הגדולים של היהדות המרוקאית: השתרשות כפרית עתיקה, הגירה לערים הגדולות בתקופת החסות, ולאחר מכן גלות המונית לישראל, לצרפת ולקנדה באמצע המאה העשרים [M. Laskier, North African Jewry in the Twentieth Century ; Encyclopaedia Judaica, « Morocco »]. בכל אחד משלבים אלה, שימש השם כזיכרון גיאוגרפי נייד, המועבר מדור לדור.

יש לסיים תוך הודאה בחלקה של אי-הוודאות: בהיעדר ארכיונות נומינטיביים מפורסמים הייחודיים למשפחה, ספר זה משחזר אופק יותר מאשר גנאלוגיה רציפה. מה שנחשב מבוסס — המוצא הטופונימי הדרומי, ההקשר ההיסטורי של יהודי הדרום — מסגיר את מה שנותר סביר או מסורתי: המסלול הייחודי של כל ענף. כינוי המשפחה Ouizmane נותר אפוא שומר של סיפור שהארכיון מאיר מבלי להכיל אותו כולו, ושהממורה המשפחתית בלבד יכולה לסיים לספרו.