חסידי אומות העולם

בלב האסון שהיתה השואה, בעוד אירופה הכבושה שוקעת בקריסה מוסרית חסרת תקדים, בחרה מיעוטה זעירה של אנשים ונשים להתנגד לאדישות ששררה סביבם ולשלוח יד לנרדפים. בעולם שנתון לקריסה מוסרית מוחלטת, הפגינה מיעוטה קטנה — חסידי אומות העולם — אומץ יוצא מן הכלל כדי להגן על הערכים היסודיים של האנושות. מצילים אלה, הנושאים את התואר "חסידי אומות העולם", מגלמים יוצא מן הכלל מאיר בלילה של רצח העם. הרשימה הנוכחית מבקשת לשרטט את ההיסטוריה המוסדית שלהם, להבהיר את הקריטריונים ואת הדמויות, ולמדוד את משקלם המנציח.

התואר חסיד אומות העולם מפנה בעת ובעונה אחת למסורת יהודית עתיקה ולאות הוקרה עכשווית שמעניקה מדינת ישראל. יש להבחין בין שתי שכבות אלו: השורש התלמודי של המושג, מצד אחד, והנוהל המשפטי שהנהיג יד ושם, מצד שני. ההרכבה בין שתי ממדים אלה — זיכרון והיסטוריה, מסורת וארכיון — היא שמהווה את נושא הספר הנוכחי. המושג "בחירה מוסרית" תופס בו מקום מרכזי, שכן מה שמפתיע חוקרים וניצולים כאחד הוא דווקא הרגילות של אותם מצילים, שגבורתם לא נבעה לא ממעמדם, לא מאמונתם ולא מהשכלתם.

הביטוי העברי חסידי אומות העולם שורשיו נטועים במסורת הרבנית עוד בטרם ציין את מצילי השואה. על פי המסורת היהודית, המונח חסידי אומות העולם ציין במקורו גויים צדיקים ויראי אלוהים. המחשבה היהודית פיתחה כך מוקדם מאוד את הרעיון שהיושר המוסרי אינו נחלתו הבלעדית של עם ישראל, אלא נגיש לכל אדם השומר על המצוות האוניברסליות.

למושג זה נוספת אגדה מיסטית השתולה עמוק במסורת. על פי התלמוד, קיימים בכל דור שלושים ושישה "צדיקים" נסתרים (צדיקים נסתרים) שבזכות מעשיהם מגינים על העולם. מסורת הלמד-וו (השלושים ושישה) מקנה למושג הצדיק ממד רוחני החורג מן המסגרת ההיסטורית הגרידא. כאשר מדינת ישראל אימצה את הביטוי בעקבות השואה, היא ביצעה בכך היסט סמנטי ניכר: מקטגוריה תיאולוגית ומוסרית, הפך התואר להבחנה אזרחית מדויקת, המוענקת על פי קריטריונים הניתנים לאימות. צומת זה שבין הזיכרון המועבר לדורות ובין המוסד העכשווי מהווה אחד ממאפייניו המיוחדים ביותר של מנגנון הצדיקים, שבו קטגוריה המתקבלת מן המסורת באה לאשר הכרה היסטורית מתועדת.

ההכרה הרשמית בתואר קשורה קשר בל יינתק להקמתה של המוסד הזיכרוני הישראלי. כאשר יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, הוקמה בשנת 1953 על ידי הכנסת, אחת ממשימותיה הייתה להנציח את "חסידי אומות העולם". החוק המייסד שם כך, מראשיתו, את זיכרם של המצילים הלא-יהודים בשורה אחת עם המשימות הרשמיות של המדינה היהודית, לצד הנצחת ששת מיליוני הקורבנות. חסידי אומות העולם הוגדרו כלא-יהודים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים בתקופת השואה.

אולם היישום המעשי של משימה זו חייב נוהל קפדני, שהונהג כעשור מאוחר יותר. משנת 1963, אות הכבוד זה — ההוקרה האזרחית הרמה ביותר שמעניקה מדינת ישראל לאינם יהודים — מוענק על ידי ועדה שבראשה עומד שופט של בית המשפט העליון של מדינת ישראל. הבחירה להציב שופט בראש הוועדה מעידה על הרצון לבסס את ההכרה על בחינת ראיות, עדויות ומסמכים ארכיוניים, ולא על רגש בלבד. המוכר כחסיד אומות העולם זוכה לשלושה סמלי הוקרה: אדם המוכר כחסיד בשל הסיכונים שנטל על עצמו לסייע ליהודים בתקופת השואה מקבל מדליה הנושאת את שמו, תעודת כבוד, ואת הזכות לראות את שמו מתווסף לחומת הכבוד בגן חסידי אומות העולם. יד ושם הגשים זיכרון זה גם בנופו שלו: מאותה תקופה, הקים יד ושם בירושלים את שדרת חסידי אומות העולם, שבה נטועים עצים לכבוד כל אחד מהם, ולאחר מכן את גן חסידי אומות העולם, שבו חרותות רשימות השמות על קירות, מדינה מדינה.

ההכרה בתואר חסידי אומות העולם אינה נובעת מהערכה עמומה, אלא נשענת על תנאים מוגדרים, שבראשם עומד הסיכון האישי שנטל על עצמו המציל. Yad Vashem מבחין בנוסף בין מספר אופני הצלה שאפשרו לחלץ יהודים ממוות. הראשון היה הסתרת יהודים בביתו של המציל או ברכושו, ואספקת מזון ומצרכים חיוניים להם בתקופת מחבואם. שנית, היו מבין חסידי אומות העולם שהשיגו תעודות מזויפות וזהויות בדויות לאלה שהצילו. שתי צורות אלו — ההסתרה והזיוף המסמכי — חייבו מחויבות יומיומית והעמדת פנים בכל רגע ורגע.

שתי אופנויות נוספות משלימות את התמונה. הקטגוריה השלישית של מצילים שציין Yad Vashem הייתה אלה שסייעו ליהודים לברוח משטח הכבוש בידי הנאצים או להגיע לאזור בטוח יותר. לבסוף, תשומת לב מיוחדת הוקדשה להצלת הפגיעים ביותר, ובפרט כאשר נטלו מצילים מסוימים על עצמם את טיפולם של ילדים. קטגוריות אלו אינן אטומות זו מזו: רבים מהמצילים שילבו בין מספר צורות של סיוע, ממתן מחסה ועד ארגון מסלולי בריחה. אולם הקריטריון המרכזי נותר חינם ונדיבות הלב של המעשה, כמו גם הסכנה הממשית לחייו של המציל, שנחשף באירופה הכבושה לגירוש או להוצאה להורג.

מבין אלפי הצדיקים המוכרים, דמויות אחדות זכו לתהילה עולמית ומגלמות את מגוון דרכי ההצלה. התעשיין הגרמני Oskar Schindler הוא ללא ספק הדוגמה המוכרת ביותר: Oskar ו-Emilie Schindler, מגרמניה, נותרים "מצילי הנשכחות של 1,200 יהודים נרדפים". לצידם, הדיפלומט היפני Chiune Sempo Sugihara העניק אשרות מעבר לפליטים שברחו מפולין, ואילו הדיפלומט השוודי Raoul Wallenberg היה אחד המצילים היעילים ביותר. התצלום צולם ממכוניתו של Raoul Wallenberg, חסיד אומות העולם, שהציל את חייהם של עשרות אלפי יהודים ב-Budapest באמצעות הנפקת תעודות הגנה דיפלומטיות ומאמצים אחרים. Yad Vashem מכבד אף דמויות כדוגמת הדיפלומט הספרדי Ángel Sanz Briz והקונסול הפורטוגזי Aristides de Sousa Mendes.

מעבר ליחידים, ההכרה הורחבה גם לקולקטיבים שלמים. מקרה הכפר Chambon-sur-Lignon שב-Haute-Loire נותר מופתי. תושביו יזמו תנועה של "התנגדות אזרחית", שניזונה מהתנגדות רוחנית, אשר דחפה מורים, חקלאים, רופאים, סוחרים, בעלי מלונות ומשרתים לארגן ספונטנית הצלה קולקטיבית זו, תוך שמירה על חוק שתיקה בל-יישבר שלא הופר מעולם. הצלה זו בקנה מידה קהילתי מדגישה את תפקידן של אמונות משותפות — כאן בעיקר פרוטסטנטיות — בגיוס הציבור. כפי שמזכירה ההיסטוריוגרפיה, התפתחה התנגדות אחרת, אזרחית, שעניינה הוצאת יהודים מהסביבה שבה היו בסכנה והשתלבותם בסביבות לא-יהודיות. Chambon-sur-Lignon, כדוגמת הכפר ההולנדי Nieuwlande, ממחיש מודל זה של הצלה קולקטיבית.

אחד השיעורים הבולטים ביותר מן המחקר על החסידים הוא שאין אפשרות לשרטט דיוקן אחיד של המציל. Yad Vashem מדגיש להפך את השונות המופלגת של אותם גברים ונשים. אלה הם בני אדם מן השורה, ודווקא אנושיות זו היא שנוגעת בנו ושנועדה לשמש מופת. עד היום הכיר Yad Vashem בחסידי אומות העולם מ־51 מדינות ולאומים. הגיוון הדתי והחברתי מרשים: בין אלה נמנים נוצרים מכלל הדתות וכלל הכנסיות, מוסלמים ואגנוסטים; גברים ונשים מכל הגילאים; מכל המעמדות; אנשים בעלי השכלה רחבה לצד איכרים אנאלפביתים; אישים ציבוריים לצד אנשים החיים בשולי החברה.

הטרוגניות זו מובילה את החוקרים למסקנה שמעשה ההצלה אינו מוסבר על ידי דטרמיניזם חברתי, דתי או שכלי חד-משמעי. לדברי אחראי Yad Vashem, אין לאנשים אלה שום מכנה משותף לא בגילם, לא ברמת השכלתם ולא במעמדם החברתי. אם הזדהות עם ערכים דתיים — ובפרט נוצריים — עשויה הייתה למלא תפקיד במקרים מסוימים, אין היא שיטתית ואין בה כדי להסביר לבדה את ההחלטה להציל. לפיכך, בתחום הבחירה המוסרית האישית, מול מצב קיצוני, שוכן הכוח המניע העיקרי של התנהגויות אלה. גישה זו הופכת את החסידים לנושא מחקר מועדף להבנת מנגנוני האלטרואיזם בעת רצח עם.

מניין החסידים אומות העולם מציע מדד מוחשי — אם כי חלקי — של התופעה. בינואר 2021 הכיר Yad Vashem בסך הכול ב-27 921 אנשים, ממעל ל-50 מדינות אירופאיות, כחסידי אומות העולם. המספרים המשיכו לגדול מאז: עד היום, 28 707 אנשים מחמישים ואחת מדינות זכו לתואר חסיד אומות העולם, מהם 7 318 פולנים. Pologne מדורגת ראשונה במספר החסידים המוכרים, דבר המשקף הן את גודלה של הקהילה היהודית הפולנית והן את חומרת הסנקציות שהיו צפויות למצילים בשטח הכבוש הפולני.

אולם יש לפרש נתונים אלה בזהירות. Yad Vashem עצמו מדגיש את האופי החלקי בהכרח של ספירה זו. ניתן להניח שקיימים מקרים רבים נוספים של הצלה (או ניסיונות הצלה) שאינם מתועדים. שכן ההכרה מחייבת שניצול או עד יזום את ההליך ויספק ראיות; ברם רבים מן המצילים נפטרו מבלי להותיר עקבות, ורבים מן הניצולים נספו בשואה. מספר החסידים המוכרים מהווה אפוא סף מינימלי, ולא מפקד ממצה. מגבלה מהותית זו מזכירה כי רשימת הכבוד של Yad Vashem, יסודית ככל שתהיה, אינה יכולה לאמץ את מלוא המציאות ההיסטורית של ההצלה.

הצדיקים מאומות העולם תופסים מקום ייחודי בזיכרון השואה: הם מהווים בו בעת את ניגודה ואת מצפונה. התואר, שמקורו בשורש תלמודי, הוסד בחוק הישראלי משנת 1953 ומובנה מאז 1963 על ידי ועדה שבראשה עומד שופט, משלב את המסורת היהודית עם הקפדה תיעודית של הארכיון. קריטריוני ההכרה — סיכון אישי, חוסר אינטרס עצמי, הצלה מוכחת — הם המקנים לאות את אמינותו ואת משמעותו האוניברסלית.

בסיום מסע זה עולים שני לקחים. הראשון נוגע לאופיים הרגיל של המצילים: באים מכל הדתות, מכל המעמדות וממעל לחמישים אומות, הם מוכיחים כי ההחלטה המוסרית אינה תלויה במעמד ולא באמונה, אלא בבחירה שנעשית בשעת הקצה. השני נוגע לתפקידה החינוכי והזיכרוני של ההכרה: בכבדו את הנשים והגברים הללו, יד ושם אינו חוגג את העבר בלבד, אלא מציע מודל לעתיד, ומזכיר כי בתוך ההתמוטטות המוסרית עצמה, ההתנגדות הפרטנית לרוע נותרה אפשרית. דמות הצדיק, שהפכה למורשת אירופית, ממשיכה אפוא לחייב כל דור לבחון את אחריותו שלו.