ציונות דתית

הציונות הדתית היא אחד הזרמים המיוחדים והפוריים ביותר של היהדות המודרנית. היא מוגדרת על ידי שילוב של שתי נאמנויות שרבים, בפתחו של המאה ה-XIX, ראו בהן בלתי ניתנות ליישוב: הנאמנות לתורה, למצוותיה ולאופקה המשיחי מצד אחד, והשאיפה הלאומית המודרנית לשיבת העם היהודי לארץ ישראל מצד שני. התחושה של הציונות הדתית רואה במדינת ישראל לא רק צורך מעשי לעם היהודי, אלא גם מציאות טעונת משמעות דתית. בעוד שחלק חשוב מן העולם האורתודוקסי ראה במפעל הציוני ניסיון "לדחוק את הקץ" — התערבות בלתי לגיטימית בתוכנית האלוהית של ההיסטוריה —, הציונות הדתית הציעה קריאה הפוכה: השיבה לציון היא עצמה חלק מן המפעל הגאולי.

סינתזה זו לא הייתה מובנת מאליה. היהדות הרבנית המסורתית שיוּתה במשך מאות שנים את השיבה הקולקטיבית לארץ הקודש לביאת המשיח ולאיניציאטיבה אלוהית גרידא. להפוך את השיבה למשימה אנושית, מאורגנת ופוליטית, חייב תזוזה תיאולוגית ניכרת. זוהי התזוזה שחלוצים כגון Yehuda Alkalaï ו-Zvi Hirsch Kalischer החלו להוביל באמצע המאה ה-XIX, שתנועת Mizrahi עיגנה במוסדות החל משנת 1902, ושהרב Abraham Isaac Kook העלה לביטויו הרוחני הנעלה ביותר. הספר הנוכחי מתווה את המסלול הזה — מן האינטואיציות של חלוצים בודדים ועד לזרם שגם היום ממשיך לחתום בעמקות על החברה, הפוליטיקה והגאוגרפיה של מדינת ישראל.

עוד בטרם טָבַע Nathan Birnbaum את המילה "ציונות" בשנת 1890, כבר ניסחו שני רבנים — על יסודות דתיים — את רעיון שיבתו המאורגנת של העם היהודי לארץ ישראל. הרב Yehudah Alkalaï (1798–1878) והרב Zvi Hirsch Kalischer (1795–1874), מבשרי התנועה הציונית המודרנית, דגלו מתוך השקפה דתית ביישוב ארץ ישראל.

דמותו של Kalischer מרכזית במיוחד. הוא, Moses Hess והרב Yehuda Alkalaï נחשבים ל"מבשרי הציונות"; ספרו של Kalischer, דרישת ציון (Lyck, 1862), קידם את רעיון ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. Kalischer (1795–1874), הידוע בעיקר בהגותו הפרוטו-לאומית ובתמיכתו ביישוב ארץ ישראל ברבע השלישי של המאה התשע-עשרה, זכה לכינוי "מבשר הציונות" מעל כולם. ייחודו של Kalischer נעוץ בכך שניסח את חזונו בתוך הקטגוריות עצמן של המסורת ההלכתית והמשיחית. לדידו, הגאולה לא תבוא בבת-אחת כהתערבות נסית; היא תחל בשלב "טבעי", אנושי — עיבוד האדמה, ארגון הקהילות, השיקום החומרי — שיכין את הגאולה השלמה. בכך יש להבין את הצומת העמוק, כאן, שבין הזיכרון המסורתי (הציפייה המשיחית) לבין פרויקט היסטורי מוחשי.

Kalischer, שנולד ב-Toruń שבפולין של ימינו, הוכר מזה זמן רב כדמות מייסדת. ההוקרה הציבורית הראשונה לו ניתנה בשנת 1919 ביוזמתו של הרב הראשי לפלשתינה Abraham Kook — שמילא תפקיד זה רשמית החל משנת 1921 עם הקמת המנדט הבריטי — והשנייה חצי יובל שנים לאחר מכן, בשנת 1969. מחוות זו של Kook כלפי קודמו מבטאת היטב את הרצף שהציונות הדתית ביקשה להכיר בו בין האינטואיציות הראשונות הללו לבין עלייתה שלה.

תרומת המבשרים הייתה אפוא כפולה: תיאולוגית, בכך שהכשירו את השיבה כמעשה דתי; ומעשית, בכך שעודדו את מאמצי ההתיישבות הראשונים. חידושם הגדול היה בפרשנותם מחדש לציפייה המשיחית — לא כהשלמה פסיבית עם הגורל, אלא כקריאה לפעולה.

כאשר Theodor Herzl כינס את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897, התנועה שאיחד הייתה חילונית ברובה, אם לא אדישה לשאלות דתיות. היהודים הנאמנים למסורת עלולים היו למצוא עצמם מודרים ממפעל לאומי שנגע בהם בראש ובראשונה. כדי להדוף סכנה זו, התארגן זרם דתי בתוך ההסתדרות הציונית עצמה.

בייסדו את המזרחי בשנת 1902, הבטיח הרב Yitzchak Yaakov Reines שהיהודים הדתיים ימלאו תפקיד מכריע בשיבת העם לארצו ובכל שלב של התחייה הלאומית שעתידה הייתה לבוא. הייסוד התרחש בנסיבות מוגדרות: Reines כינס את הוועידה המייסדת בווילנה ב-4 וב-5 במרץ 1902, שבה הוקמה הארגון הלאומי-דתי בתוך ההסתדרות הציונית; על הצעת הרב Abraham Slutzky, נקרא הארגון מזרחי.

השם עצמו מכיל את התוכנית. "מזרחי" הוא כינוי שנוצר מאותיות המילים העבריות מרכז רוחני. התנועה ביקשה לשים את הממד הרוחני בלב המפעל הלאומי, כדי שתחיית העם לא תצטמצם לענין מדיני וכלכלי בלבד, אלא תישאר מונחית על-ידי התורה. המזרחי היה תנועה ציונית דתית שמטרתה באה לידי ביטוי במוטו שלה: "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל".

מבחינה מוסדית, המזרחי מהווה את מטריצת כל הגלקסיה הציונית-דתית שבאה לאחריו. הוקם בשנת 1902 על-ידי Yitzchak Yaacov Reines, האידאולוגיה של המזרחי הייתה הציונות הדתית; היו לו לכל היותר ארבעה חברי כנסת (1949), הוא הוליד את תנועת הנוער בני עקיבא, נפרד מן החזית הדתית המאוחדת ולאחר מכן התמזג לתוך החזית הדתית המאוחדת ואל המפד"ל. Reines, מתוך פרגמטיזם, דגל בתפיסת הציונות קודם כל כמפלט ומפעל הצלה לאומי לעם נרדף — עמדה שהייתה לעיתים מתונה יותר, מבחינה משיחית, מזו של הוגים דתיים אחרים בני זמנו. דווקא המבנה הפוליטי והחינוכי הזה — בתי כנסת, בתי ספר, תנועות נוער — הוא שהבטיח לזרם את המשכיותו ואת השפעתו.

אם המזרחי סיפק לציונות הדתית את שלד המוסדות שלה, הרי שלרב אברהם יצחק קוק חייבת היא את עמקה הספקולטיבי והמיסטי. הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה, 1865–1935) היה הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל; הוא נחשב לאחד ההוגים הדתיים היהודים המקוריים והמשפיעים ביותר של המאה ה-20, ולאחד מאבות הציונות הדתית.

מקוריותו של קוק נעוצה בדרך שבה צירף ממדים שנהוג היה להפרידם. הגותו מאופיינת בשילוב בלתי שגרתי של הלכה ואגדה, קבלה ופילוסופיה, ובראייה הרמונית של המציאות; חלק ניכר מיצירתו עוסק בשאלות ציבוריות כדוגמת הציונות והשיבה לארץ ישראל. על בסיס זה עלה בידו לבצע את ההישג התיאולוגי הנועז ביותר בזרם: לפרש את התנועה הלאומית היהודית — חילונית ברובה ולעיתים אנטי-דתית בגלוי — ככלי בידי ההשגחה האלוהית.

קוק, מיסטיקן בנפשו, ראה בתחיה הלאומית היהודית חלק מן התכנית האלוהית שנועדה לחזק את האמונה מפני גל הכפירה העולה; לדעתו, התשובה — שתושג בדרך התורה — מסוגלת להשיב את אחדות האדם עם האלוהי. כך היו החלוצים החילוניים — מנקזי הביצות ובוני הכפרים שלא קיימו את המצוות — מבצעים בלא יודעין מלאכת קודש: הם היו פועלי גאולה בהתהוות. קוק סבר כי הקדושה עשויה להתגלות אף דרך מי שכופרים בה, וכי השיבה לארץ היא עצמה ראשית פיוס בין העם ושליחותו.

חזון זה הקנה לפרויקט הציוני כבוד דתי נעלה, אך גם נשא בחובו מטען משיחי שעתיד היה, לאחר פטירת הרב, לקבל צורות קיצוניות יותר. כמה מן המנתחים בני זמננו חולקים על ההגדרה של קוק כ"מגדלור הציונות הדתית" ודנים בפרשנות המשיחית שהוציאו ממנו יורשיו, עד כדי שמדברים — לא בלא פולמוס — על "אב הציונות המשיחית הלוחמת". הרב קוק עצמו, איש הסובלנות וההרמוניה, אינו יכול להיתפס כאחראי לכל קריאותיה המאוחרות של יצירתו; אך אין חולק כי המטאפיזיקה הגאולית שלו סיפקה את השפה שבה ביטאה הציונות הדתית מכאן ואילך את יחסה להיסטוריה.

הציונות הדתית לא רק גיבשה את תפיסותיה — היא גם התארגנה, וכוחה המתמשך ביישוב ולאחר מכן במדינת ישראל נבע מוסדותיה. המזרחי המקורי, שאופיו היה בורגני ועירוני ברובו, הושלם במהרה בכנף פועלית. הפועל המזרחי, שנוסד בשנת 1922, ביקש ליישב בין הנאמנות לתורה לבין אידיאלי העבודה, הקואופרציה והשיבה אל האדמה, ויצר רשת של קיבוצים ומושבים דתיים. הסיסמה "תורה ועבודה" סיכמה אידיאל זה של חיים יראי-שמיים השזורים בעמל חקלאי ובמאמץ לאומי.

תנועת הנוער בני עקיבא, שצמחה מזרם זה, הפכה לאחד הגורמים המרכזיים להנחלת הציונות הדתית לדורות הבאים, וחינכה מנהיגים לצבא, לחקלאות ולחיים הקהילתיים. מבחינה פוליטית, התכנסות מרכיביו של הזרם הובילה בשנת 1956 להקמת המפלגה הדתית לאומית (מפד"ל), שהייתה ציר הקואליציות הממשלתיות הישראליות לאורך שנים ארוכות ושמרה על האינטרסים הדתיים בתוך מדינה שמוסדותיה נותרו חילוניים בחלקם. מהמזרחי שמנה לכל היותר ארבעה חברי כנסת בשנת 1949, צמחה תנועת הנוער בני עקיבא, והזרם כולו שותף לדינמיקה שהובילה לחזית הדתית המאוחדת ולאחר מכן למפד"ל.

הזרם פיתח גם מוסדות חינוך משלו: רשת של בתי ספר ממלכתיים-דתיים המשולבים במערכת הציבורית, ישיבות, ובמיוחד ישיבות ההסדר, המשלבות לימוד תלמודי מעמיק עם שירות צבאי. מוסדות אלה עיצבו מנהיגות דתית המחויבת מכל נפשה לחיי האומה, ומובדלת הן מהעולם החילוני הן מהעולם החרדי — שהותיק ברובו את ריחוקו מהמדינה. הרשת החינוכית והפוליטית של הציונות הדתית מסבירה את חוסנה: אידיאולוגיה ללא מוסדות מתאדה, ואילו זו ידעה לצייד עצמה במנגנון המסוגל להנציחה.

מלחמת ששת הימים ביוני 1967, שהביאה לשליטה ישראלית על העיר העתיקה של ירושלים, יהודה ושומרון — ארץ המקרא — ועל שטחים נוספים, נחוותה על ידי חלק מן הציונות הדתית כאירוע בעל אופי כמעט נבואי. בעוד הציונות הקלאסית של המזרחי ביקשה בעיקר מפלט ונורמליזציה לאומית, דור חדש, שינק את תורתו המשיחית של הרב צבי יהודה קוק — בנו של הרב אברהם יצחק קוק ומנהיג ישיבת מרכז הרב — מצא בכך האצה גלויה של הגאולה. השיבה למקומות הקדושים של היהדות הקדומה נראתה כמאשרת, בתוך ההיסטוריה עצמה, את המטפיזיקה שקיבל הבן בירושת אביו.

מתוך התסיסה הזו נולד, בשנת 1974, תנועת גוש אמונים, שהפכה את הקמת ההתנחלויות היהודיות בשטחים הכבושים לציווי לאומי ודתי כאחד. עבור פעיליה, איכון ארץ ישראל השלמה — Eretz Israël ha-shelema — בכל שלמותה לא היה אפשרות מדינית אלא מצווה, השתתפות פעילה במלאכת השמיים. רצונות עז זה שינה את פני הציונות הדתית: מן השותף המתון בקואליציות, היא הפכה לחוד החנית של מאבק טריטוריאלי ואידיאולוגי בעצימות רבה.

תמורה זו מסמנת את נקודת ההצטלבות — ולעיתים המתח — שבין המסורת הנחלת ובין ההיסטוריה הממשית. הקריאה המשיחית של 1967 שייכת להרמנויטיקה תיאולוגית, לא לעובדה שנקבעה על ידי הארכיון; היא נותרת פרשנות. אף החוקרים בני זמננו מדגישים את הפיצולים הפנימיים של הזרם ומזהירים מפני סחף. יש צופים המתריעים על הסכנה האורבת לישראל אם הציונות הדתית תמשיך בדרך של רוב מתנגח ומשיחיות הנחשבת מופרזת. הציונות הדתית בת ימינו אינה אפוא גוש אחיד: היא נעה בין כנף משיחית ולאומנית לבין זרמים מתונים יותר, ליברליים או דוגלים בדו-קיום, הטוענים אף הם לירושת הרב קוק.

בראשית המאה ה-XXIה, הציונות הדתית אינה עוד זרם אחד מני רבים: היא הפכה למרכיב מבני של החברה הישראלית, שחותמה חורג הרבה מעבר למשקלה הדמוגרפי. נאמניה מיוצגים יתר על המידה בצבא, ובמיוחד ביחידות הלוחמות ובגוף הקצונה, בהוראה, במערכת המשפט ובחיים הפוליטיים. הסינתזה של הכיפה הסרוגה ומדי הצבא הפכה לאחד הסמלים הגלויים של שילוב מיליטנטי זה במדינה.

עם זאת, ידע התנועה שברים ועיצובים מחדש. פיצולו של המפד"ל הוליד תצורות חדשות, שחלקן, הקיצוניות יותר, נשאו את דגל "ארץ ישראל השלמה" אל לב הוויכוח הלאומי. הארגונים הבינלאומיים שצמחו מן הזרם ממשיכים למלא תפקיד מאחד; תנועת Mizrahi העולמית, למשל, חגגה בשנת 2022 את יובל ה-120 להיווסדה. קשה לדמיין את ישראל של היום ללא ליבה הפועמת של Mizrahi והציונות הדתית; רבים מהישגיה נחשבים כיום למובנים מאליהם.

הערכת השפעה זו נותרת נושא לוויכוח, ומשום כך פרק זה נוטה יותר אל ה"סביר" מאשר אל ה"מוכח". בעיני תומכיה, הציונות הדתית הצילה את הרעיון הלאומי מחילון מוחלט, ושמרה על ממד הרוח של השיבה כחי וקיים. בעיני מבקריה, אגפה המשיחי תרם להקשחת הסכסוך הטריטוריאלי ולערעור לכידותה של חברה פלורליסטית. בין קריאות אלה, המיסטוריון מבחין לפחות בעובדה אחת שאין עליה עוררין: זרם זה, שנולד מאינטואיציית כמה חלוצים במאה ה-XIXה, הפך לשחקן מכריע בתולדות ישראל, שאף ניתוח רציני של המדינה בת-ימינו אינו יכול להתעלם ממנו.

ההיסטוריה של הציונות הדתית היא סיפורה של פיוס בלתי צפוי ופורה בין שתי נאמנויות. מאינטואיציותיהם של Kalischer ושל Alkalaï, שהעזו לחשוב את השיבה כמעשה אנושי המכין את הגאולה האלוהית, דרך המיסוד שהגשים Reines והמזרחי בשנת 1902, ועד לסינתזה הרוחנית הגדולה של הרב קוק — זרם זה ביקש בהתמדה להחזיק יחד את התורה ואת האדמה, את התפילה ואת העבודה, את הציפייה המשיחית ואת המעשה הפוליטי. מלחמת 1967 הפיחה חיים מחדש במטענו האסכטולוגי והולידה, עם הגוש אמונים, שלב מיליטנטי שהשפעותיו ממשיכות לחרוש את החברה הישראלית.

מה שנותר, בסיום מסלול זה, הוא פוריותה של רעיון: שניתן לקרוא את שיבת העם היהודי אל ארצו לא כבגידה במסורת, אלא כהגשמתה. רעיון זה, שנוי במחלוקת אתמול על ידי חלק גדול מהעולם האורתודוקסי ומדובר היום אף בקרב שורותיו שלו, עיצב בכל זאת מוסדות מתמשכים, חינך דורות והטביע חותם עמוק על דמותה של מדינת ישראל. הציונות הדתית נותרת, מבחינה זו, אחד המעבדות הפעילות ביותר שבהן היהדות בת זמננו בוחנת את יחסה להיסטוריה, לריבונות ולתקווה.