Prosélyte

נקודת המוצא התיעודית היא הטקסט התנ״כי עצמו, שבו המונח ger מציין תחילה את הזר המתגורר בתוך ישראל. התורה מכפילה את התקנות ההגנתיות כלפיו: אסור להלחוץ אותו ולא להשפיל אותו, בנימוק שחוזר שוב ושוב שהעברים בעצמם היו גרים במצרים. דמותו של ger toshav, הגר הזר, אינה עדיין התגיור במובן מלא, אך היא מכינה את הקטגוריה המאוחרת. בחוק משה היו סעיפים מדויקים לאנשים ממקור לא ישראלי המתגוררים בישראל; גרים זרים כאלה יכלו להיות סוגדים לאלוהים האמיתי. [Prosélyte — Bibliothèque en ligne Watchtower]

ההיפוך המכריע קשור לגלות. הנישול של בית המקדש הראשון וההגלות לבבל מפזרים את היהודים ושמים אותם במגע עם אוכלוסיות חדשות. כתוצאה מהגלות לבבל, התפשט היהדות. [Prosélyte — Bibliothèque en ligne Watchtower] תזוזה זו משנה את הקשר לזר: זה כבר לא רק הזר החי בתוך ישראל, אלא ישראל החי בין העמים, והופך בכך לגלוי, ניתן לחיקוי, ניתן לאימוץ. זה בהקשר זה של תקופת-לאחר-הגלות שהקטגוריה של התגיור כהלכה לובשת צורה, מובחנת בהדרגה מהגר הפשוט. הטרמינולוגיה הרבנית תקבע מאוחר יותר הבחנה זו: ger tzedek, התגיור של צדקה, המשולב במלואו בברית, מנותק מ־ger toshav, הזר המתגורר ללא להחזיק בכל התורה.

המילה עצמה שבה אנו משתמשים היא ירושה הלניסטית. בתרגום התנ״ך העברי ליוונית, באלכסנדריה, מתרגמי הספטואגינטה מעבירים את העברית ger לִprosêlytos, במילה למילה « מי שהגיע », « הבא החדש ». המונח הצרפתי « prosélyte » נובע ישירות ממנו, והמשמעות שלו התמחות להגדרת התגייר לדת. המסורת היהודית דוברת צרפתית שמרה, במקביל, על המונחים העברים: מי שהתגייר ליהדות נקרא guer tzedek — « prosélית צדקה » או « של צדקה » — או פשוט guer, prosélית. [Conversion au judaïsme — fr-academic]

הנומנקלטורה הדואלית הזו, יוונית ועברית, אינה טריוויאלית: היא משקפת את העולם בו הפרוסליטיזם היהודי חווה את ההיארות הגדול ביותר שלו, זה של הגלות ההלניסטית והרומית, בה היהדות, דת של עם, נמצאה חשופה לסימפתיזנטים מן הפגניות. סביב בתי הכנסת סבבו « יראי אלוהים », משוכנעים על ידי המונותיאיזם והאתיקה היהודית מבלי לחצות את הקו של התגיור מלא. הפרוסליט, לעומת זאת, חצה את הקו הזה. החיוניות של אטרקציה זו מעידה על עדויות עתיקות עצמאיות. היסטוריונים עתיקים, יהודי כמו Flavius Josephus ויווני כמו Ptolemy, מדברים על התגיור הכפוי של אדומיה ליהדות. [Historionomie — Ph. Fabry] התגיור של האדומיים, תחת ההשמונאים, מראה שהקבלה יכלה גם להיות משוכללת על ידי כפייה פוליטית, צד אפל יותר של תופעה שאחרת התנדבותית.

הדוגמה הבולטת ביותר להתגיור עתיק היא לא של יחיד אובסקורי אלא של שושלת. במאה הראשונה לספירתנו, המשפחה השלטת של ממלכת אדיאבנה, בתוך מסופוטמיה עליונה, אימצה את היהדות. המלכה הלנה ובנה איזטס התגיירו, והאירוע ידוע לנו מתיאור מפורט של פלביוס יוספוס. בו רואים את המלכה משלחת קיבול אל ירושלים בעת רעב, וכל עוד הראו בעיר את הנתיבים היובלים של בית מלוכה זה שהפך ליהודי. הסיפור שומר על זכרון של ויכוח הלכתי בפעולה: האם הודרש לאיזטס ברית מילה, עם הסיכון הפוליטי שהשתמע ממנה? המסורת היהודית תעשה מן אדיאבנה אחד מן העדויות הגדולות של כושר ההשכת של היהדות בכניסתה של עידנה שלנו, בתקופה שבה הפרוסליטיזם עדיין לא היה מעוכב בידי איסורים אימפריאליים רומיים שבאו יותר מאוחר להגביל את ההתגיור.

אירוע זה ממחיש ממד חיוני של הגיר עתיק: התגיור לא היה שוליים ולא היה מוסתר, אלא יכול היה להובא בעצם מלכים וחצרות שלמות, עם תוצאות דיפלומטיות ודורוניות זכרוניות חקוקות בטוען של ירושלים עצמה.

המסורת הרבנית הציבה בליבת מפעלה הסופרותי שתי דמויות של גרים מתורגמנים, שהנתונים ההיסטוריים והאגדתיים שלהם משיבים זה לזה והן לעתים מתלכדים. אקילס מסינופה, גר מן המאה השנייה, מייצר תרגום יווני של התנ״ך שנודע בדיוקו הקפדני, ויעודו היה לתקן, בעיני היהדות הרבנית, את הקריאות הנוצריות של הספטואגינטה. במקביל, המסורת מייחסת לאונקלוס הגר את התרגום הארמי של התנ״ך לחומש, שייהפך לתרגום הארמי של ההפניה. המקורות התלמודיים מקרבים את שני השמות עד כדי כך שחוקרים מסוימים רואים בהם דמות אחת המשוכפלת בין העולמות היווני והארמי — דבר שהופך את הפרק הזה למקום שבו הזיכרון המסורתי והניתוח ההיסטורי משפיעים זה על זה בדקות.

מה שחשוב כאן הוא משמעות הדבר: המסורת הפקידה בידי גרים את המשימה החשובה של העברת הטקסט הקדוש ללשונות האומות. הגר, רחוק מלהיות שמור בצד, נתפס כשותף בעבודה עצמה של ביניים של הה启示. ההכרה הרבנית של הגר מוצאת בדמויות אלו את ביטויה הגבוה ביותר: מי שבא מבחוץ הופך להיות מעביר הטקסט אל החוץ.

הימי הביניים מעניקים עדות יוצאת דופן של המרה תיעודית על ידי הגר עצמו. Obadiah the Proselyte, הידוע גם בשם Johannes d'Oppido, היה גר לדת יהודית איטלקי מתחילת המאה ה-12. [Obadiah the Proselyte — Wikipedia] נולד כנוצרי בשם Johannes, בן Dreux, ממוצא נורמנדי בדרומה של איטליה, הוא חיבק את היהדות ולקח את השם Obadiah. הייחוד שלו הוא כפול. הוא ידוע בעיקר בזכות זכרונותיו ובסימון המוזיקה היהודית העתיק ביותר ששרד, שני עדויות ייחודיות. [Obadiah the Proselyte — Wikipedia]

הזכרונות הללו, שנמצאו בעיקר ב-Genizah של קהיר, נותנים קול נדיר לגר מימי הביניים: הם מספרים מבפנים על המסע של איש שעזב את הכנסייה לטובת בית הכנסת בתקופה בה, בארץ נוצרית, בחירה כזאת יכלה לעלות לנפש. הסימון המוזיקלי שהשאיר הוא מעבר לכן מסמך חשוב ליותר בתולדות המוזיקה הלחנית היהודית. Obadiah מגלם כך את ההמשכיות של הגרות הרבה אחרי העת העתיקה, בעולם של ימי הביניים בו הכנסייה והאסלאם הכתיבו בהחמירות את ההתגיירויות לכיוון היהדות, ובו הגר לקח סיכון ענק.

על פני מאות שנים, המסורת היהודית קידמה בדיוק את המעבר לתוך היהדות, והפכה את ההיצמדות לנוהל. ההמרה המלאה, זו של ger tzedek, מניחה קבלת המצוות, מילה לגברים ו־טבילה בטכס במים, הכל לפני בית דין רבני. דרישה זו מסבירה את ההבחנה הטכנית השמורה עד לעת החדשה בין מדרגות ההשתייכות.

הויכוחים התמשכו עד לשוליים של העולם היהודי, כפי שמראה המקרה של תנועות שבתאיות במזרח אירופה. המונחים Gery ו־Gerami משמשים ברוסית עבור Subbotniks, קבוצה של נוצרים שבתאיים. [Conversion au judaïsme — fr-academic] אוכלוסיות אלו, שאימצו שמירת השבת וכמה מנהגים יהודיים, הציבו בפני הסמכויות הרבניות שאלה על גבולות: היכן מתחילה, היכן מסתיימת ההמרה? הגר נותר כך, בהלכה, בו־זמנית מוקבל לחלוטין — המסורת אוסרת להזכיר לו את עברו ומשווה אותו, לאחר שהומר, לתינוק שנולד מחדש — ועומד בסף דורש המבטיח את שלמות הברית שהוא מצטרף אליה.

הלנה מאדיאבנה (המאה הראשונה, תאריכים מדויקים אינם ידועים) — מלכת בית המלוכה של אדיאבנה, במסופוטמיה העליונה, התגיירה עם בניה. פלביוס יוספוס מספר שדאגה לשלוח מזון לירושלים בעת רעב, ושם הקימה מצבות קבורה שנראו שם אף לאחר מכן. הצטרפותה, יחד עם בנה Izatès, נותרת העדות העתיקה הגדולה על כוח המשיכה של היהדות על מלכים ושליטים, ועל מקומו של גיור מלכותי במאה הראשונה.

איזטס השני מאדיאבנה (נפטר בערך 55 לספירה) — בנה של הלנה ומלך אדיאבנה, אימץ את היהדות, ולפי יוספוס התלבט זמן רב בשאלת המילה בשל הסיכון הפוליטי שבה, עד שבסוף נימול. מקרהו שומר בזיכרון ויכוח הלכתי שהתחולל בפסגת שלטון של ממלכה. גיורו, כגיורה של אמו, הפך את שושלתו לאחד הדוגמאות המצוטטות ביותר של כניסת גויים לברית בתקופת בית שני.

Aquila מסינופה (המאה השנייה, תאריכים אינם ידועים) — גר מוצא יווני, הכין תרגום יווני מילולי ביותר של המקרא העברי, שאומץ על ידי היהדות הרבנית מול פרשנויות נוצריות של הספטואגינטה. המסורת התלמודית מקשרת אותו למעגל החכמים של דורו. דמותו ממחישה את האמון שניתן בגר להעביר את הטקסט הקדוש בשפות העמים, ויצירתו הטביעה חותם עמוק בתולדות תרגומי המקרא.

Onkelos הגר (בערך המאה השנייה, תאריכים אינם ידועים) — המסורת מייחסת לו את התרגום לארמית של החומש — הפך לתרגום הארמי המוסמך הנקרא לצד הטקסט המקראי. המקורות התלמודיים מציגים אותו כגר שהיה קרוב לרבותיו, וחוקרים מסוימים מזהים אותו עם Aquila עד כדי שרואים בהם דמות אחת. שמו נותר קשור לרעיון שגר יכול להיות ממסר מוסמך של ההתגלות לארמית.

Obadiah מ-Oppido / Johannes (נולד בערך 1070, פעיל בתחילת המאה השתים-עשרה) — אביר נורמני מדרום איטליה, שנולד נוצרי בשם Johannes, בנו של Dreux, התגייר ולקח את השם Obadiah. הותיר אחריו זיכרונות שנמצאו בין היתר בגניזת קהיר, וכן את תיעוד המוסיקה היהודית הקדום ביותר ששרד. חייו מעידים על המשך הגיור בעיצומו של ימי הביניים הנוצריים, תוך סיכון עצום, ומעניקים קול נדיר למתגייר מן התקופה הימי-ביניימית.

לעקוב אחר הגר דרך הקרנות, זה לחצות היסטוריה שלא נעשתה משושלת אלא מהחלטות. מה-ger המוגן בחוק משי לנמנע של בתי הדין של החכמים, ממלכת אדיאבן לאביר נורמני שהפך ל-Obadiah, דמות אחת עוברת בין הקרנות: זה של הזר ש, על ידי הדבר הנתון וההתחייבות של הגוף, נכנס לבריתה של ישראל. ההיסטוריה של הגיור היהודי משקפת את זו של הפיזורים — זה הגלות ש, בהפצת היהדות בין הגויים, עשתה אותה נראית ובנות לאימוץ — וזו של המגבלות שהקיסרות הנוצרית והמוסלמית הטילו עליה לאחר מכן. נשאר, על פני המקורות, משהו קבוע: הטרדיציה היהודית שמרה למנמנע מקום בולט, עד כדי הפקדתו בתרגום הטקסט המקודש, תוך שמירה על הסף ההדוק שהיה עליו לחצות. הגר הוא לא תאונה בהיסטוריה היהודית; הוא אחד מהחושפים שלה, זה דרכו נמדדים, בכל עידן, הפתיחות של ישראל לגויים והקפדנות של בריתה.