הספר הגדול — Maïmon

הקדמה

מעטים הם שמות המשפחה היהודיים הנושאים עומס סמלי כה רב ככינוי מיימון. שמות זה, הנגזר מן הערבית maymūn — "האשרי", "המוּצלח מגורל" — מציין תחילה דמות יחידאית, אביו של אדם, ואחר כך, בחסד הדורות הבאים, שושלת שלמה שההיסטוריה זיהתה אותה עם גאוניותו של אחד מבניה בלבד: רבי משה בן מיימון, שהמסורת הלטינית קראה לו Maïmonide וזיכרון ישראל הנציח אותו בראשי התיבות הרמב"ם (רבי משה בן מיימון). <cite index="0-1">נולד בקורדובה ומת בפסטאט שבקהיר העתיקה, משה בן מיימון מגלם שלושה היבטים מרכזיים של היהדות הימי-ביניימית, לאחר שאביו חינך אותו לתלמוד ולפילוסופים הערבים בספרד</cite> [Encyclopaedia Universalis, Maïmonide].

שושלת מיימון אינה אפוא משפחה כשאר המשפחות: היא עץ הייחוס של שושלת רוחנית וקהילתית שמן האנדלוסיה המורבאטית ועד מצרים של הממלוכים חצתה חמישה דורות מוּכחים של רבנים, דיינים, רופאים ונגידים — ראשי יהדות המזרח שזכו להכרה רשמית. הספר שלפנינו מבקש לשחזר מסלול זה תוך הבחנה קפדנית בין מה שהארכיון מבסס, מה שהמחקר מסיק ומה שהזיכרון מוסר. שכן גורל בני מיימון נשמע לשתי לוגיקות כאחת: זו הניתנת לאימות — של שטרות, קולופונים ושאלות ותשובות; וזו הרחבה יותר, של אגדה למדנית שביקשה לעשות את הרמב"ם ל"משה אחר", מחוקק חדש של ישראל [Hayoun, 1994].