רבנות

דמות הרב צומחת לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה. משנשלל ממנו הפולחן הקרבני והכהונה (kohanim) שמילאה את תפקידה, מארגן היהדות את עצמה מחדש סביב הלימוד והתפילה. התנאים, ולאחריהם האמוראים, חכמים המצוטטים במשנה ובתלמוד, הופכים לנושאי הסמכות החדשים. תוארם — rabbi בארץ ישראל, rav בבבל — מבחין בין המורים הסמוכים [Encyclopaedia Judaica].

הסמיכה המקורית (כפשוטה: הנחת הידיים) שואבת את מקורה המקראי מהעברת הסמכות ממשה ליהושע (במדבר כז, יח-כג). על פי הנרטיב המסורתי, היא הייתה מתמשכת בשרשרת בלתי פוסקת ממורה לתלמיד. בשימוש יומיומי, רב הוא בקי שקיבל הכשרה מתקדמת בתחום ההלכה היהודית, אך המונח מציין מבחינה היסטורית את מי שקיבל סמיכה רבנית, את הsemikha [Chabad.org]. הsemikha הקלאסית העניקה סמכויות משפטיות מוגדרות: לשבת בדיינות מסוימת, להטיל קנסות, ולהכריע בשאלות האסורות לשאינם סמוכים.

הסמיכה העתיקה הניחה אולם תנאי גאוגרפי: לא ניתן היה להעניקה אלא בארץ ישראל. לחצי השלטון הרומי ולאחר מכן הביזנטי הקשו יותר ויותר על המשכת מסירתה. ההיסטוריונים מציבים את כיבוי הsemikha הקלאסית בסביבות המאה הרביעית או החמישית, עת נקטעה שרשרת המסירה מאחר שלא ניתן היה עוד לקיים את התנאים הריטואליים הנדרשים [Encyclopaedia Judaica]. מכאן ואילך, לא תהיה הכתרת הרב הסמיכה המשית המלאה, אלא רשות להורות ולדון — הבחנה מכרעת שהדורות שלאחר מכן ימשיכו להעמיק בה.

החכם התלמודי לא היה, מלכתחילה, איש מקצוע השכיר. המסורת של המשנה (אבות) המליצה שלא "לעשות את התורה קרדום לחפור בה", כלומר כלי להשתכרות. רבים מן המורים עסקו במלאכה — נפח, נגר, סוחר — ולימדו בחינם. הסמכות נשענה על שליטה בטקסט ועל הכרת הקהילה המלומדת, לא על תפקיד בשכר [Encyclopaedia Judaica].

מהמאה השישית ועד המאה האחת-עשרה, מרכז הכובד של הסמכות הדתית עובר לבבל, שם משגשגות הישיבות הגדולות של סורא ופומבדיתא. בראשן, הגאונים (יחיד: גאון, "מצוינות") מפעילים סמכות רוחנית המקרינה על כלל הדיאספורה היהודית, ממגרב ועד ספרד וקהילות הריין [Encyclopaedia Judaica].

הסמכות הגאונית מתאפיינת באופייה המוסדי והעל-קהילתי. הגאונים אינם רק מורים: הם מנהלים ישיבות בעלות היררכיה פנימית ומממשים תפקיד מעין-ממשלתי, לצד הראש גלותא (Rosh Galouta), ראש פוליטי של יהודי בבל. בתקופה זו מתקבע סופית נוסח התלמוד הבבלי, ונולד כלי מכריע: ההתייעצות מרחוק. קהילות מרוחקות שלחו לישיבות שאלות בדיני הלכה, שאליהן השיבו הגאונים בכתב. חילופין אלה, שנשמרו והועתקו, מהווים את השאלות ותשובות (she'elot ou-teshouvot) הראשונות [Encyclopaedia Judaica].

התכתבות משפטית זו מילאה תפקיד איחוד מכריע. בהשיבם על שאלות קהילות מפוזרות, הפיצו הגאונים פסיקה עקבית והטילו את התלמוד הבבלי כסמכות נורמטיבית עליונה על פני התלמוד הירושלמי. התקופה הגאונית רואה גם את הופעת הקודקסים והקומפנדיומים הראשונים שנועדו להנגיש את ההלכה, כגון הלכות גדולות. דעיכת הישיבות הבבליות, במאה האחת-עשרה, מתחברת עם עלייתם של מוקדי לימוד חדשים בצפון אפריקה, בספרד ובעמק הריין, ומסמנת את המעבר מסמכות ריכוזית לסמכות פוליצנטרית [Encyclopaedia Judaica].

עם פיזור מרכזי הלימוד, הרבנות בימי הביניים קיבלה צורה חדשה: דמות הרב המוכר של קהילה מסוימת, רב העיר. בהיעדר הסמיכה הקלאסית, הסמכות עוברת מעתה באמצעות תעודת כשירות — ההיתר הוראה — שמעניק רב לתלמידו הנחשב מוסמך לפסוק הלכה [Encyclopaedia Judaica].

תקופה זו היא עידן הפוסקים הגדולים והקודקסים המעצבים את הפרקטיקה עד היום. רש"י (שלמה בן יצחק, Troyes, המאה ה-11) וממשיכיו, התוספות, פיתחו בעולם האשכנזי פרשנות דיאלקטית לתלמוד. בספרד, הרמב"ם (משה בן מימון, המאה ה-12) חיבר את משנה תורה — הקודיפיקציה השיטתית והמלאה הראשונה של כל דיני ישראל. לפי ההיסטוריונים, הרמב"ם גם ניסח מחשבה תיאורטית על החזרה האפשרית של הסמיכה בהסכמת חכמי ארץ ישראל — רעיון שעלה מחדש בתקופות מאוחרות יותר [Encyclopaedia Judaica].

ימי הביניים הם גם עידן גיבוש התקנות הקהילתיות (תקנות) והסמכות הגוברת של אסיפות הרבנים. בגרמניה של ימי הביניים, כינסו הסינודים הריינים — הקשורים בשמו של רבנו גרשום בן יהודה ("מאור הגולה", סביב שנת האלף) — ותיקנו תקנות מרחיקות לכת, ובהן איסור ריבוי הנשים לאשכנזים [Encyclopaedia Judaica]. הסמכות הרבנית השתלבה כך עם ממד חקיקתי קולקטיבי.

בתקופה זו גם החל הרבנות להתמקצע בהדרגה. ככל שהקהילות התארגנו ביתר שאת, קיבל הרב תפקידים שיפוטיים — שלעיתים הוכרו על ידי השלטון הלא-יהודי — ולבסוף החל לקבל שכר, המוצדק לרוב כפיצוי על הזמן הנגזל מפרנסתו, ובכך עקף את ההסתייגות הישנה ממסחור בתורה. ממקור זה נבעה דמות רב הקהילה השכיר, כפי שהיא מוכרת בעת החדשה ובת-זמננו [Encyclopaedia Judaica].

ספרות השו"ת מהווה אחד ממפעלי התיעוד המשמעותיים ביותר של הציוויליזציה היהודית. פרושה על פני יותר מאלף שנה, היא כוללת עשרות אלפי קבצים ומהווה, לפי Encyclopaedia Judaica, את המקור העיקרי לחקר התפתחותה המעשית של ההלכה וחיי החברה, הכלכלה והדת של הקהילות היהודיות [Encyclopaedia Judaica].

המנגנון קבוע: יחיד, בית דין או קהילה מגיש שאלה קונקרטית לסמכות מוכרת; זו משיבה בפסיקה מנומקת, הנסמכת על מקורות תלמודיים, קודקסים ותקדימים. בשונה מהקודקס, הקובע את הנורמה באופן מופשט ושיטתי, התשובה תמיד יוצאת ממקרה אמיתי. היא משקפת אפוא את המציאות הכלכלית, הטכנולוגית והמוסרית של עידן נתון: סכסוכי מסחר, שאלות אירוסין וגירושין, בעיות הקשורות לתגליות חדשות או למצבי רדיפה [Encyclopaedia Judaica].

מגדולי הפוסקים בספרות השו"ת נמנים Salomon ben Adret (הרשב"א, Barcelona, המאות הי"ג–י"ד), Asher ben Yehiel (הרא"ש), Isaac ben Sheshet (הריב"ש), ובעת החדשה — Moïse Sofer (החתם סופר, המאה הי"ט) ו-Moshe Feinstein (המאה הכ'), שקבציהם נותרים סמכותיים עד לדיוני הביואתיקה והטכנולוגיה בני זמננו [Encyclopaedia Judaica]. השו"ת נותרת אפוא הדרך המועדפת לפסיקה הלכתית: משפט קזואיסטי, מתפתח, שאינו מחוקק מלמעלה אלא משיב, מקרה אחר מקרה, לשאלות שהחיים מציבים בפני ההלכה.

צורה משפטית זו מבארת את טיב הסמכות הרבנית עצמה: אין היא טריטוריאלית ולא היררכית, אלא אישית ומלומדת. פוסק רוכש את השפעתו מתוך ההכרה שעמיתיו והציבור נותנים לנימוקיו. הקודקסים הגדולים — הטור של Jacob ben Asher, ולאחריו שולחן ערוך של Joseph Caro (1565), בצירוף ההגהות האשכנזיות של Moïse Isserles — נולדו אף הם מתוך שקיעתה של פסיקה זו ונעשו בתורם לבסיס המשותף של ההכרעה [Encyclopaedia Judaica].

בית הדין הרבני, או beth din (« בית משפט »), הוא המוסד השיפוטי של ההלכה היהודית. המורכב באופן מסורתי משלושה דיינים לענייני ממונות, הוא דן בסכסוכים בין יחידים, בענייני מעמד אישי (נישואין, גט, גיורים) ובשאלות של הלכה. סמכותו וכוחו המחייב משתנים מאוד לפי התקופות והמשטרים הפוליטיים: נרחבים ביותר כאשר השלטון האזרחי הכיר באוטונומיה השיפוטית של הקהילות היהודיות, ומצומצמים לבוררות מרצון כאשר אוטונומיה זו נעלמה [Encyclopaedia Judaica].

מסוף ימי הביניים ובעת החדשה, מדינות מסוימות מכירות במבנים רבניים מרכזיים או מטילות אותם. האימפריה העות'מאנית מוסדת את תפקיד הHakham Bashi, הרב הראשי הרשמי שתפקידו לייצג את הקהילה היהודית בפני השלטונות. במערב אירופה, האמנציפציה מולידה ארגוני קונסיסטוריה: בצרפת, הקונסיסטוריה הישראלית המרכזית, שנוסדה על ידי נפוליאון ב-1808, מפקחת על הפולחן ומציבה בראשה רב ראשי של צרפת [Encyclopaedia Judaica].

הדוגמה הבולטת ביותר לריכוזיות המודרנית היא הרבנות הראשית. בארץ ישראל תחת המנדט הבריטי, הוקמה הרבנות הראשית רשמית ב-1921, בעלת מאפיין ייחודי של ראשות כפולה: רב ראשי אשכנזי ורב ראשי ספרדי (האחרון נושא את התואר המסורתי Rishon le-Zion). הרב הראשי האשכנזי הראשון, Abraham Isaac Kook, הטביע את חותמו הבולט על המוסד במחשבתו [Encyclopaedia Judaica]. מבנה זה אומץ על ידי מדינת ישראל לאחר 1948: הרבנות הראשית מחזיקה בסמכות חוקית על המעמד האישי של יהודים, ובמיוחד על נישואין וגירושין, מה שמעניק לסמכות הרבנית כוח מדינתי שאין לו אח ורע בגולה [Encyclopaedia Judaica].

ראוי לציין כי שאלת הsemikha המקורית עולה מחדש בעת החדשה: במאה ה-16, בצפת, ניסה הרב Jacob Berab, יחד עם קבוצת חכמים, לחדש את הסמיכה המשה על פי רוחו של הצעת הרמב"ם — פרויקט שעורר מחלוקת עזה ולא הניב תוצאות מתמשכות [Encyclopaedia Judaica]. האפיזודה ממחישה את המודעות החריפה שהייתה לרבנים לפער שבין סמכותם בפועל לבין הסמכות האידאלית של הראשונים.

השחרור של היהודים באירופה, החל מסוף המאה השמונה-עשרה, שינה באופן מהותי את תפקיד הרבנות. הרב חדל בהדרגה מלהיות בראש ובראשונה שופט ופוסק הלכה, והפך למנהיג רוחני, לדרשן ולרועה קהילה, בדומה לדגמים הכמורתיים שהקיפוהו. בתי המדרש הרבניים המודרניים הראשונים קמו — כגון הסמינר הישראלי של צרפת (1830) והסמינר התיאולוגי היהודי של Breslau (1854) — בשילוב בין לימוד מסורתי והכשרה אקדמית [Encyclopaedia Judaica].

תמורה זו נלוותה אליה פיצול הסמכות. התנועה הרפורמית, שנולדה בגרמניה במאה התשע-עשרה, הגדירה מחדש את תפקיד הרב ואת אופייה המחייב של ההלכה; בתגובה, האורתודוקסיה התארגנה והיהדות הקונסרווטיבית (מסורתי) חיפשה דרך ביניים. כל אחד מן הזרמים הללו פיתח מוסדות סמיכה משלו, בתי דין משלו ופוסקים משלו. שאלת סמיכת נשים, שנפתחה במאה העשרים בתנועות הליברליות והקונסרווטיביות, מהווה אחת מנקודות המחלוקת הבולטות ביותר, כאשר האורתודוקסיה ממשיכה ברובה לשמור את התפקיד לגברים בלבד [Encyclopaedia Judaica].

במקביל, עולם החסידות, שצמח ממזרח אירופה במאה השמונה-עשרה, מציע דגם סמכות אחר: זה של הצדיק או הרבי, המנהיג הכריזמטי שהשפעתו נסמכת פחות על הכרעה משפטית ויותר על הדרכה רוחנית ולגיטימיות שלעתים קרובות היא שושלתית [Encyclopaedia Judaica]. היהדות בת-זמננו מציגה אפוא פסיפס של סמכויות: רבנויות ראשיות ממלכתיות, פדרציות קהילתיות, פוסקים המוכרים למעשה על-ידי ציבורם, ושושלות חסידיות. האחדות המשפטית של תקופת הגאונים פינתה את מקומה לפלורליזם שבו סמכותו של רב נותרת, כבראשיתה, מושתתת ברובה על קבלה מרצון של אלו המכירים בה.

מיַבְנֶה לירושלים, מן החכם האנונימי השקוע במשנה ועד לרב הראשי שמינתה המדינה, עברה הפונקציה הרבנית אלפיים שנה של שינוי מתמיד, תוך שמירה על ליבה: סמכות הדעת בשירות התורה. שלושה מאפיינים קבועים עולים מתוך ההיסטוריה הארוכה הזו. ראשית, העדר קדושה כהונתית: הרב אינו כוהן אלא מורה, וכוחו נובע מכשירות מוכרת. שנית, האופי המייעץ והקזואיסטי ביסודו של הסמכות, שהשו"ת הוא ביטויה הטהור ביותר. ולבסוף, המתח המתמיד בין ריכוזיות לפלורליזם, בין הסמכות המאחדת של הגאונים או הרבנויות הגדולות לבין הפיזור הרב-מרכזי של הקהילות [Encyclopaedia Judaica].

לפיכך אין להפריד את תולדות הרבנות מאלה של המבנים הפוליטיים של העם היהודי: חזקה היא היכן שהאוטונומיה הקהילתית זכתה להכרה, ומפוזרת היכן שלא זכתה לה. בעידן המודרני, הדו-קיום של רשויות מדינתיות, זרמים דתיים מתחרים ודמויות כריזמטיות מעיד על החיוניות — ועל המורכבות — של מוסד שמאחר שמעולם לא חדל לפרש, ממשיך להשיב, שאלה אחר שאלה, על השאלות שהעולם מפנה אל המסורת.