ספרות עברית חדשה

שחר הספרות העברית המודרנית נעוץ בתנועת ההשכלה, ה"נאורות היהודית", שדמותה המכוננת היא משה מנדלסון (1729-1786), הפילוסוף הברלינאי שנאבק על שחרור היהודים וחינוכם החילוני [Encyclopaedia Judaica]. סביבו ייסדו המשכילים בשנת 1783 את כתב-העת המאסף, כתב-העת העברי הראשון של העת החדשה, שנועד לטפח שפה בהירה ומלוטשת, המושתתת על המודל המקראי ולא על העברית הרבנית המאוחרת [Encyclopaedia Judaica].

השלב הראשון הזה, המכונה המקראי או הטהרני, מעדיף עברית מזוקקת — המליצה, סגנון פסיפסי עשיר ציטוטים — שיתגלה במהרה כצר מכדי להכיל נרטיב ריאליסטי. מרכזי ההשכלה נדדו בהדרגה מגרמניה לאימפריה ההבסבורגית (גליציה) ואחר-כך לאימפריה הרוסית, שם הציעה ריכוז האוכלוסייה היהודית של מזרח אירופה קהל קוראים וחומרים. בגליציה חיבר Yossef Perl (1773-1839) בשנת 1819 את מגלה טמירין, סאטירה אפיסטולרית כנגד החסידות, הנחשבת לאבן-דרך בפרוזה העברית [Encyclopaedia Judaica].

הרומניסט הגדול של תקופה זו נותר Abraham Mapu (1808-1867), שאהבת ציון (1853) נחשב לרומן הראשון בעברית המודרנית: סיפור היסטורי המתרחש ביהודה בימי הנביא ישעיהו, שהציע לקוראיו פרסקו לאומי אידיאלי בלשון מקראית מפוארת [Encyclopaedia Judaica]. בצד השירה, מגלם Yehuda Leib Gordon (1830-1892), המשורר הליטאי, את ההשכלה הלוחמנית: שיריו הנרטיביים מבקרים את שליטת הרבנות בחיים היהודיים ומדגלים ברפורמה חברתית, ומסוכמים בנוסחתו המפורסמת הקוראת ליהודי להיות "אדם בצאתך ויהודי באוהלך" [Encyclopaedia Judaica]. ההשכלה מורישה אפוא מורשת כפולה: שפה ספרותית מחודשת והרעיון שהעברית יכולה לשאת ביקורת על החברה היהודית עצמה.

אם ההשכלה מספקת את היסודות, הרי שעם שלום יעקב אברמוביץ׳ (בערך 1835–1917), הידוע בשם העט מנדלי מוכר ספרים, מגיעה הפרוזה העברית לבגרותה. המסורת הביקורתית, בעקבות ביאליק, כינתה אותו זיידע, ה״סבא״ של הספרות היידישית והעברית המודרנית — הכרה בתפקידו המכונן [Encyclopaedia Judaica ; Dan Miron, A Traveler Disguised].

מנדלי כתב תחילה בעברית, לאחר מכן ביידיש, ושב אל העברית תוך שיצר סגנון חדש הקרוי נוסח: סינתזה של שכבות השפה השונות — מקראית, משנאית, מימי הביניים וליטורגית — בשירות תיאור ריאליסטי ולעתים קרובות סאטירי של חיי העיירות היהודיות במזרח אירופה, השטעטלעך [Encyclopaedia Judaica ; Robert Alter]. יצירות כגון Ha-Avot ve-ha-Banim (״האבות והבנים״), Kitser Massoes Binyomin ha-Shlishi (״מסעות בנימין השלישי״) ו-Susati (״סוסתי״) משלבות את הנימה הפיקרסקית, את הביקורת החברתית ואת האלגוריה של הגורל היהודי.

תרומתו המכרעת של מנדלי היא שהוכיח כי העברית יכולה להביע את המוחשי, את היומיומי, את הפשוט ואת האירוניה, בעוד שההשכלה הותירה אותה בעיקר לנשגב. הוא סלל את הדרך לכל הדור הבא, שהכיר בו כאדונו ומורו. הביקורת מדגישה עד כמה הנוסח שלו קבע נורמה סגנונית שהסופרים מאוחר יותר נאלצו, בתורם, לחרוג ממנה או לערוך עליה עימות [Dan Miron]. עם מנדלי חדלה הפרוזה העברית להיות תרגיל מלומד והפכה לאמנות של ייצוג.

פנייתו של המאה התשע-עשרה אל המאה העשרים מביאה להתפרחותו של דור שירי יוצא דופן, המכונה לרוב דור התחייה, שמרכזו הראשי היה אודסה. חיים נחמן ביאליק (1873–1934) הוא דמותו המרכזית. לאחר שהתחנך בישיבת וולוז'ין, ינק ממעיינות המסורת הרבנית ומאידיאלים לאומיים, וזכה עוד בחייו לתואר "המשורר הלאומי" של העם היהודי [Encyclopaedia Judaica].

יצירתו משלבת קינה ונבואה. בעקבות הפוגרום של קישינב בשנת 1903 חיבר ביאליק את בעיר ההרגה, שיר ארוך וחריף המאשים בחריפות כאחד את הרוצחים ואת פסיביות הקורבנות, ושסייע לעורר את ההגנה העצמית היהודית [Encyclopaedia Judaica]. כאמן עברי שרכש עושר לשוני מופלא, עמד ביאליק גם מאחורי עריכת ספר האגדה — אנתולוגיה נרחבת של האגדות הרבניות שנועדה להנגיש את המורשת הקלאסית לקורא המודרני — פרויקט שיצא לאור יחד עם יהושע חנא רבניצקי, ושביאליק תיאר תיאורטית ככינוס, כלומר "ריכוז" נכסי הנחלה הלאומיים [Encyclopaedia Judaica].

לצדו מגלם שאול טשרניחובסקי (1875–1943) פן אחר של התחייה: הלניסט בנשמתו, רגיש לטבע, לאֶרוס ולמיתוס, הוא הכניס לשירה העברית את הסונֵטה, האידיליה ותאוות חיים דיוניסית, כפי שניכר בהמנונו הפרובוקטיבי "לנוכח פסל אפולו" [Encyclopaedia Judaica]. אם ביאליק שואל עם בית המדרש, טשרניחובסקי נושא עיניו אל יוון ואל הים התיכון. יחדיו הרחיבו השניים במידה ניכרת את ארסנל הצורות והנושאים של השיר העברי, ופילסו את הדרך להתאמתו לבטא הספרדי שיהפוך לנחלת ארץ ישראל היהודית.

עם גלי העלייה של העלייה השנייה (1904–1914), מרכז הכובד של הספרות העברית עבר בהדרגה מאירופה המזרחית אל פלשתינה העות'מאנית, ולאחר מכן המנדטורית. מעבר זה לא היה מיידי ולא לינארי: במשך זמן רב נותרו אודסה, ורשה וברלין מוקדים פעילים, ויצירות מרכזיות רבות ראו אור בגולה, עד שתל-אביב, שנוסדה בשנת 1909, התבססה כעיר הבירה התרבותית [Encyclopaedia Judaica].

דמותו הטרגית של מעבר זה היא יוסף חיים ברנר (1881–1921). כרומנאי וכמסאי, הוא מביט במבט חסר פשרות על המצב היהודי ועל אשליות החלוצים; סיפוריו, החדורים בחרדה קיומית וריאליזם קשוח, מסרבים לאידיאליזציה של השיבה אל האדמה. ברנר נהרג במהומות יפו במאי 1921, ומותו הפך אותו לקדוש של התחייה התרבותית [Encyclopaedia Judaica]. יצירתו פותחת מסורת של בהירות ביקורתית שתחצה את כל הספרות הישראלית שלאחריה.

במקביל, מפעל ההחייאה הלשוני שנשא על כתפיו בין השאר Eliezer Ben-Yehuda (1858–1922) — לקסיקוגרף ותעמלן בלתי-נלאה של העברית המדוברת — סיפק לסופרים שפה ורנקולרית יותר ויותר, המסוגלת לכנות את החפצים ואת תנועות החיים המודרניים [Encyclopaedia Judaica]. המעבר מעברית כתובה בלבד לעברית מדוברת שינה עמוקות את תנאי היצירה הספרותית עצמה: הסופרים יכלו מעתה לשמוע, סביבם, את השפה שבה כתבו.

Shemuel Yossef Agnon (1888-1970), שנולד Czaczkes ב-Buczacz שבגליציה, עלה לארץ ישראל בשנת 1908, הוא המאסטר הבלתי מעורער של הפרוזה העברית במאה ה-20. סגנונו, המשקיע מחדש את עברית המשנה ואת הסיפורים החסידיים תוך בניית אדריכלויות נרטיביות בעלות מודרניות עדינה, הופך אותו לקלסיקאי פרדוקסלי: ארכאי וחדשני כאחד.

יצירותיו הגדולות — הכנסת כלה, תמול שלשום, או קובץ הסיפורים החלומיים ספר המעשים — חוקרות את תחושת הניתוק, את אובדן העולם המסורתי ואת הפגישה הבלתי אפשרית בין היהודי הדתי שבגולה לבין חלוץ ציון. ההכרה הבינלאומית באה בשנת 1966: הרדיו הישראלי הכריז כי הסופר העברי Agnon מקבל את פרס נובל לספרות. קול ישראל, הרדיו הישראלי, הודיע כי ש"י עגנון, הסופר העברי הישראלי, זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1966, כאשר ההכרזה הרשמית עתידה להינתן על ידי האקדמיה המלכותית של שבדיה בשטוקהולם. Agnon נחשב לסופר הקלסי הבכיר ביותר של ישראל.

הפרס חולק באותה שנה עם המשוררת דוברת הגרמנית Nelly Sachs, הוקרה כפולה בעלת משמעות סמלית לאותיות היהודיות [Comité Nobel ; Encyclopaedia Judaica]. לראשונה, יצירה המחוברת כולה בעברית המודרנית הגיעה להצטיינות הספרותית הגבוהה ביותר בעולם, וחתמה על ההכרה הבינלאומית בשפה שהוחיתה מחדש. Agnon נותר הגשר החי בין עולמן הבלוע של עיירות גליציה לבין Jérusalem שבה בחר לחיות וליצור.

הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 מצמיחה דור חדש, הנקרא "דור המדינה" (Dor ha-Medina) או "דור 1948", הכותב בעברית שהיא כעת שפת אמו, שנרכשה מילדות. שבר זה הוא מכריע: לראשונה, סופרים חושבים וחולמים בשפה שבה הם כותבים, ללא תיווכם של היידיש או של שפה אירופית כלשהי.

Yehuda Amichai (1924–2000), שנולד ב-Würzburg שבגרמניה ועלה לפלשתינה בשנת 1936, הוא נציגה המתורגם ביותר בעולם. שירתו שוברת את הנחרצות הנושאים של אסכולת Bialik: היא מכניסה אל תוך השיר העברי את שפת הדיבור, האירוניה, היומיום העירוני, החוויה האהבתית וזיכרון המלחמה, תוך כדי הצבת האוצר המילים הליטורגי מול השפה הטכנית או הבירוקרטית. Amichai חותר תדיר תחת המקורות הקדושים — המקרא, התפילה — כדי לבטא אהבה, אובדן ואבסורד המלחמות, ועושה מן הרמז הדתי חומר גלם חילוני [Encyclopaedia Judaica; Robert Alter, The Poetry of Yehuda Amichai].

סביבו, משוררים כגון Nathan Zach, שתמך בשיר חופשי המשוחרר מן הדגמים הקודמים, ואנשי פרוזה כגון S. Yizhar, Amos Oz ו-A.B. Yehoshua, מעניקים לספרות הישראלית קול קולקטיבי וביקורתי, הנותן דעתו על הדו-משמעויות המוסריות של הריבונות שנמצאה מחדש. השפה, שחדלה להיות מדוברת כאידיום יומיומי מאז העת העתיקה, הפכה לכלי הביטוי הטבעי של ספרות עכשווית השתולה במלואה ביצירה העולמית. עם דור זה, המחזור שנפתח עם ה-Haskalah מגיע אל סיומו: העברית אינה עוד שפה שיש לכבוש אותה מחדש — היא שפה שיש לדור בה.

מ-Ha-Me'assef ועד Amichai, הספרות העברית המודרנית השלימה תוך פחות משני מאות שנה מה שאף שפה אחרת לא ידעה: לעבור ממצב של שפה מלומדת וליטורגית למצב של שפה ספרותית ויומיומית שלמה. מסע זה היה בל יינתק מהתחייה הלאומית של העם היהודי, מבלי להצטמצם בה; הוא נשא לעיתים קרובות על ידי סופרים שחקרו, בקרו וסייגו את הנרטיב הקולקטיבי הגדול לא פחות משרתו אותו.

האבני דרך ברורות ומוכרות במחקר: ייסוד עברית חילונית על ידי ה-Haskala, עלייתה של הפרוזה הריאליסטית עם Mendele, תור הזהב השירי של Bialik ו-Tchernichovsky, פרוזת האכזבה של Brenner, יצירתו הקלאסית של Agnon המוכתרת בפרס נובל בשנת 1966, ושחרור השיר עם Amichai ודור המדינה. כל אחת מן התחנות הללו מעידה על אותה פעולה: להכניס את העולם המודרן — ערייו, ספקותיו, גופותיו, מלחמותיו — אל תוך שפה שנשאה עד כה את הדהדם רק דרך הכתובים. הנס, אם נרשה לעצמנו המונח, אינו על-טבעי: הוא פרי עמלן הסבלני של דורות של סופרים וקוראים שבחרו בעברית כמעון.