העולמות היהודיים בני זמננו — התחדשות וחיוניות

קיים פיתוי עז, כאשר מזכירים את היהדות של המאה העשרים, לצמצם את ההיסטוריה שלה לתהלוכה של אבדות: השמדת הקהילות במזרח אירופה, כיבוים של עולמות היידיש והיהודית-ספרדית, דממת בתי הכנסת שנותרו ריקים. זיכרון האבל הזה הוא לגיטימי והכרחי. אך אין הוא יכול למצות את המציאות. שכן הייחוד של העולמות היהודיים העכשוויים, כפי שהם נצפים מפנת המאה העשרים ואחת, הוא פחות היעלמות מאשר טרנספורמציה, הרכבה מחדש, ולעיתים תחייה בלתי צפויה. במקום שבו ציפינו לסיום, ראינו קמות המשכיות עקשניות ויצירות חדשות.

הספר הגדול הזה מציע להחזיק יחד את שני פניה של היסטוריה זו. הוא דוחה הן את האלגיה הטהורה הן את האופטימיות הנאיבית. הוא נצמד לנתונים — הדמוגרפיה היא כאן נקודת עיגון הכרחית — אך גם למוסדות, לשפות, לליטורגיות, למוזיקות ולוויכוחים המרקמים את המרקם של חיים קולקטיביים. מירושלים עד New York, מ-Paris עד Buenos Aires, דרך Berlin שאיש לא היה מדמיין בשנת 1945 שיחזור להיות מרכז יהודי, מצייר הספר את דיוקנו של עם מפוזר ואף על פי כן נוכח בעצמו בעוצמה. הזיכרון אינו רק שומר הקברות: הוא גם פרויקט לעתיד.

להבין את העולמות היהודיים העכשוויים דורש קודם כל לקבוע סדרי גודל. עבודותיו של הדמוגרף Sergio DellaPergola, סמכות עולמית בתחום, מציעות כאן מיפוי מדויק. על פי הערכותיו, בשנת 2023, אוכלוסיית יהודי העולם הוערכה ב-15.7 מיליון איש [DellaPergola, AJYB ; MDPI 2024]. מספר זה, ניכר ואף על פי כן נמוך מזה שלפני המלחמה, משקף שיקום דמוגרפי איטי בעקבות האסון.

המאפיין המרכזי של מפה זו הוא היסט מרכז הכובד לעבר ישראל. האוכלוסייה היהודית המרכזית הגדולה ביותר נמצאה בישראל עם 7,101,400 נפשות, ואחריה ארצות הברית עם 6,300,000. [DellaPergola, AJYB 2023]. שני מוקדים אלה מרכזים כיום את הרוב המכריע של העם היהודי. במקביל, אוכלוסיית הגולה היהודית הכוללת פחתה, מהערכה מתוקנת של 8,597,100 בשנת 2023 ל-8,583,000 בשנת 2024 [DellaPergola, World Jewish Population 2024]. קיפאון זה של הגולה מסתיר עם זאת דינמיקות אזוריות מנוגדות: קהילות מסוימות שוחקות עקב הגירה והזדקנות, אחרות מתחדשות באמצעות עלייה או ילודה.

מדידה זו של היקף האובדן מעניקה את הצלצול הראוי לכל רעיון של תחייה. רצח כמעט ששה מיליון יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה הביא לאובדן של 36% מהאוכלוסייה היהודית שלפני המלחמה, ויותר מ-60% מיהדות אירופה [MDPI, Notes toward a Demographic History of the Jews]. העובדה שאירופה נותרת כיום מקום לחיים יהודיים משמעותיים מהווה אפוא, בסדר הגודל ההיסטורי, עובדה ראויה לציון.

מדינת ישראל, שנוסדה ב-1948, שינתה את מצבו של העם היהודי בעת החדשה, כשהעניקה לראשונה מאז העת העתיקה ריבונות מדינית. מעבר לממד המדינתי שלה, הפכה למאגר הדמוגרפי הראשי של העם היהודי, וקלטה גלי עלייה רצופים — העלייה — מאירופה, מהעולם הערבי והמוסלמי, מאתיופיה, ובמספרים גדולים מברית המועצות לשעבר לאחר 1989.

אך חיוניותה של ישראל אינה מצטמצמת לדמוגרפיה. היא טמונה בתחיית שפה. העברית, שנדחקה במשך דורות אל עולם הליטורגיה והלימוד, שבה והפכה לשפת יום-יום המדוברת בפי מיליוני דוברים, ומשמשת בסיס לספרות, לקולנוע, לעיתונות ולמחקר מדעי ברמה בינלאומית. תופעה זו — שאין לה למעשה תקדים היסטורי של ממש — מהווה אחד מהתחיות התרבותיות המרהיבות ביותר של העת החדשה [Encyclopaedia Judaica]. כך פועלת ישראל כמוקד ייצור תרבותי שהשפעותיו מתפשטות לכלל הקהילות בתפוצות.

עם כ-6.3 מיליון יהודים, ארצות הברית מארחת את הקהילה היהודית הגדולה בתפוצות ואת השנייה בגודלה בעולם [DellaPergola, AJYB 2023]. New York נותרת לבה ההיסטורי והסמלי, אך הנוכחות היהודית האמריקאית משתרעת מ-Los Angeles ועד Miami, מ-Chicago ועד דרום Florida. יהדות זו מצטיינת בפלורליזם מוסדי: הזרמים האורתודוקסי, הקונסרבטיבי, הרפורמי והרקונסטרוקציוניסט מתקיימים זה לצד זה ומתחרים ביניהם, ומפיקים תסיסה תיאולוגית וארגונית שאין לה אח ורע.

הייחוד האמריקאי נעוץ בשילוב של אינטגרציה אזרחית מעמיקה ואישור זהותי חזק. היהודים האמריקאים השתתפו באופן מלא בחיים האינטלקטואליים, המדעיים, האמנותיים והפוליטיים של ארצם, ובמקביל פיתחו רשת צפופה של פדרציות, בתי ספר, מרכזים קהילתיים ואוניברסיטאות. מודל זה, המושתת על חירות דתית ועל חיוניות אסוציאטיבית, נותר מעבדה מרכזית לצורותיה העכשוויות של היהדות, לרבות המתחים הפנימיים שבין מסורת ומודרניות [Encyclopaedia Judaica].

בתוך היבשת האירופית, צרפת תופסת מקום ייחודי. צרפת היא בית לקהילה היהודית השלישית בגודלה בעולם, אחרי ישראל והארצות הברית, עם כ-500,000 יהודים; צרפת מארחת יהודים מאז ראשית ימי הביניים. [World Jewish Congress]. עומק היסטורי זה משתלב עם התעצבות מחדש בעת האחרונה, שאותה מאפיין גלים גדולים של יהודי צפון אפריקה שהגיעו בשנות ה-1950 וה-1960, ואשר חידשו לעומקם את היהדות הצרפתית שהייתה עד אז בעיקרה אשכנזית.

הגיאוגרפיה הקהילתית משקפת צפיפות זו. פריז ופרבריה מאכלסים את הרוב הגדול של אוכלוסייה זו (350,000). קהילות חשובות נוספות כוללות את Marseille (70,000), Lyon (25,000), Toulouse (23,000), Nice (20,000) ו-Strasbourg (16,000). [European Jewish Congress]. חיים קולקטיביים אלה נשענים על רשת מוסדית מובנית, שבמסגרתה Fonds social juif unifié (FSJU) מממן את צורכי הקהילה [European Jewish Congress].

ואולם, עוצמתה של צרפת חצויה אף היא בחששות. לצרפת יש האוכלוסייה היהודית המיעוטית הגדולה באירופה, המוערכת בכ-500,000 נפש; מדי שנה עוזב מספר ניכר של יהודים צרפתים את המדינה. [Minority Rights Group, Refworld]. היהדות הצרפתית חיה אפוא מתח האופייני לתפוצות בנות זמננו: עושר תרבותי ודתי רב, לצד תהייה על הביטחון ועל העתיד.

אין מקרה הממחיש את נושא התחייה טוב יותר מזה של גרמניה. על האדמה שבה תוכננה ההשמדה עצמה, הוקמה מחדש קהילה יהודית בשלהי המאה העשרים. מנוע התחדשות זו היה ההגירה ממזרח אירופה. כיום, בין 80 ל-90 אחוז מיהודי גרמניה הם מהגרים דוברי רוסית שבאו מברית המועצות לשעבר. [History of the Jews in Germany, Wikipedia].

תנועה זו הפכה נוכחות שיורית לקהילה חיה ופועמת. ישראלים רבים אף הם מתיישבים בגרמניה, ובמיוחד ב-Berlin, בשל האווירה הנינוחה ועלות המחיה הנמוכה. סוף המלחמה הקרה תרם לצמיחתה של הקהילה היהודית בגרמניה. [History of the Jews in Germany, Wikipedia]. עולים חדשים אלה שינו באופן מעמיק את פניה של הקהילה. כפי שמדגיש Jewish Museum Berlin, מאז שנות התשעים הם שינו והעשירו את הקהילות היהודיות בגרמניה, שחוו צמיחה ניכרת אך גם עמדו בפני אתגרים משמעותיים. [Jewish Museum Berlin].

תחייה זו אינה נקייה מתחים פנימיים. היחסים בין הוותיקים לבין הבאים החדשים לא היו פשוטים [Jewish Museum Berlin], שכן בברית המועצות הייתה היהדות קטגוריה לאומית יותר מאשר דתית, דבר שהעלה שאלות חסרות תקדים של זהות ושייכות דתית.

העולם היהודי העכשווי אינו מתמצה בציר הישראלי-מערבי. אמריקה הלטינית מהווה מוקד מהותי בתוכו, ואת ליבה מגלמת ארגנטינה. על פי הערכותיו של Sergio DellaPergola משנת 2024, ארגנטינה מונה כ-173,000 יהודים, מה שהופך אותה לקהילה היהודית הגדולה ביותר באמריקה הלטינית ולשישית בגודלה בעולם. [World Jewish Congress]. Buenos Aires מרכזת את עיקר אוכלוסייה זו, יורשת של גלי עלייה אשכנזיים שאליהם הצטרפו, בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, יהודים שבאו מן הלבנט. [World Jewish Congress].

קהילה זו שילמה מחיר כבד בפני הטרור. הפיגוע נגד AMIA פגע בליבה של ארגנטינה ושל קהילתה היהודית — השישית בעולם והגדולה ביותר באמריקה הלטינית. [American Jewish Committee]. הפיגוע משנת 1994 נגד Asociación Mutual Israelita Argentina נותר פצע פתוח. ואולם, הרחק מהתמוטטות, הפכה הקהילה את החוסן לסגולה קולקטיבית. משקיפים מציינים כי מעולם לא הייתה הקהילה תוססת כל כך [American Jewish Committee]. Buenos Aires מדגימה בכך את הפרדוקס של החיוניות היהודית העכשווית: זיכרון האלימות שאינו ניתן להפרדה מהצהרת החיים.

בסיום מסע זה, מצטיירת דמות ברורה: עם שנושא בו את חותם האובדן, ובה בעת ניחן ביכולת מופלאה של התחדשות. נתוני הדמוגרפיה מעידים על הצלקת — למעלה מ־60% מיהדות אירופה הושמדו באמצע המאה העשרים [MDPI] — אך הם מעידים גם על שיקום סבלני של קהילה המונה כ־15.7 מיליון נפש [DellaPergola]. בין שני הקטבים הגדולים — ישראל והמדינות הברית — מעידות הדיאספורות של צרפת, גרמניה וארגנטינה, כל אחת על מסלול ייחודי משלה: צפיפות ים-תיכונית וצפון-אפריקאית בפריז, תחייה בלתי צפויה בברלין, ועמידות נחושה בבואנוס איירס.

נושא התחייה אינו, אם כן, נחמה רטורית גרידא. הוא מתאר עובדה היסטורית הניתנת לאימות: המצאה מחדש של שפה בירושלים, בנייה מחדש של קהילה על חורבות ברלין, יצירתיות שלא כָּלְתָה חרף האימה בבואנוס איירס. הזיכרון היהודי בן-זמננו, במובן זה, אינו פונה רק אל הקברים: הוא נוכחות, ויכוח, מסירה לדורות הבאים ועתיד. לאחוז בו-זמנית באבל ובחיוּת — זוהי אולי החכמה הייחודית של העולמות היהודיים של המאה העשרים ואחת.