תנועות נוער

במפנה המאה העשרים, נמצאה נעורי יהודי אירופה בתוך מארג של מתחים חסרי תקדים: האמנציפציה והבטחותיה הבלתי ממומשות, עליית הלאומיות, גל האנטישמיות, משיכת הסוציאליזם ושובה של תקווה לאומית סביב הציונות. מכור היתוך זה נולד תופעה מקורית ומתמשכת — תנועת הנוער היהודית, מסגרת חינוכית עצמאית שבה נטלו על עצמם בני נוער וצעירים, במשותף, לגבש זהות, אידאל ומחויבות.

תנועות אלו אינן מתמזגות עם בתי הספר הדתיים, עם המפלגות הפוליטיות, ואף לא עם אגודות הפנאי הגרידא. הן שואבות ממספר מקורות: מתנועת הצופים של Baden-Powell, מתנועת הנוער הגרמנית (Wandervogel), מן הפדגוגיה החדשה, ומן האידאולוגיות הציוניות והסוציאליסטיות. משותפת לכולן היא החינוך העצמי: הנוער מחנך את הנוער, על פי העיקרון שניתן למצוא ברוב הארגונים הנובעים מן הצופיות ומן התנועות החלוציות. מגליציה עד צרפת, מפלשתינה המנדטורית ועד קהילות הגולה, עיצבו תנועות אלו דורות שלמים וסיפקו מנהיגים רבים לציונות, למחתרת בשואה ולאחר מכן — למדינת ישראל.

חיבור זה סוקר, בשבעה פרקים, את ראשיתן, פריחתן ותמורותיהן של תנועות אלו. הוא מבחין בין שלוש משפחות עיקריות — חלוצית וסוציאליסטית, דתית, וצופית — מבלי לשאוף לממצות את הנושא, כה רב היה השגשוג של ראשי התיבות והזרמים. הוא שואף להחזיק יחד את הארכיון ואת הזיכרון: שכן תנועות אלו היו כאחד מוסדות מתועדים וקהילות נושאות של סיפורים מכוננים, שירים, טקסים ודמויות מוגדלות לאגדה.

תנועות הנוער היהודיות נולדו במרכז אירופה ובמזרחה ערב מלחמת העולם הראשונה, באזורים שבהם הייתה ריכוז האוכלוסייה היהודית הגבוה ביותר והתסיסה האידיאולוגית עזה במיוחד. כמה השפעות מתכנסות מסבירות את צמיחתן. מצד אחד, תנועת הצופים שייסד Robert Baden-Powell בשנת 1907 סיפקה מודל חינוכי: חיי שטח, משחק, מדים, מערכת סיירות והתפתחות אישית. מצד אחר, הWandervogel הגרמני — תנועת נוער רומנטית ונטורליסטית שהופיעה כבר ב-1896 — הציע ניתוק מעולם המבוגרים ופולחן של טיולי רגל, טבע ורעות.

התנועה הציונית הגדולה הראשונה לנוער, השומר הצעיר, ממחישה סינתזה זו. על פי מקורות תיעודיים אחדים, מדובר בתנועת נוער ציונית-סוציאליסטית חילונית שנוסדה בשנת 1913 בגליציה, שהייתה אז מחוז של האימפריה האוסטרו-הונגרית [ScoutWiki ; EHRI Portal]. היא נולדה מאיחוד שני זרמים קודמים — חוג בהשראה צופית (Hashomer) וחוג לימוד אינטלקטואלי (Tze'irei Zion) — וכך שילבה את האידיאל של שיבה לאדמה, את משמעת ה"שומר" הצעיר ואת ההגות האידיאולוגית. מקור כפול זה, הצופי והאידיאולוגי, יישאר חותמה של התנועה.

מבחינה אידיאולוגית, ארגונים ראשוניים אלה שאבו ממקורות אחדים: הציונות המדינית של Theodor Herzl, הציונות המעשית והעבודה הדוגלת בעלייה ובעבודת כפיים, ובקרב הזרמים השמאליים — המרקסיזם. המושג חלוץ הפך למרכזי: המדובר בהכנת נוער המסוגל לעזוב את אירופה כדי לנקות שטחים, לעבד אדמה ולבנות חברה חדשה. מלחמת העולם הראשונה, שערערה את האימפריות והחריפה את האלימות האנטי-יהודית, האיצה את חיפוש האוטונומיה והמפלט הקולקטיבי.

המשפחה המשמעותית ביותר מנקודת המבט של ההיסטוריה הציונית היא זו של התנועות החלוציות והסוציאליסטיות. השומר הצעיר הוא נושא דגלה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, התנועה פשטה ברחבי מזרח אירופה, ובסיסה נותר בעיקר שם [EHRI Portal]. שאיפתה לא הייתה חינוכית בלבד אלא קיומית: הכנת חבריה לחיים הקולקטיביים בקיבוץ. המעבר דרך ההכשרה — משק לימוד שבו רכשו מיומנויות חקלאות וחיי קהילה — היווה את השלב המכריע בין נעוריה של התנועה ובין המחויבות הבוגרת בארץ ישראל.

היקף הרשת הזו היה עצום. לפי המקורות, ערב מלחמת העולם השנייה מנה השומר הצעיר כ־70,000 חברים ברחבי העולם [EHRI Portal]. התנועה אף עיצבה לעצמה המשך פוליטי: שמה ציין גם את המפלגה של אותו זרם בתוך הישוב, הקהילה היהודית של ארץ ישראל שלפני 1948 [ScoutWiki]. הזיקה הזו בין חינוך הנוער ובין פעולה פוליטית בוגרת מאפיינת את כלל הזרם הפועלי.

לצד השומר הצעיר, תנועות נוספות משתייכות לאותה משפחה, כגון הבונים ("הבנאים") והארגונים הקשורים להחלוץ, הפדרציה שנועדה לאימון החלוצים. תנועות אלה שיתפו פדגוגיה של הקולקטיב, הערכה לעבודת האדמה, שירים עבריים וחגים שפורשו מחדש ברוח לאומית וחקלאית. הן היו, למעשה, אחד ממאגרי הכוח האנושי העיקריים לאכלוס הקיבוצים ולבניין מוסדות המדינה שבדרך.

מול התנועות החילוניות והסוציאליסטיות התגבשה משפחה דתית, שביקשה לגשר בין שמירת התורה לבין האידיאל החלוצי. התנועה המייצגת שלה היא בני עקיבא (« בני עקיבא », על שם רבי עקיבא). על פי ארכיוניה ומספר עדויות, בני עקיבא נוסדה בל"ג בעומר 1929 כסניף נוער של תנועת המזרחי [Zimbabwe Jewish Community ; Wikipedia]. התאריך המדויק 28 במאי 1929 מוזכר בעדויות הייחוס [Wikipedia].

ייחודה של בני עקיבא טמון במוטו שלה, המאחד שני ערכים שנתפסו מזה זמן כמנוגדים זה לזה: התורה והעבודה (תורה ועבודה). התנועה משתייכת לזרם הציונות הדתית: היא מהווה את סניף הנוער הקשור לארגון המזרחי, ולאחר מכן להפועל המזרחי, שנוסדו בראשית המאה העשרים כדי לקדם שיבה לאומית נאמנה למסורת היהודית [Wikipedia, World Mizrachi]. המזרחי נוסד בשנת 1902 על ידי הרב יצחק יעקב ריינס [Wikipedia, World Mizrachi].

בני עקיבא הפכה, במהלך העשורים, לאחת מתנועות הנוער היהודיות הגדולות בעולם. המקורות העכשוויים מייחסים לה כ-125,000 חברים הפרוסים ברחבי העולם, עם מרכז ראשי בירושלים [Wikipedia]. הפדגוגיה שלה משלבת לימוד דתי, פעילות צופיות ואידיאל העלייה, והיא תרמה רבות לעיצוב עולם הציונות הדתית בת-ימינו, בייחוד דרך רשת הישיבות לנוער ומשקי הלימוד הדתיים.

באירופה המערבית, ובצרפת בפרט, השתרשותו של היהדות באומה המשחררת הולידה סוג שונה של תנועה: צופיות יהודית שביקשה לפייס בין השתייכות לאומית לבין נאמנות דתית. הצופים הישראלים של צרפת (EIF) נוסדו בשנים 1922–1923 על ידי Robert Gamzon, כתנועה המבקשת להיות בו-זמנית "צופית, יהודית וצרפתית" [Wikipedia, EEIF ; EHRI Portal]. שלוש הגדרות אלה מסכמות תכנית שלמה: להיות אזרח צרפתי בשלמותו, יהודי בשלמותו, וצופה בשלמותו.

התנועה נהנתה מתרומתן המכרעת של מספר דמויות אינטלקטואליות ורוחניות. על פי הערך בצרפתית, Edmond Fleg, ואחריו Léo Cohn, הביאו כל אחד תרומה מכרעת לכיוונה של התנועה [Wikipedia, EEIF]. Gamzon עצמו, מהנדס בהכשרתו, היה הנפש המייסדת והמניעה המתמשכת של המוסד. הצופיות הישראלית שילבה את שיטות הצופיות הקלאסיות — חיי סיירת, מחנות, טוטמיזציה — עם לימוד יהודי, חגיגת השבת ומועדים, ועיון במקומה של היהדות במודרניות הצרפתית.

מורשתם הרוחנית של ה-EIF הייתה ניכרת. בתוכם הוקמו בתי ספר למנהיגות, שנוהלו בזה אחר זה על ידי Robert Gamzon, Jacob Gordin, ולאחריהם Léon Ashkénazi, הידוע בשם "Manitou" [Wikipedia, EEIF]. שושלת מורים זו העניקה לתנועה עומק אינטלקטואלי יוצא דופן, והטביעה חותם מתמשך על המחשבה היהודית הצרפתית שלאחר המלחמה. עם השחרור, נטלו פעילי התנועה חלק בעלייה ובבניין ישראל [Wikipedia, EEIF], וכך הנציחו את האידיאל החלוצי במסגרת שהייתה בראשיתה צרפתית יותר מאשר ציונית.

מלחמת העולם השנייה והשואה היוו את המבחן המוחלט עבור תנועות הנוער היהודיות. רבות מהן הוּכּו עד לכדי השמדה; כולן שונו מן היסוד. אולם במקום להיעלם מן הבמה לחלוטין, מספרן הפכו למבנים של הצלה ומאבק, כשהן מגייסות את רשתותיהן, את משמעתן ואת הסולידריות שביניהן.

בצרפת מילאו הצופים הישראלים של צרפת (Éclaireurs israélites de France) תפקיד מרכזי בהצלה. על-פי המקורות, הצליח הארגון להציל אלפי יהודים בצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה [EHRI Portal]. כבר עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 הקים הארגון מספר בתי ילדים בדרום-מערב צרפת [EHRI Portal]. כשגברה הרדיפה, עבר הארגון לפעילות מחתרתית: Robert Gamzon, מייסד הארגון ומפקדו הארצי מאז 1939, עמד מאחורי "המחלקה השישית" — שמה של המחתרת הסמויה של הצופים הישראלים — ולאחר מכן מאחורי יחידות הפרטיזנים שהוקמו באזור Vabre [Musée de la Résistance en ligne]. כך עבר הארגון ממחנה הצופים אל הפרטיזנים החמושים ואל רשת תעודות הזהות המזויפות.

במזרח אירופה מצאו עצמן תנועות החלוץ בלב התנגדות הגטאות. Hashomer Hatzaïr, בזכות הלכידות האידיאולוגית ומשמעת העצמית של חבריו, סיפק לשורות הארגונים המחתרתיים לוחמים ומדריכים רבים. פעיליו השתתפו באופן פעיל בהתנגדות היהודית, ודמותו של Mordechai Anielewicz, שיצא מתוך התנועה, נותרת צמודה למרד גטו ורשה ב-1943. כך גילתה הפדגוגיה של הקולקטיב — שנועדה לבנות קיבוצים — שהיא גם בית-ספר לגבורה מול השמד: תמורה טראגית של אידיאל חיים לאידיאל מאבק.

לאחר השואה, התנועות שנותרו על כנן מצאו עצמן נושאות במשימה כפולה: לשקם קהילות שנחרבו ולהעביר לארץ ישראל, ולאחר מכן לישראל, את הניצולים והיתומים. התנועות החלוציות ארגנו את ההגירה הבלתי-לגלית (עלייה ב') תוך עקיפת הגבלות המנדט הבריטי, וחוותיהן החקלאיות הכשירו את העולים החדשים לחיי שיתוף. הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 פתחה פרק חדש: המסגרות שהתחנכו בתנועות הזינו את הקיבוצים, את הצבא, את המינהל ואת חיי המדינה הצעירה.

עבור בני עקיבא, שנות המלחמה ואחריהן היוו תקופת התפשטות עולמית, שהפכה אותו לאחת מתנועות הנוער היהודיות הגדולות בעולם, הפרוסה בכל היבשות ומתואמת מירושלים [Wikipedia]. בצרפת, ה-EIF התארגנו מחדש והפכו לימים ל-Éclaireuses et Éclaireurs israélites de France, אימצו במלואם את השוויון בין המינים והמשיכו את הנוסחה המכוננת של הצופה היהודי והצרפתי [Wikipedia, EEIF]. עם השחרור, עלייתם ארצה של מדריכי התנועה העידה על החדירוּת ההולכת וגוברת בין יהדות צרפת ומחויבות ציונית [Wikipedia, EEIF].

בתפוצות, נטלו על עצמן תנועות אלה תפקיד חדש: לא עוד רק להכשיר לעלייה, אלא לטפח זהות יהודית חיה בחברות שבהן ביצוע ההתבוללות איים על המסורת. מחנות קיץ, מסעות לישראל, סמינרים ופעילויות שבועיות הפכו לכלים של חינוך זהותי המוני — מן היהדות הצפון-אמריקאית ועד היהדות הבריטית, דרך קהילות חבר העמים — כפי שמעידות ההתבססויות ב-Rhodésie ובדרום אפריקה שתועדו על ידי הקהילות המקומיות [Zimbabwe Jewish Community].

מעבר לגיוון האידאולוגי של תנועות הנוער היהודיות, הן חולקות דקדוק פדגוגי משותף הראוי להארה. העיקרון המרכזי הוא זה של חינוך עצמי: מדריכים צעירים, מבוגרים במעט מחניכיהם, הם המתכננים והמנחים את הפעילויות. "נוער המחנך נוער" זה יוצר תחושת שייכות עמוקה והעברה אופקית של ערכים, השונה מן הסמכות היורדת של בית הספר או בית הכנסת.

כאן נפגשים הארכיון והזיכרון ומשיבים זה לזה. המסמכים — תקנונים, דוחות, ארכיוני תנועות השמורים במוסדות כגון EHRI — מעידים על מבנים, מספרי חברים ופעולות [EHRI Portal]. אולם חלק מהותי מתנועות אלה שייך לזיכרון החי: שירים המועברים ממחנה למחנה, טקסי טוטמיזציה, סיפורים המקדשים את המייסדים ואת הלוחמים, סיסמאות וסמלים. זיכרון מועבר זה מוצא אישורו במידה רבה בארכיון — בנוגע להצלת ה-EIF ולהתנגדות החלוצים — ועם זאת חורג ממנו בכובד המשקל הרגשי והזהותי שהוא נושא.

המורשת עצומה. התנועות סיפקו מסגרות לציונות, להתנגדות, לקיבוצים ולמדינת ישראל; הן עיצבו אינטלקטואלים, רבנים ואנשי חינוך. חברי התנועות לשעבר, שהגיעו לבגרות, הפיצו דרך מסוימת להיות יהודי: מחויבת, קהילתית, מודעת להעברת המסורת. ככזה, תנועות הנוער היהודיות אינן פרק גרידא בתולדות הנוער, אלא אחד המוסדות הבסיסיים של העולם היהודי בן ימינו.

מגבעות גליציה שבהן נולד Hashomer Hatzaïr בשנת 1913 ועד למחתרות Vabre שם הפכו Éclaireurs israélites ללוחמים, מחוות ההכשרה של Bnei Akiva ועד למחנות הקיץ של הדיאספורה — תנועות הנוער היהודיות ליוו, על פני יותר ממאה שנה, את כל המבחנים וכל התקוות של העם היהודי. הן נולדו ממשבר — משבר האמנציפציה שלא הושלמה ושל האנטישמיות — והשיבו עליו בהמצאה: למסור לנוער את הטיפול בעיצוב עצמו, בין אידיאל, זהות ומחויבות.

שלוש משפחות גדולות מבנות נוף זה: החלוצית-סוציאליסטית, הדתית, והצופית. כולן חלקו את האמונה שהחינוך אינו נייטרלי, שהוא מכין עתיד ומחייב נאמנות. כולן היו שחקניות מרכזיות במאה היהודית העשרים: מקורות לחלוציות ולהתיישבות בישראל, מוקדי התנגדות בתקופת השואה, שומרות הזהות בדיאספורה. ההיסטוריה שלהן משלבת, כפי שעושים מעטים אחרים, את קפדנות הארכיון ואת חום הזיכרון — ובצומת זה טמונה, ללא ספק, האמת העמוקה ביותר שלהן.