תחיית הלשון העברית

מבין התופעות התרבותיות של שני המאות האחרונות, מעטות יכולות להתחרות, בייחודיותן, עם תמורתה של העברית משפה הכלואה בתחומי הליטורגיה והלימוד ללשון יומיומית, שבה מדברים כיום מיליוני דוברים. מהפך זה יוצא דופן עד כדי כך שהוא מתואר שוב ושוב כמקרה שאין לו אח ורע בתולדות הלשון. Eliezer Ben-Yehuda נחשב לעיתים קרובות כ"מחייה השפה העברית", שכן היה הראשון לנסח את מושג תחיית העברית וליזום את המפעל הידוע בשם Dictionnaire Ben-Yehuda.

ראוי עם זאת להקדים ולהבהיר הבחנה שהמחקר העכשווי רואה בה עיקרית. העברית לא הייתה מעולם, במובן הדווקני, שפה "מתה": במשך כמעט אלפיים שנות גלות היא נשארה שפת תפילה, לימוד רבני, התכתבות מלומדת, שירה ליטורגית ומסחר בין קהילות בעלות שפות אם שונות. מה שהשיג המאה ה-19 אינו אפוא בריאה יש מאין, אלא מעבר מן הכתוב אל המדובר, מן הקודש אל היומיום, משפת החכם לשפת הבית וילדיו. הַתְּעֲתוּק הזה — "הוֵרנַקוּלָרִיזַציה" של שפה קדושה — הוא שמהווה את הנס האמיתי, והוא שמבחין את המפעל העברי מכל הניסיונות הדומים לו.

הספר הגדול הזה נועד לשרטט את המסלול הזה: שורשיו האידיאולוגיים בהתעוררות הלאומית היהודית, תפקידם המכריע של מספר חלוצים, המיסוד באמצעות בתי הספר וועדות הלשון, ההשתרשות דרך גלי העלייה לארץ ישראל העות'מאנית, ולבסוף ההשלמה עם הקמת מדינה שהעברית הפכה בה לשפה הרשמית. נבחין, פרק אחר פרק, בין מה שנמצא בגדר הארכיון המבוסס, הסתברות הסבירה, וזיכרון הנמסר מדור לדור.

כדי למדוד את היקף התחייה, יש להבין תחילה את מצב העברית בערב המאה ה-19. מאז האנטיקוויות המאוחרת, ויתרה העברית על מקומה בשימוש היומיומי של היהודים לטובת הארמית, ולאחר מכן לטובת הלשונות המקומיות של הגלויות: היידיש במרכז אירופה ובמזרחה, הספרדית-יהודית (לאדינו) בעולם הספרדי, והערבית-היהודית בארצות האסלאם. העברית, לעומת זאת, נשארה לשון הקודש — שמורה לתפילה, לקריאת התורה, ללימוד התלמוד וליצירת ספרות דתית ומשפטית ענפה.

עקביות כתובה זו היוותה את הבסיס ההכרחי לתחייה העתידית: האוצר המילולי המקראי, המשנאי והמימי-ביניימי הציע מאגר לקסיקלי עצום שממנו יכלו המחדשים לשאוב. השפה אפוא לא נותקה מעולם באמת; היא רק נגדעה מן השימוש הפה-אל-פה הספונטני ומן ההעברה אם-לילד.

ההשכלה היהודית — ההשכלה — הכינה את הקרקע בעקיפין. כבר מסוף המאה ה-18 חידשו סופרים עבריים את הפרוזה ואת השירה, הרחיבו את המילון והוכיחו כי העברית מסוגלת לבטא מדע, פילוסופיה ומודרניות. אולם תנועה זו נשארה ברובה ספרותית וכתובה. הקפיצה אל הדיבור היומיומי עוד היתה לפניה, והיא תחייב רצון אידיאולוגי ממדרגה אחרת לגמרי. [Encyclopaedia Judaica ; Academy of the Hebrew Language]

הדמות המרכזית של סיפור זה נותרת Eliezer Ben-Yehuda. Eliezer Ben-Yehuda (1858–1922) היה חלוץ תחיית הדיבור בעברית, שהשתמש במדיה העממית של זמנו — העיתונות — כדי להביא את אידיאולוגיתו וחידושיו אל הציבור הרחב. נולד באימפריה הרוסית, התחנך בחוגים מסורתיים בטרם נפתח לרעיונות הלאומיים האירופאיים, וגיבש את האמונה כי עם אינו יכול לקום לתחייה על אדמתו מבלי לקום לתחייה בשפתו.

רעיון זה מצא גוף מוסדי ראשון כבר בתחילת שנות ה-1880. בשנת 1882, יחד עם הרב יחיאל מיכל פינס, הקים את חברת תחיית ישראל, שהוקדשה לחיזוק האומה הישראלית בארץ ישראל, לרבות תחיית הדיבור בעברית. כמה שנים לאחר מכן עשה צעד נוסף: לאחר כמעט שמונה שנים, בספטמבר 1889, ייסד Ben-Yehuda את ספה ברורה עם הרב Ya'akov Meir, הרב Haim Hirshenson והרב Haim Kalami.

מטרת ארגון זה הייתה לשונית-לאומית במפורש. על פי מכתב ממנהיגיו משנת 1889, התכלית הייתה "לשכן בקרב כל יושבי ארץ אבותינו שפה ברורה, שפת קדמונינו הראשונים", הנתפסת כקדושה בעילאי [Academy of the Hebrew Language]. Ben-Yehuda הבין גם כי התחייה מחייבת כלי עיון: הוא השתתף בייסוד ועד הלשון וחיבר את המילון העברי הגדול והמקיף ביותר של תקופתו (מילון שלם של עברית עתיקה ומודרנית, 1908–1959), יצירה שנועדה לתעד את אוצר המילים של העברית בכל תקופותיה.

התחייה לא יכלה להתגשם כל עוד לא תשוב העברית להיות שפת אם, הנרכשת בעריסה. Ben-Yehuda חווה זאת בצורה קיצונית בתוך משפחתו שלו, הפך את הבית למעבדה לשונית. התוצאה הייתה לידתו של הדור הראשון של דוברי שפת אם מאז העת העתיקה.

המקרה המפורסם ביותר הוא זה של בנו הבכור. Itamar Ben-Avi, שנולד Ben-Zion Ben-Yehuda בירושלים ב-31 ביולי 1882, היה הדובר הילידי הראשון של העברית בעת המודרנית; עיתונאי ופעיל ציוני. הניסוי נוהל בנוקשות שאינה מתפשרת. Eliezer זוכה בהחייאת השפה העברית; Itamar גודל להיות הדובר הילידי הראשון של העברית בעת המודרנית. על פי דרישת אביו, לא הורשה Itamar לשמוע בבית שום שפה אחרת מלבד עברית. המסורת מספרת, והארכיון מאשש, את הבידוד הלשוני שהוטל על הילד: כשהיה קטן מאוד, Itamar תמיד רצה מישהו לשחק איתו, אך הוריו לא רצו שידבר עם ילדים אחרים שדיברו שפות שונות. הוא התיידד עם כלב.

המפעל נמשך עם הילדים שנולדו לאשתו השנייה של Ben-Yehuda, Hemda. Dola Ben-Yehuda Wittmann (1902–2004) הייתה בתו של Eliezer Ben-Yehuda, הרוח המניעה של תחיית השפה העברית בעת המודרנית, ושל אשתו השנייה Hemda Ben-Yehuda. היא, עם אחיה ואחיותיה, הייתה בין הדוברים הילידיים הראשונים של עברית בעת החדשה. היקף המהלך מסוכם בידי ההיסטוריונים: הוריה של Dola היו הראשונים שגידלו משפחה בסביבה חד-לשונית קפדנית המשתמשת אך ורק בעברית המודרנית לשימוש יומיומי, ובכך הפיקו את הדוברים הילידיים הראשונים של השפה. מלאכת המילון עצמה הפכה לעניין משפחתי: Ehud Ben-Yehuda היה בנו של Eliezer Ben-Yehuda, מחיה השפה העברית, והמשיך את מפעל אביו בהשלמת פרסום ה-Dictionnaire Ben-Yehuda.

שום משפחה, יהא מסירותה רבה ככל שתהיה, לא יכלה לבדה לחדש שפה לאומית. הכלי המכריע להפצתה היה בית הספר, ותנאי הפצה זו היה יצירת אוצר מילים משותף. אלא שהמורים נתקלו במכשול מעשי: העברית הקדומה והמימי-ביניימית חסרה אלפי מונחים הדרושים לחיים המודרניים ולהוראת המדעים.

הפתרון היה מוסדי. בתחילה נקרא Va'ad HaSifrut, ועד הספרות, אך הגוף שינה בקרוב את שמו ל-Va'ad HaLashon, ועד הלשון. שיטת עבודתו הייתה שיטתית ופרגמטית. כדי לענות על הצורך במילים עבריות ולכונן אוצר מילים משותף, הקימה Safa Brura בקרוב ועד בראשות Ben-Yehuda, שתפקידו לחרוש את הספרות העברית ולפרסם מילים עבריות — מחודשות או מועתקות מן הספרות, חדשות-שנטבעו, או מותאמות מן הערבית — לשם אימוצן בידי הציבור.

לאחר פירוק ראשון הוחזר המאמץ לפעולה בהקשר בית-ספרי מובהק. ועד הלשון הוקם מחדש בקיץ 1904 ביוזמת התאחדות המורים, שביקשה לעשות את העברית לשפת ההוראה ולשפת התקשורת השוטפת בבתי הספר, וחשה בצורך דחוף בגוף שינחה את התהליך. הבעיה שהוועד נדרש לפתור הייתה מוחשית: מורים שלימדו בעברית נאלצו לאלתר מילים עבריות, וכתוצאה מכך השתנתה הטרמינולוגיה מבית ספר לבית ספר.

ההפצה נשענה על הדפוס ועל העיתונות. Eliezer Ben-Yehuda פרסם מספר רשימות של מונחי ועד הלשון בעיתוניו. מ-1912 עד 1928 עמד הציבור על פועלו באמצעות פרסום פרוטוקוליו, הרצאותיו, דיוניו ורשימות המילים שלו ב-Zikhronot Va'ad HaLashon. התחומים שנסקרו מעידים על העיגון במוחשי: המילים הראשונות שפורסמו כללו רשימות של שמות צמחים, בגדים, מאכלים, רהיטים ומונחי גאוגרפיה. מלחמת העולם הגדולה הפסיקה עבודה זו, שחודשה לאחר הכיבוש הבריטי של ארץ הקודש.

האידיאולוגיה, הבית והבית הספר לא היו יכולים להספיק ללא מסה קריטית של דוברים שחלקו את הרצון לאמץ את העברית. מסה זו סופקה על ידי גלי ההגירה היהודיים לארץ ישראל בסוף המאה ה-XIX ובתחילת המאה ה-XX. בכור ההיתוך של הכפרים החקלאיים והערים החדשות חדלה השפה להיות פרויקט והפכה לנוהג חברתי.

המחקר העכשווי מדגיש את המעבר הזה מן הפרט אל הכלל. אם Ben-Yehuda נותר הפנים המוכרות של המפעל, הרי שהצלחתו הסופית הייתה תלויה בתנועה חברתית רחבה יותר. התחייה של העברית נישאה בסופו של דבר על כנפי השימוש בה ביישוב היהודי בפלסטין העות'מאנית, שהגיע עם גלי ההגירה הידועים בשם העלייה הראשונה והעלייה השנייה.

בהקשר זה, בתי הספר שנוסדו במושבות אימצו בהדרגה את העברית כשפת הוראה, וחינכו דורות של תלמידים שעבורם לא הייתה העברית עוד רק שפת התפילה, אלא גם שפת החשבון, חצר המשחקים והידידות. הדיאספורה עצמה נטלה חלק בתנועה. הHistadruth Ivrith של אמריקה (1916–2005) הייתה חלק מן התנועה לתחיית השפה העברית, שביקשה להחיות את העברית — ששימשה אז לתפילה ולעיון בטקסטים קדושים — כשפה חיה שתידבר ותשמש ליצירת ספרות עכשווית. ארגון זה אסף דמויות בכירות: הHistadrut קיימה את כינוסה השנתי הראשון בNew York בשנת 1917; Eliezer Ben-Yehuda, אבי העברית המודרנית, David Ben-Gurion ו-Itzhak Ben-Zvi נכחו בו. החל משנת 1921, פרסמה הHistadrut את Hadoar, עיתון עברי אמריקאי שהופץ ברחבי המדינה.

השגת שיאה של התחייה באה לידי ביטוי בשני הישגים מתמשכים: המילון הגדול והמוסד שהמשיך את עבודתה הנורמטיבית של ועד הלשון. שני מורשות אלה הבטיחו שהעברית המודרנית לא תישאר שפה אלתורית, אלא תזכה לזיכרון לקסיקלי וסמכות מסדירה.

המילון היה יצירת חיים, ולאחר מכן של משפחה שלמה. Eliezer Ben-Yehuda החל בו, אך הוא הושלם רק עשורים לאחר מותו, כשפרסומו נמשך בין 1908 ל־1959 [Academy of the Hebrew Language]. שאיפתו הייתה היסטורית לא פחות מאשר מעשית: לתעד את אוצר המילים העברי מכל התקופות, מן המקרא ועד לעת החדשה, כדי להעמיד לרשות הדוברים והחוקרים כאחד אוצר מילים זמין. כפי שראינו, הבן Ehud הוא שדאג להביא מפעל מונומנטלי זה אל סיומו [Wikipedia, Ehud Ben-Yehuda].

ועד הלשון, מצדו, לא נעלם: הוא הפך לגרעין של מוסד רשמי. רוח הפרויקט ממשיכה לחיות כיום במסגרת גוף ייעודי ללשון. יצירתו של Ben-Yehuda ממשיכה ברוחה באקדמיה ללשון העברית, במסגרת פרויקט המילון ההיסטורי. כך, מה שהחל כאובססיה של איש אחד ועוז-לבה של משפחה הפך למוסד מוכר, שתפקידו לקבוע את הנורמה, לבוא ביובל בניית מילים חדשות ולשמר את הרצף שבין העברית הקדומה לעברית החיה. המעגל שנפתח ביגיעת ההשכלה ובלהטו של Ben-Yehuda נסגר על שפת מדינה, המצוידת במילוניה, בבתי-ספרה, בעיתוניה ובאקדמיה שלה.

תחיית העברית מציעה מקרה שבלשנים רואים בו ייחודי מסוגו: המעבר המוצלח והמתמשך משפה שהייתה בעיקרה כתובה וליטורגית לשפת אם חיה, מדוברת על ידי חברה שלמה. שלוש כוחות מתכנסים מסבירים את ההצלחה הזו. ראשית, אידיאולוגיה לאומית שהציבה את השפה במרכז תחיית העם. שנית, אסטרטגיה מעשית — הבית החד-לשוני, בית הספר העברי, הוועד שטבע את האוצר המילוני החסר. ולבסוף, בסיס חברתי מספק, שסיפקו גלי העלייה לארץ ישראל, אשר הפך תוכנית למציאות יומיומית.

ראוי לשמור על מידה היסטורית נכונה. דמותו של Eliezer Ben-Yehuda, המוכרת בצדק כ"אבי העברית המודרנית", אין בה כדי להסתיר את האופי הקולקטיבי של המפעל: מורים, משפחות, סופרים, ועדות ומוסדות הגולה נטלו בו חלק מכריע. השפה לא קמה לתחייה בגזירה, אלא בהצטברות סבלנית של מחוות יומיומיות — מילה שנטבעה, שיעור שניתן, ילד שדיברו אליו עברית בלבד. במובן זה, תחיית העברית נותרת, על פי הנוסחה שנקבעה בדפיה, תחייה לשונית שאין לה אח ורע.