Fattal

שם המשפחה Fattal נמנה עם אותם שמות הלבנט שבכוחם לבדם לרכז גיאוגרפיה והיסטוריה כאחת: זו של המשפחות היהודיות הגדולות בקשת הסורית-לבנונית, שהשתרשו בין חלב, דמשק ובירות, ואחר פוזרו בעקבות תהפוכות המאה ה-XX לצרפת, ליבשות אמריקה ולמדינת ישראל. השם נגזר מן הערבית fattāl, "הטווה", "עושה החבלים" או "מפתל החוט" — כינוי מקצועי הקושר את הלינאז' לאריג המלאכה והמסחר של ערי המזרח העות'מאני. ככמה מן השמות היהודים בעולם הערבי, השם התגבש בתקופה שבה קהילות מזרחיות וספרדיות בפוריה התורתית תפסו מקום מפתח במעגלי המסחר הים-תיכוני.

ראוי, כבר מן הפתיחה, לערוך הבחנה שהשם הזהה מחייב. שם Fattal נישא בלבנט על ידי משפחות מדתות שונות: לינאז' יהודי, שסיפורו הוא נושא הספר שלפנינו, ולינאז'ים נוצריים — ובהם זה שייסד בדמשק, בשנת 1897, את חברת ההפצה Khalil Fattal et Fils. הגרנד ליבר הנוכחי מוקדש לענף היהודי, המעוגן במקורות הקהילתיים של דמשק ובירות, ואין הוא מערבב שתי יחוסין שרק מקרה השם מקרב ביניהן.

HistoryH של Fattal היהודים משתלבת בזו הרחבה יותר של היהדות הלבנטינית-עות'מאנית, שקהילות חלב ודמשק — החלבים והשאמיים — היוו שני קטבים של תרבות אחת. משפחות מגדולי יהודי דמשק, כגון Farhi, Liniado ו-Stambouli, היגרו כבר מראשית המאה ה-XX ללבנון, למצרים, לישראל, לצרפת, לשווייץ, לבריטניה, לספרד, לברזיל ולארצות הברית. גם Fattal היו שותפים לאותה תנועת פיזור, שהפכה אליטה מסחרית מקומית לדיאספורה קוסמופוליטית. הספר שלפנינו שואף לשחזר, במיטב מה שמתירים הארכיונים והזיכרון המועבר, את מסלול הלינאז' הזה — ממקורותיו בחלב ועד לפיזורו בן-זמנינו.

המסורת המשפחתית, הנתמכת במקורות ביוגרפיים זמינים, מציבה את שורשי משפחת Fattal בעיר Alep, צומת שיירות גדולה בצפון סוריה. בני המשפחה היו אנשי עסקים יוצאי Alep שבסוריה; הקדמון, Khalil Farès Fattal, יליד Damas, ייסד את חברת Khalil Fattal et Fils ב-Damas בשנת 1897. עדות זו, הנוגעת לענף הנוצרי של המשפחה, מעידה בכל זאת על שורשי השם ב-Alep ועל נדידתו לעבר Damas — תבנית שהענף היהודי משתף בקווים כלליים.

Alep, עד המאה ה-19, הייתה אחד ממרכזי הסחר הבינלאומי הגדולים בין הים התיכון, מסופוטמיה ופרס. קהילתה היהודית, מן העתיקות והמלומדות שבמזרח, שומרת הKeter Aram Tsova המפורסם (כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָה), שאבה את שגשוגה מתפקיד התיווך שמילאה בין סוחרים אירופאים — הFrancos — לבין השווקים הפנימיים. בהקשר זה רכשו משפחות כמו Fattal ניסיון מסחרי שעתיד היה, בשלב מאוחר יותר, לבסס את עושרן בלבנט.

הדעיכה היחסית של Alep, החל מן השליש השני של המאה ה-19, זירזה פריסה מחדש לעבר Damas ובעיקר לעבר נמלי הים התיכון המזרחי שבצמיחה. בשנת 1831, שנת הרעידה הקשה שפגעה באזור Alep, הגיעה תנועת ההסתגלות לעבר Damas לכלל גיבוש בקרב בני המשפחה שנותרו במקום. אסון טבע זה הצטרף לתמורות הכלכליות: פתיחת תעלת Suez ב-1869 והסטת מסלולי הסחר שללו מ-Alep את מרכזיותה הקדומה, ודחפו את האליטות שלה אל עבר אופקים חדשים.

סיפורה של משפחת Fattal במאה ה-19 ממחיש אפוא תנועה האופיינית למשפחות יהודיות בלבנט: הניידות כאסטרטגיה של הישרדות ועלייה חברתית. בדומה לבתי הסוחר הגדולים מ-Damas — Farhi, Stambouli, Liniado — ידעה Fattal להמיר את הונה המסחרי ברשתות משפחתיות מורחבות, תנאי יסוד לחוסנה העתידי. בנקודה זו חושפת תולדות הקהילות הספרדיות והמזרחיות לאורך גדות הים התיכון, כפי שנחקרו עבור מוקדים אחרים כגון Sousse ו-Tlemcen, דינמיקות דומות של אליטות סוחרים המחפשות שווקים ומחסות [Rubinstein-Cohen, 2011] [Botbol, 2000]. המסלול האלפיני של Fattal נותר, בהיעדר ארכיונים ייעודיים הנגישים בנקל, נקודת חיתוך בין המסורת המשפחתית המועברת לבין הראיות התיעודיות הזמינות.

אם שמה של משפחת Fattal מופיע בארכיון ההיסטורי של דמשק, הרי זה קודם כול בהקשר של אחד האפיזודים הטרגיים והמהדהדים ביותר בתולדות יהודי הלבנט: פרשת דמשק של שנת 1840. עלילת הדם זו — הראשונה בהיקפה בעולם הערבי — הפילה אימה על קהילת דמשק והניעה, לראשונה בקנה מידה בין-לאומי, את דעת הקהל היהודית במערב.

הפרשה פרצה עם היעלמותו של נזיר קפוצ'יני, האב Thomas, ושל משרתו. על בסיס הודאה שנסחטה מספר, Salomon Negrin, בדבר שותפותו לדבר, העמיד הקונסול הצרפתי Ratti-Menton לדין שמונה יהודים, ובהם Salomon Hayek, Murad el-Fattal, Jacob Antebi — הרב הגדול של דמשק — ו-Aaron Harari. נוכחות שם Fattal ברשימת הנכבדים שנעצרו ועונו מעידה על השתרשותה העמוקה של המשפחה באליטה היהודית הדמשקאית, ועל שייכותה למעגל הצר של אנשים שנחשבו לנציגי הקהילה.

פרשת דמשק סימנה נקודת מפנה. היהודים נדרשו לשאת באשמה בשעה שאחי הקפוצ'ינים החלו להפיץ את השמועה כי יהודים רצחו את הנזיר; עלילות הדם החלו עם פרשת דמשק של 1840. הגיוסן של דמויות כדוגמת Adolphe Crémieux וכדוגמת Sir Moses Montefiore, שנסעו למזרח כדי להשיג את שחרורם של הניצולים, פתח פרק של דיפלומטיה יהודית טרנס-לאומית שממנה נוצרו, בהמשך, מוסדות כגון Alliance israélite universelle.

לשושלת Fattal נודעת לאפיזוד זה ערך מכונן: הוא קושר אותה, דרך הארכיון, אל לב ליבה של ההיסטוריה הקולקטיבית של יהודי דמשק. השאלה היהודית, כפי שהתעוררה בשחר המודרנה, הייתה בדיוק שאלתה של קהילה הנתונה במתח בין נאמנות לשורשיה המזרחיים העתיקים לבין משיכתן של ההגנות והמודלים המערביים — מתח שההרהור ההיסטוריוגרפי של ראשית המאה העשרים ידע לנסח ולהמשיג [Goldberg, 2000]. פרשת 1840 ממחישה בחדות את הפגיעות הזו, ומהווה רקע להגירה שתאפיין את הדור הבא.

הסערות שטלטלו את סוריה באמצע המאה ה-19 האיצו את פיזורם מחדש של Fattal. בשנת 1860, בעקבות אירועים טרגיים שהובילו לטבח בעיר הבירה הסורית, החליטו מספר בני משפחת Fattal לעבור ולהתיישב במקום אחר. טבחי 1860, שפגעו בעיקר בנוצרים אך הזעזעו את כלל רקמת החיים העירונית הדמשקאית, הוכיחו למיעוטים את רוע גורלם הרעוע ואת הצורך לגוון את מוקדי התיישבותם.

ביירות, הנמל שידע פריחה מואצת תחת השפעתם הגוברת של האינטרסים האירופיים, הפכה למוקד משיכה מועדף. העיר הציעה לאליטות הסוחרים של הלבנט פתח לים, סביבה פתוחה יותר, והזדמנויות חדשות במסחר, בבנקאות ובייבוא-ייצוא. בסוף שנות החמישים ועד מלחמת 1967, מנה לבנון כעשרת אלפים יהודים; בתוכם נמנו בעלי מלאכה, סוחרים ובנקאים רבים, כגון Safra, שמוצאם מחלב, ו-de Picciotto, שמוצאם מדמשק. גם Fattal השתלבו באותה בורגנות עסקית — חצי סורית וחצי לבנונית — שפרחה על ציר המפגש בין האימפריה העות'מאנית הגוועת ובין המנדט הצרפתי.

תקופת המנדט הייתה עבור יהודי לבנון תור זהב יחסי. הקהילה היהודית בלבנון הגיעה לשיא שגשוגה ופריחתה בתקופת המנדט הצרפתי. ביירות, שהפכה לבירה כלכלית ותרבותית, משכה משפחות מכל רחבי האזור: לקראת תחילת המאה ה-20 ניתן למנות למעלה מ-4,000 יהודים בארץ הארז, שהגיעו מן המדינות השכנות — סוריה, טורקיה, פרס, יוון — כדי להתיישב בה.

בסביבה זו המשיכו Fattal את ייעודם המסחרי. ההיסטוריה הכלכלית של המשפחה — זו שהפכה לאחד השחקנים הגדולים בתחום ההפצה בלבנט — מעידה על הממדים שיכלו להגיע אליהם הבתים שייסדו אותן הלינאג'ים: המשפחה למדה באקדמיה המסחרית של Wien; בשנת 1916 גורשה משפחת Fattal בכפייה מדמשק לאנטוליה, ושנתיים לאחר מכן שבו Michel ו-Jean לדמשק. גירוש זה, שבוצע על ידי הרשויות העות'מאניות במהלך מלחמת העולם הראשונה, פגע ללא הבחנה בבכירי המיעוטים הלבנטיניים, ומהווה תחנה מתועדת במסע Fattal.

ההשרשות הביירותית, ברם, נשענה תמיד על המטריצה הדמשקאית והאלפינית. המשפחה, ככה רבות אחרות, שמרה על ענפים משני עברי הגבול הסורי-לבנוני, ומיצתה את ההשלמות שבין השווקים הפנימיים הסורים ובין החזית הימית הלבנונית. ריבוי מוקדי ההתיישבות הזה, שרחוק מלהיות פיזור כפוי, היה אסטרטגיה פטרימוניאלית מכוונת, שהכינה את הלינאג' לגלויות של המאה הבאה.

המאה העשרים שינתה ללא מפנה את מצבם של יהודי הלבנט. הקמת מדינת ישראל ב-1948, מלחמות ישראל והערבים זו אחר זו, ועליית הלאומיות הערבית — כל אלה הפכו את נוכחותם היהודית בסוריה ובלבנון לבלתי אפשרית. עבור Fattal כמו עבור בני דורם, תקופת הזהב המסחרית פינתה מקומה לעידן של אי-ודאות, שוד ובסופו של דבר — גלות.

שרשרת הסכסוכים האזוריים חתמה את גורלן של הקהילות. יהודי לבנון יצאו בעקבות מלחמות 1967 ו-1975. מלחמת ששת הימים ולאחריה פרוץ מלחמת האזרחים הלבנונית רוקנו בהדרגה את ביירות מאוכלוסייתה היהודית, שפרחה בה פעם. בסוריה, משטר הבעת כפה על המיעוט היהודי מעמד של בידוד כמעט מוחלט, לצד איסורי תנועה ומחטפי רכוש כלכליים.

ההלאמות הכריעו מכה מכרעת על הנכסים המסחריים. סיפורה של העסק המשפחתי מעיד על כך ישירות: ב-1965 הולאמו משרדי Fattal בדמשק על ידי הממשלה הסורית, ובעקבות כך העתיקה המשפחה את כלל פעילותה. הפקעה זו, המייצגת את הגורל שנחל הון המיעוטים, אילצה את Fattal — כמו כה רבות מן הלִינְיוֹת האחרות — לבנות מחדש במקום אחר את מה שדורות הקימו בסבלנות.

גורלם של Fattal נרשם כך בשרשרת הארוכה של ההיכחדויות הקהילתיות בלבנט. במצב פוליטי סוער כל כך, עזבו יהודים רבים את האזור. היעלמותן של קהילות אלה לא הייתה דמוגרפית בלבד: היא סחפה עמה עולם שלם — זה של בתי הכנסת הדמשקאיים, בתי הספר של ה-Alliance, בתי המסחר ורקמת חיי העיר הרב-דורית.

ראוי לזכור כי באותה עת ממש, היהדות האירופית סבלה מהשמדת השואה. אמנם Fattal הלבנטיניים ניצלו מן ההרס הגנוצידי שפקד את יהודי צרפת ואירופה — הרס המתועד בקפדנות בספרות ההיסטורית [Klarsfeld, 1983] [Lazare, 1987] — אולם גורלם משתייך לאופן אחר של האסון: כיבוי נוכחות מזרחית בת אלפי שנים על ידי גלות ופשיטת ידיים. הסוציו-דמוגרפיה של הדיאספורה היהודית בת-זמננו, ובפרט בצרפת, איפשרה למדוד את היקפן של תמורות ההגירה הללו [Bensimon & Della Pergola, 1984]. עבור Fattal, הניתוק הלבנטיני פתח גאוגרפיה חדשה: זו של הפיזור העולמי.

פיזורם של Fattal, בדומה לזה של משפחות יהודיות גדולות אחרות מדמשק, עקב אחר מסלולים מרובים. הנכבדים היהודים מדמשק היגרו ללבנון, למצרים, לישראל, לצרפת, לשווייץ, לבריטניה, לספרד, לברזיל ולארצות הברית, בין יעדים אחרים. שני מוקדים ראויים לתשומת לב מיוחדת ביחס ללינאה׃ צרפת ואמריקה הלטינית.

צרפת ייצגה, עבור יהודי הלבנט דוברי הצרפתית — שנחנכו בבתי הספר של Alliance israélite universelle — יעד טבעי. השפה, התרבות שירשו מן המנדט והרשתות המשפחתיות הקיימות מראש הקלו על ההשתלבות. Paris ו־Marseille קיבלו משפחות ממוצא סורי ולבנוני, שבנו בהן מחדש קהילות, בתי כנסת על פי נוסח המזרח ופעילות מסחרית. הגרסה הלבנטינית–יהודית העשירה כך יהדות צרפתית שהיא עצמה עברה שינוי עמוק בעקבות ההגירות של המאה ה־XX‏ [Bensimon & Della Pergola, 1984].

אמריקה הלטינית, ובמיוחד ברזיל, ארגנטינה ומקסיקו, היוותה את מוקד הקליטה הגדול האחר. יהודי סוריה ולבנון הקימו שם קהילות משגשגות ומובחנות, נאמנות למסורותיהן הליטורגיות ולזהותן השאמית או החלבית. Edmond Jacob Safra היה בנקאי וסוחר–פילנתרופ לבנוני–ברזילאי ממוצא סורי; הוא הנחיל את המסורת הבנקאית המשפחתית בברזיל ובשווייץ. מסלולם של Safra, שמוצאם כמו Fattal מן העולם החלבי והדמשקאי, ממחיש את האופן שבו העבירה הדיאספורה הלבנטינית את ידע המסחר והמימון שלה לעולם החדש.

היסטוריית יהודי אמריקה הלטינית, כפי שנחקרה, מראה שקהילות ספרדיות ומזרחיות אלה שמרו זמן רב על אנדוגמיה חזקה וזיכרון חי של מוצאן המזרחי [Elkin, 1998]. Fattal שהשתקעו מעבר לאוקיינוס נשתלבו בדפוס זה, ושמרו על קשרי שם המשפחה ועל הזיקות הדתיות מעבר לימים. שתי הנוכחויות הללו — האירופית והאמריקאית — הפכו את השם Fattal, בסוף המאה ה־XX, לשם של דיאספורה עולמית, שענפיה עדיין שוחחו זה עם זה לאורך בריתות, חגים ועסקים.

פרק זה נכלל בגדר הintersection׃ אם המסלולים הכלליים של ההגירה הדמשקאית מבוססים היטב על ידי הארכיון והמחקר, הרי שייחוסם המדויק של היעדים הייחודיים לכל ענף של Fattal נותר, בחלקו, תלוי בזיכרון המשפחתי ובשחזורים המשוערים.

מעבר לעובדות המתועדות, לינאז' Fattal חי גם במה שהמסורת מעבירה: סיפורי אבות קדמונים, גאווה על שורשים מזרחיים בני אלפי שנים, זיכרון בתי הכנסת האבודים והבתים שננטשו בדמשק ובביירות. זיכרון זה, שטבעו שיועבר יותר מאשר יוארכב, מהווה ממד שאין לו תחליף בזהות המשפחתית.

יהודי הלבנט טיפחו, מעבר לגלות, קשר מיוחד לערי מוצאם. זיכרון שכונות יהודיות בדמשק, הטקסים הייחודיים לשאמיין, הלחנים הליטורגיים ומאכלי החגים עברו מדור לדור כמורשת בלתי מוחשית. לצאצאי Fattal, ירושה זו מהווה חוט המקשר בין הגולים שבפריז, בסאו פאולו ובמקסיקו סיטי אל המטריצה הלבנטינית האבודה.

המחשבה היהודית בת זמננו ידעה להרהר במשמעות של העברה זו ושל האחרות הדיאספורית. המדיטציה על הזמן, הגלות והיחס לזולת — כפי שהיא חוצה את יצירתו של Emmanuel Levinas [Levinas, 1983] — מאירה את מצבן של קהילות אלה שנתלשו מאדמתן ונצטוו להמציא מחדש את זהותן הרחק משורשיהן. כמו כן, המסורת הרציונליסטית הגדולה של היהדות, מ-Moïse Mendelssohn ועד Hermann Cohen, שחשב את הדת כמקור לתבונה ואתיקה, מציעה מסגרת להבנת האופן שבו ביטאו משפחות אלה נאמנות אבות ושילובן במודרניות המערבית [Hayoun, 1997] [Cohen, 1994].

הזיכרון המשפחתי, ואולם, אינו מתמזג עם ההיסטוריה המלומדת. הוא שייך למשטר אמת אחר: זה של העדות, הסיפור המועבר, ולעתים האגדה. החיבור הנוכחי, השוקד על יושרה אפיסטמית, מבחין בין מה שנקבע על ידי הארכיון לבין מה שמועבר על ידי המסורת. בתוך ההתשלבות הזו — בין המסמך לבין הזיכרון — נארגת זהותה המתמשכת של לינאז' כמו זו של Fattal, שלכידותה נשענת פחות על הון או מקום מאשר על נאמנות שנשמרה לאורך שברים.

כך ממשיכה הלינאז' להתקיים, לא כל כך באבני בתי הכנסת שנסגרו כבר, כי אם בדברי הצאצאים, בשמות הניתנים לילדים, במנהגים השמורים. העברה זו היא, במובן המדויק, מה שיוצר משפחה: היכולת להכיר בעצמך יורש של היסטוריה משותפת, גם אם היא חתומה בגלות ובפיזור.

היסטוריית שושלת Fattal, כפי שניתן לשחזרה מתוך הארכיון והזיכרון, עולה בקנה אחד עם המסלול הגדול של יהודי הלבנט: מן השתרשות הרב-דורית בחלב ובדמשק אל הפיזור העולמי. ממלאכת קושר החבלים הטבועה בשם עצמו ועד לפריחה המסחרית והבנקאית בביירות, ממבחני פרשת דמשק של שנת 1840 אל ההלאמות והגלויות של המאה העשרים — עברו בני Fattal את כל שלביו של גורל קולקטיבי אחד.

גורל זה היה גורלה של אליטה מסחרית שנהפכה לדיאספורה, שנאלצה להמיר את הונה — האנושי, המסחרי, התרבותי — במשאבי הסתגלות. כמו Safra, Picciotto או Farhi, ידעו בני Fattal לעשות מן הניידות אסטרטגיה ומן הנאמנות למקורות עיקרון לגיבוש. היסטוריתם מזכירה לנו כי הקהילות היהודיות במזרח, שנדחקו זמן רב אל שולי ההיסטוריוגרפיה שהתמקדה באירופה, היו שחקנים מרכזיים במודרניות הים-תיכונית.

יחד עם זאת, היסטוריה זו נותרת, בחלקה, נחלת העתיד לכתוב. ארכיוני השושלת הייחודיים — שטרות נוטריוניים, פנקסי קהילה, התכתבויות מסחריות — פזורים בין דמשק, ביירות, פריז, ברזיל וישראל, כאשר לא אחת אבדו כליל. הספר הגדול הנוכחי, המבחין בקפידה בין המוכח לבין הסביר, בין המתועד לבין המסורת, אינו שואף למצות מלאכה זו, אלא להניח את יסודותיה. יהי רצון שהצאצאים ימצאו בו רקמה נאמנה, והחוקרים — הזמנה להמשיך בחקירה.