זיכרון הרדיפות והפוגרומים

ההיסטוריה של הקהילות היהודיות באירופה, בעולם הים-תיכוני ובארצות האסלאם אינה יכולה להיתפס ללא המארג הארוך של האלימות שפקדה אותן לסירוגין. מימי הביניים ועד להתפרצויות בנות זמננו, בטרם הקטסטרופה שהייתה השואה, מרכיבות הרדיפות האנטי-יהודיות זיכרון כואב, עשוי קהילות שגשגניות שנשמדו, שכונות שהתרוקנו, כתבי יד שנשרפו ושמות שנרשמו בדברי הימים של הקדושים. לזכור את האירועים הללו אינו גיבוש של כתב אישום, אלא הבנת הכוחות ההיסטוריים, הדתיים, הכלכליים והחברתיים שהפכו, לאורך הדורות, את היהודי לדמות שעיר לעזאזל ממונה.

הספר הנוכחי עומד על הצומת שבין הזיכרון וההיסטוריה. הוא שואף לתעד בקפדנות — מקומות, תאריכים, מקורות — את גלי האלימות הגדולים, תוך שהוא משיב את המשמעות שנתנו להם הקורבנות עצמם: זו של קידוש השם, וזו של הזיכרון המועבר באמצעות הכרוניקות, הקינות הליטורגיות (סליחות) ובמאוחר יותר — ספרי הזיכרון (יזכור). עולמות יהודיים רבים כה נעלמו בשל אלימות זו; להשיב את כרונולוגיתם פירושו להשיב לנעלמים נוכחות חלקית.

הצלב הראשון, שהוטף על ידי האפיפיור Urbain II בשנת 1095, נועד להוביל את הצבאות הנוצריים אל ירושלים; ברם, תחילה, על שפות הריין, הביא עמו אחד מגלי הטבח האנטי-יהודי הגדולים הראשונים של ימי הביניים המערביים. באביב ובקיץ 1096 פשטו להקות צלבנים — ובתוכן זו שהנהיג הרוזן Émich de Flonheim — על הקהילות היהודיות השוקקות בערי הריין. הכרוניקות והעבודות ההיסטוריות מעריכות את מספר הקורבנות בכמה אלפים: על-פי הערכות מסוימות, גרמו הטבחים למותם של בין 2,000 ל-12,000 נפש, ושמטו את קהילות Spire, Worms, Mayence ו-Cologne [Historica Wiki ; Medievalists.net].

ב-Worms, כאשר הגיעה להקת Émich ב-18 במאי, מצאה רוב הקהילה היהודית מחסה בארמון הבישוף; שמונה ימים לאחר מכן פרצו הצלבנים את גדרות המתחם וטבחו בין 800 ל-1,000 יהודים [Medievalists.net ; Worms massacre (1096)]. אירועים אלה תועדו לאמצע המאה ה-12 על ידי הכרוניקאי היהודי Salomon bar Simson, שסיפורו, שנכתב כחמישים שנה לאחר המאורעות, נותר מקור מרכזי [Medievalists.net].

טבחים אלה, המכונים בעברית בשם גזירות תתנ"ו, חרתו חותמם העמוק על ההכרה היהודית האשכנזית. הם הולידו ספרות ליטורגית של אבל וקידשו את האידיאל של קידוש השם — המסירות על קדושת השם האלוהי — שעיצב את הזיכרון הקולקטיבי של קהילות הריין לדורות הבאים.

המאות ה-12 וה-13 ראו התגבשותן של האשמות דיבה מתמשכות. עלילת הדם הופיעה באנגליה, עם פרשת Guillaume de Norwich (בערך 1144), ומשם התפשטה אל היבשת. האשמות חילול הקודש והוצאות הדיבה על הרעלת הבארות הזינו דמיון רדיפני. באנגליה, טבח York של מרץ 1190, שבמהלכו אבד רוב הקהילה היהודית שנצורה במגדל הטירה — הידוע כיום בשם Clifford's Tower — חלקם בהתאבדות קולקטיבית כדי להימלט מגיור בכפייה, נותר מייצג של אלימויות אלה; ממלכת אנגליה גירשה את יהודיה בשנת 1290, ואחריה גירשה ממלכת צרפת את יהודיה בשנת 1306.

המגפה השחורה, שפשטה באירופה החל משנות 1347–1348, הצתה אחת מגלי הרדיפות הקטלניים ביותר. קהילות שלמות הושמדו בקיסרות הרומית הקדושה על רקע האשמה שקרית שלפיה הפיצו היהודים את המגפה בהרעלת המקורות. טבח Strasbourg, ב-14 בפברואר 1349, שבמהלכו נשרפו מאות יהודים, ממחיש את היקף הפרעות שהשמידו מאות קהילות ב-Rhénanie, ב-Souabe ובFranconie. רדיפות אלה האיצו את הסטת מרכז הכובד של יהדות אשכנז מזרחה לאירופה, לפולין וליטא, שם הציעו כתבי הגנה מקלט יחסי.

ב-31 במרץ 1492, פרסמו המלכים הקתולים Ferdinand מאראגון ו-Isabelle מקסטיליה את צו אלהמברה, המצווה על גירוש כל היהודים מממלכותיהם. ב-1492 פרסמו המלך Ferdinand והמלכה Isabelle את צו אלהמברה, המצווה על גירוש כל היהודים מממלכותיהם; תוך חודשים ספורים נאלצו יהודי ספרד לכפור באמונתם או לעזוב ארץ שבה ישבו במשך אלף שנה [Museum of Jewish Heritage]. הצו קבע כי כל יהודי שלא יתנצר עליו לעזוב את המדינה לפני סוף חודש יולי של אותה שנה, תחת איום מוות; הגירוש, שקיבל תוקף רשמי בצו אלהמברה ב-31 במרץ 1492, סימן אירוע מכונן וטרגי בתולדות עם ישראל [EBSCO Research Starters].

גירוש זה שם קץ לציוויליזציה היהודית-ספרדית של ימי הביניים, אחת המזהירות שידע עולם היהדות. הוא פיזר את גולי ספרד ברחבי האגן הים-תיכוני: באימפריה העות'מאנית, שקיבלה אותם בברכה בסלוניקי, באיסטנבול ובסמירנה, בצפון אפריקה, באיטליה ובהולנד. פורטוגל ביצעה גיור בכפייה בשנת 1497. מתוך פיזור זה נולד העולם הספרדי ולשון הלאדינו, וכן המסורת הארוכה של זיכרון הגלות. ראוי לציין כי אמנם ארצות האסלאם העניקו ליהודים לעיתים קרובות מעמד מוגן של dhimmi, אך מעמד זה כרוך היה בנחיתות משפטית, ונשבר לא אחת על ידי אלימות מקומית.

באמצע המאה השבע-עשרה, ספגה הקהילה היהודית הגדולה של הרפובליקה הפולנית-ליטאית אסון בהיקף שלא נודע כמותו מאז מסעי הצלב. פוגרומי חמלניצקי היו פוגרומים שנערכו נגד יהודי אוקראינה של היום במהלך מרד חמלניצקי של 1648, שהובל על ידי הקוזקים והאיכרים המשועבדים תחת מנהיגותו של Bohdan Khmelnytsky [Khmelnytsky pogroms]. היהודים, שנתפסו לרוב כסוכניה הכלכליים של האצולה הפולנית בארצות אוקראינה — גובי מסים, מנהלי אחוזות, בעלי פונדקים — מצאו עצמם נסחפים בגלגלי מרד שהיה בעת ובעונה אחת חברתי, לאומי ודתי.

המרד, שבו השתלבו קוזקים זפורוגים ובעלי בריתם הטטרים מקרים, הסב תבוסות כבדות לכוחות הפולנים-ליטאים באוקראינה של היום [Khmelnytsky's campaign of 1648]. האומדנים של מספר הקורבנות היהודים משתנים במידה ניכרת בין המקורות השונים, מכמה עשרות אלפים ועד לנתונים גבוהים בהרבה שהמחקר העכשווי עדכן כלפי מטה. לאחר כמעט עשור של שפיכות דמים, הצליח המרד להפיל את השלטון הפולני-ליטאי, ונודעת לו חשיבות סמלית רבה בהיסטוריה של אוקראינה [Study.com]. בזיכרון היהודי, השנה 1648 — תח ותט — נהפכה לשם נרדף לאסון, והזינה, על פי היסטוריונים אחדים, את ההתרוממות המשיחית שהגיעה לשיאה עם התנועה של Sabbataï Tsevi.

רצח הצאר אלכסנדר השני ב-1881 הצית, במחוזות הדרומיים של האימפריה הרוסית, גל ראשון של פוגרומים. כלואים בתחום המושב, נתונים לחוקי אפליה, היו היהודים מטרה מיועדת לאלימות עממית שרשויות מקומיות מסוימות סבלו אותה לעיתים קרובות, ואף עודדו אותה. אלימות זו האיצה גל הגירה המוני לאמריקה הצפונית ולמערב אירופה, ונתנה דחיפה מכרעת לתנועות השחרור היהודיות — מהציונות שבראשיתה ועד לסוציאליזם של הבונד.

פוגרום קישינב ב-1903 נותר האירוע המהדהד ביותר של תקופה זו. פוגרום קישינב היה טבח אנטי-יהודי שהתרחש במשך יום וחצי, ב-19 וב-20 באפריל 1903, בעיר קישינב שברוסיה הקיסרית, המוכרת כיום בשם Chișinău, בירת מולדובה [Stanford Report]. הממוקם בקישינב שבגוברניית בסרביה של האימפריה הרוסית, התרחש הפוגרום בין ה-19 ל-21 באפריל 1903 ופגע ביהודי בסרביה; נספו בו 48 נפשות, 92 איש נפצעו קשה ויותר מ-500 נפצעו קל, והוא נבע מאנטישמיות [Kishinev pogrom].

הדהוד הטבח ברחבי העולם היה עצום. הוא השרה את השראתו על שירו של חיים נחמן ביאליק בעיר ההרגה, שהפך את בושת הפסיביות לקריאה להגנה עצמית, וסחף את דעת הקהל המערבית. גל שני של פוגרומים, אכזרי עוד יותר, ליווה את מהפכת 1905, ובמיוחד באודסה. המחקר העכשווי, כגון זה של ההיסטוריון Steven Zipperstein, עוסק כיום בהבחנה בין העובדות המבוססות לבין המיתוסים שנטפלו אל זיכרון קישינב [Stanford Report].

אם הרדיפות האנטי-יהודיות באירופה היו בעלות עוצמה יוצאת דופן, הרי שגם העולם הערבי והים-תיכוני ידע פרקי אלימות, שעוצמתם גברה במאה העשרים תחת השפעה משולבת של לאומניות, מתחים הקשורים לפלשתינה המנדטורית ותעמולת ציר המדינות. הפרק הבולט ביותר היה הפַרהוּד, הפוגרום שבוצע בבגדד ב-1 וב-2 ביוני 1941, תוך ניצול החלל השלטוני שנוצר בעקבות קריסת ממשלתו הפרו-גרמנית של ראשיד עלי אל-ע'ילאני. הקהילה היהודית של בגדד, מן העתיקות בעולם, ראתה עשרות מבניה נרצחים ורכושה נבזז; אירוע זה נחשב בדרך כלל לנקודת שבר היסטורית ביחסים בין היהודים לחברה העיראקית.

הפַרהוּד בישר, בהקשר מלחמת העולם השנייה וגל הדה-קולוניזציה, על דעיכתן ההדרגתית של הקהילות היהודיות הרב-מאות-שנתיות בעולם הערבי — מעיראק, מתימן, ממצרים, מלוב, ממרוקו וממקומות אחרים — במהלך העשורים שלאחר מכן. כך הוא נרשם, בדומה לאלימות האירופית, בתוך ההיסטוריה הארוכה של שבירותן של מיעוטים יהודיים בגולה, ובתוך הזיכרון של העולמות שחלפו מן העולם.

מרינוס של שנת 1096 ועד בגדד של שנת 1941, דרך שטרסבורג, ספרד, אוקראינה של חמלניצקי וקישינב של 1903, מצטיירת תבנית חוזרת ונשנית: הגדרתו של היהודי כשעיר לעזאזל בעתות משבר דתי, חברתי או מדיני. המניעים משתנים — קנאות דתית ימי-ביניימית, עלילות דם, טינה כלכלית, לאומנויות מודרניות — אך במבנה מנגנון הרדיפה ניכרות קבועים שההיסטוריה מאפשרת לחשוף.

אלימויות אלו, שקדמו לשואה, אינן מבשרות את אופייה התעשייתי והג'נוסידי, המהווה שבר יחיד במינו; ברם, הן מאירות את הקרקע העתיקה שעליה צמחה. לשמור את זכרן של קהילות אלו שנחרבו — מבלי להפוך את הידע לנשק — נובע מחובה כפולה: חובתו של ההיסטוריון כלפי אמיתות העובדות, וחובתה של הזיכרון כלפי הנעדרים. כי מאחורי כל תאריך וכל מקום עומדים אנשים, נשים וילדים ששמותיהם, שנשמרו לעיתים בזכות כרוניקה או ספר זיכרון, מעידים שעולמות אלו אכן היו.