המוזיקות והליטורגיות היהודיות

הקנטילציה (טעמים, או טראָפ ביידיש) היא מערכת סימנים המסדירה את הקריאה המושרת של המקרא, המועברת מימי הביניים לפי מסורות אזוריות נבדלות.

הנוסח מציין את הנעימות המלודיות הייחודיות לכל תפילה ולכל עת בשנה: דקדוק מוסיקלי של התפילה, הנלמד מתוך שימוש ומנהג הרבה יותר מאשר מן התו הכתוב.

הפיוטים, שירי הליטורגיה שנתחברו מן העת העתיקה המאוחרת (Yannaï, Eléazar Kallir) ועד תור הזהב הספרדי (Ibn Gabirol, Yehuda Halevi), הולידו מנגינות אין-ספור.

במגרב ובמזרח, מסורת הבקשות — שקידות לילה של שירה — עודנה חיה ומועברת מדור לדור.

כל אזור טבע את סגנונו שלו. החזנות האשכנזית עם חזניה הגדולים; השיר הספרדי וקופלאס שלו בלאדינו; המסורות המזרחיות, הנזונות ממקאמאת ערביות ועות'מאניות.

אלה הן דרכים שונות לשכון באותו טקסט — והתחום שבו הזיכרון (הקול המועבר) וההיסטוריה (חקר המקורות) נפגשים במיטבם.

מחוץ לבית הכנסת, המוזיקה העממית ליוותה את החגים ואת חתונות: הקלזמר של מזרח אירופה, השירים ביידיש ובלאדינו.

שנחרבה בחלקה בשואה, היא חווה מאז שנות ה-1970 תחייה עולמית, ומנהלת היום דיאלוג עם הג'אז, הפופ והמוזיקה הישראלית.

מורשת שבירה שכן היא קודם כל בעל-פה, המוזיקה היהודית ניצלת על ידי הקלטה, תמלול ופרקטיקה.

לאוספה, פירושו לשמר זיכרון שאינו נקרא: הוא נשמע.