Prière

בסיפורים המקראיים, התפילה מופיעה תחילה כשפיכת לב אישית. קיום תפילה קיים בתנ"ך, אך היא מופיעה בו כביטוי אמונה ספונטני ולא כטקס מאורגן כמו Amida. Abraham משתדל למען Sodome, Anne משוררת בנוה Shilo, David שר — כל אלה מחוות שאינן עוקבות אחר שום נוסחה כפויה. העבודה המרכזית בתקופה זו נשארה זו של בית המקדש בJerusalem: קורבנות, שירת הלווים, עבודת הכוהנים. הדיבור המופנה לאלוהים מלווה את הטקס הקרבני מבלי עדיין להחליפו.

הגלות הבבלית (המאה ה-VIᵉ לפני הספירה) מסמנת כיוונון חלוטי. מנותקים מהמקדש, הגולים למדו להתפלל בלא מזבח, בהרכלים שצפו את בית הכנסת. בהקשר זה מציבה המסורת את פעלותיהם ההכרעונית של אנשי הכנסת הגדולה. אנשי הכנסת הגדולה — מאה ועשרים חכמים, שביניהם נביאים כמו Ezra — קבעו את המילים ואת מבנה התפילה. השפה של טקסטים אלה משמרת את זיכרון תקופתם: שפת התפילות משתמשת בנוסח מקראי, אף על פי שהיא מתוארכת לתקופת בית המקדש השני. כך נוצרה הליטורגיה המתגלה כעת — בו בזמן קטע וההמשך — דרך לשמר את הקשר שנותק על ידי ההרס.

לבה של התפילה היהודית היומית היא עמידה — פשוטו כמשמעו « העמידה ». ביהדות, תפילת שמונה עשרה (tefillat shmona esrei) היא גרסת העמידה המשמשת לשירותי בוקר, אחרי הצהריים וערב בימים רגילים. היא מהווה את הציר שלה, עד כדי כך שהמילה תפילה, ללא הבהרה נוספת, מסמנת אותה לעתים קרובות בעצמה.

ההיסטוריה התיעודית שלה מתחילה לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 של הספירה. תפילת שמונה עשרה אינה מופיעה בספרות המקראית; לפי המסורת הרבנית, היא נערכה על ידי אנשי הכנסת הגדולה והורכבה מחדש בים וביה, בקדמוניתו של רבן גמליאל. שם, בעיר החופית הקטנה שהפכה לבירה רוחנית לאחר הקטסטרופה, התחדש היהדות סביב הלימוד והתפילה ולא סביב הקרבנות. התלמוד מייחס תפקיד מדויק לעיבוד מחדש זה: התלמוד הבבלי מיחס לשמעון הפקוקי את הזכות בעריכת נוסח הברכות בסמכותו של רבן גמליאל.

העמידה מתחלקת לכמה צורות בהתאם לימים ליטורגיים. קיימות שלוש גרסות החולקות מבנה משותף: תפילת שמונה עשרה לימים רגילים, תפילת שבע ברכות לשבת וימים קדושים, ותפילת תשע ברכות, המייחדת לחג ראש השנה. פרט חושף את עבודת הדורות: למרות שמדברים על « שמונה עשרה ברכות », התפילה מכילה תשע עשרה ברכות ולא שמונה עשרה, כשברכה אחת נוספה בים וביה עצמה. הוספה זו — ברכת המינים — מעידה כי הליטורגיה היתה גם, בימיה, כלי להגדרת גבולות הקהילה.

השם עצמו של Amida מוקדש לתיאולוגיה של הגוף. Amida פירושו לעמוד ; לעמוד, כלומר בתנוחה אנושית בהשראה. המתפלל עומד זקוף, כפות הרגליים מצומדות, פנוי לכיוון ירושלים, כעבד לפני אדונו — לא מחוץ, אלא מוכר. הכבוד הזה של התנוחה האנכית מבדיל בעמוקות את הרגישות היהודית : התפילה היהודית משאירה מעט מקום לתפיסות של עינוי, תשובה והכאת עצמי.

התפילה איננה רק דיבור : היא גם תנועה וחפץ. זה בעת תפילת בוקר שלובשים את ה־tefillin, תיבות שחורות אלה שקושרים בשרוכים על הזרוע והראש. הגוף כולו הופך למושא הריכוז — ה־kavana — שצריך ללוות את המילים כדי שלא יהיו קריאה ריקה. המסורת מגדירה כך את התפילה כדיאלוג רצוי וגומלי : התפילה היהודית היא הדרך שבה אלוהים אומר לעם היהודי : « דברו אלי והשמעתי אתכם », וש ׁלוש פעמים ביום, יהודים מתפללים לאלוהים, מודים לו, משבחים אותו ומעבירים לו את בקשותיהם האישיות. שלושת הסדרים הללו — Shacharit בבוקר, Minha אחה״צ, Arvit בערב — קובעים קצב ליום וקושרים, לפי קריאה רבנית, כל זמן תפילה לאחד מן האבות ולקורבנות של פעם.

זמן רב הועברה הלִיטוּרְגְיָה בעל פה בלבד, עד שהתגבשה לספר מסודר לאורך מאות שנים. ה-Siddour — מהשורש seder, «סדר» — הוא בדיוק אותו כִּנּוּס המסדר ברצף את טקסטי התפילה. המסורת מיחסת את מקורו לחכמים המייסדים: הSiddour הוא הִתקַבְּצוּת של טקסטים, הִתְכַּנְּסוּיוֹת והנוסחאות הקדיש שנחברו או התאספו על ידי חכמי הכנסת הגדולה; בשימוש המסורתי, אסור בתכלית להנמיק בו כל שינוי אפילו זעום.

מבחינה היסטורית, הכִּנּוּסים הקוהרנטיים הראשונים שהמחקר מתעד מופיעים בתקופת הגאונים של בבל, בין המאה ה-8 וה-10. ה-Seder Rav Amram Gaon, שהורכב לבקשתה של קהילה בספרד במאה ה-9, מהווה את סדר התפילה המלא העתיק ביותר שהגיע אלינו; במאה שלאחריה, ה-Siddour של Saadia Gaon, שנחבר בחלקו בערבית, הציע אבן דרך שנייה משמעותית [Encyclopaedia Judaica]. מאותן מטריצות מזרחיות נובעות, דרך התפצלויות עוקבות, הנוסחים הגדולים: nusah Ashkenaz לאירופה הריינית והמרכזית, nusah Sefarad לעולם הספרדי והים תיכוני, מבלי לגדול בחשבון את המסורות האיטלקית, הפרובנסאלית, התימנית והרומניוטית. כל קהילה שמרה על הבסיס המשותף של האמידה ושמע תוך הוספת לה טעמיה שלה.

סביב הבסיס החובה התפתח קורפוס ענק של שירה ליטורגית, ה-piyyout. שזורים בפלסטינה הביזנטית, השירים הללו שנועדו לעטר ולהרחיב את התפילות — במיוחד אלו של החגים והצומות — הכירו אב-מופת ראשון גדול בדמותו של Eleazar ha-Kalir, שהרכובים שלו, עמוקים בהלומות מדרשיות, נכנסו באופן קבע לטקס האשכנזי [Encyclopaedia Judaica].

תור הזהב של השירה העברית בספרד המוסלמית, מן המאה העשירית עד השתיים עשרה, הביא את האמנות הזאת לשיאה. Salomon ibn Gabirol, Yehouda Halevi, Abraham ו-Moïse ibn Ezra הכניסו לתפילה הימהמויות מטפיזיות, שירת געגועים לציון והתחננויות בעוצמה חסרת תקדים. ה-Keter Malkhut של ibn Gabirol, ה-Tsiyon ha-lo tishali של Halevi מצאו את מקומם ב-mahzorim של החגים החגיגיים. תנועה זו מראה שהליטורגיה היהודית, הרחוקה מלהיות קפואה באיסור השינוי, ידעה ספוג את היצירה הפואטית בשולים החופשיים סביב הטקסט הקנוני — שיווי משקל בין נאמנות והמצאה המאפיין את כל ההיסטוריה של ה-tefila.

בעת מודרנית הפילה הפכה למקום של התחדשויות ותיחכוכים. התנועה החסידית, שנולדה במזרח אירופה במאה ה-18, החזירה את הזיקה — את הדבקות, ההתקשרות לאלוהים — למרכז החוויה, גם במחיר של הגמישות בהשמרת עת הפילה לטובת הפניימיות. חוגי הקבלה בצפת במאה ה-16 עשירו כבר את ערב שבת בקבלת שבת ובלכה דודי המפורסם של Salomon Alkabetz, המושר כיום בכל העולם.

לעומת זאת, היהדות המתורגמנת של המאה ה-19 בגרמניה חידשה בעמקות את הסידור: קיצור הטקסטים, הכנסת השפה העממית, בחינה מחדש של קטעים הנוגעים לחזרה לציון ולעבודת הקרבנות. הוויכוחים הללו, לעתים קרובות חדים, עסקו תמיד בשאלה אחת שהיא מורשת של יבנה: מה צריך לתקן, מה אפשר לשנות? הפילה היהודית מופיעה כך כטקסט חי, שנקלט, נאמר והובחן מחדש באופן מתמיד. המסורת מציגה בעצמה את התפילה המודרנית כאמצעי קיומי — להתחבר מחדש, להתמקד, להתחדש —, סימן שתפקידה הרוחני שרד לכל ההרכבות ההיסטוריות.

Ezra le Scribe (המאה הה' לפני הספירה, תאריכים מדויקים אינם ידועים) — דמות מרכזית בשיבת בבל, המסורת קושרת אותו לאנשי הכנסת הגדולה. מאה ועשרים חכמים, ובהם נביאים כמו Ezra, קבעו את מילות התפילה ואת מבנהּ. מיוחסת לו תרומה מכוננת בהנהגת קריאת התורה בציבור ובארגון מחדש של חיי התפילה של הקהילה שנשתקמה בJérusalem.

Rabban Gamliel de Yavné (המאה הא'–ב', תאריכים מדויקים אינם ידועים) — ראש הסנהדרין שנתכוננה מחדש לאחר חורבן הבית. בסמכותו סודרה העמידה ונקבעה בצורתה המתמשכת. תפילת שמונה עשרה הברכות סודרה ביבנה, בבית מדרשו של Rabban Gamliel. פועלו הבטיח את רציפות העבודה שבלב, משנגדע המקדש.

Shimon Hapakouli (המאה הא'–ב', תאריכים אינם ידועים) — חכם מדור יבנה שהתלמוד מייחס לו את עריכת העמידה. התלמוד הבבלי מזכה אותו בסידור סדר הברכות לפני Rabban Gamliel. הוא מגלם את עבודתם המדוקדקת ולעיתים האלמונית של העורכים שנתנו לליטורגיה את צורתה הניתנת להעברה לדורות.

Amram Gaon (נפטר בערך 875) — ראש ישיבת סורא בבבל, חיבר לבקשת קהילה בספרד את סדר רב עמרם, הסדר השלם הקדום ביותר של תפילות ששרד [Encyclopaedia Judaica]. קובצו שימש מטריצה לנוסחאות שבאו אחריו, וקבע לדורות את רצף התפילות היומיות והמועדיות.

Saadia Gaon (882–942) — יליד מצרים, גאון סורא, פילוסוף ודקדוקן. הסידור שלו, שנכתב בחלקו בערבית עם הוראות פולחניות, הציע אחד מספרי התפילה הראשונים שנכתבו על פי טעם ודעת [Encyclopaedia Judaica]. הוא שילב בין קפדנות ליטורגית לבין הגות תאולוגית, והטביע חותמו לאורך שנים על מסירת הנוסח.

Eleazar ha-Kalir (המאה הו'–ז', תאריכים אינם ידועים) — פייטן מפלשתינה, אדון הפיוט. יצירותיו המלומדות, עשירות ברמזים מדרשיים, נכנסו למחזורים האשכנזיים של המועדים [Encyclopaedia Judaica]. הוא העניק לתפילה ממד שירי שהגביר את הדרתה מבלי לפגוע בגרעין הקנוני.

Salomon ibn Gabirol (בערך 1021 – בערך 1058) — משורר ופילוסוף מספרד המוסלמית. כתר מלכות, הגות קוסמית ותשובתית שלו, שולבה בליטורגיית יום הכיפורים בכמה נוסחאות [Encyclopaedia Judaica]. הוא ממחיש את הברית שבין הפילוסופיה הניאו-אפלטונית ובין הדבקות הליטורגית.

Yehouda Halevi (בערך 1075 – בערך 1141) — משורר והוגה מTudèle, מחבר הכוזרי. שירי ציון שלו, כגון ציון הלא תשאלי, הנשמעים בתענית תשעה באב, מבטאים את הכמיהה לשוב לארץ ישראל [Encyclopaedia Judaica]. שירתו הזינה את הממד הלאומי של התפילה היהודית.

Salomon Alkabetz (בערך 1500 – בערך 1576) — מקובל מSafed, מחבר לכה דודי, שיר קבלת השבת שנעשה נחלת כלל ישראל. חבר החוג המיסטי הגלילי, תרם לעיצוב קבלת שבת, תפילת ליל שישי שהפכה את ערב השבת לחגיגה לירית של האיחוד שבין ישראל לשבת.

היסטוריית התפילה היהודית היא זו של מעבר איטי מן הזעקה לצורה, מבלי שהזעקה תהיה אי פעם הולכת לאבוד בתוך הצורה. נולדה מן ההשפעה התנ"כית, מובנית בנסיון הגלות והחורבן של בית המקדש, קבועה ביבנה, מסודרת בסידורים בבליים, מועשרת על ידי המשוררים האנדלוסיים והמיסטיקנים של צפת, ועודכנה לבסוף על ידי התנועות המודרניות, ה־tefila נותרה המקום שבו עם ישראל, שלוש פעמים ביום, עומד בפני אלוהיו. כל דור קיבל את הטקסט הזה, קראו מילה אחר מילה, ובכל זאת המציא אותו מחדש בקיום לבבו. זו הזה המופקדת בין הסדר המועבר לקול חי — בין ה־seder ל־kavana — שהופכת את התפילה, יותר מאשר פולחן, לנשימה עצמה של מסורת.