יהודי ים סוף

לפני שהיא סיפורה של Asmara, ההיסטוריה של יהודי הים האדום היא סיפורו של חוף ים ארוך. מאז העת העתיקה, קהילות יהודיות חיו על שתי גדות הים המחבר את הים התיכון לאוקיינוס ההודי. בתימן, אחת הדיאספורות העתיקות ביותר בעולם היהודי שגשגה במשך קרוב לשני אלפי שנה, מ-Sanaa ועד Aden. Aden, שהפכה לרשות בריטית ב-1839, התבססה במאה התשע-עשרה כנמל מעבר גדול בין אירופה, הודו ומזרח אפריקה; קהילתה היהודית מילאה בה תפקיד מסחרי מרכזי.

על החוף האפריקאי, יהודים חיו בנמלי סודן — ב-Souakin ולאחר מכן בKhartoum — ובנמלי מצרים, שפתיחת תעלת Suez (1869) הציבה אותם במרכז הסחר העולמי. במסגרת רשת חילופין זו, שבה עברו ממקום למקום בני אדם, סחורות ומסורות, מתרחשת הגעתם של יהודים תימנים ויוצאי Aden לאריתריאה. קהילת Asmara לא הייתה אפוא יחידה מבודדת, אלא אחד מחוליות עולם יהודי שהיה בה בעת ים-תיכוני, אפריקאי ואינדו-אוקייני.

בית הכנסת של Asmara הוא מבנה מכובד, הכולל היכל ואולמות לימוד; בסמוך הוקם בית עלמין. הוא משתלב בתוך מארג של עיר יוצאת דופן: כבירת האריתריאה האיטלקית, Asmara נבנתה ברובה בשנות ה-1930 בסגנון מודרניסטי ורציונליסטי שהקנה לה, בשנת 2017, את מעמדה כאתר מורשת עולמית של UNESCO.

בפנים, הזמן נראה כאילו עצר מלכת: ספרי תורה, לוחות זיכרון מן התקופה האיטלקית וספסלי עץ עודם במקומם. המבנה, המתוחזק כיום מדי פעם בפעם על ידי שומרים מקומיים ומבוקר על ידי מעט תיירים סקרנים, עומד על תילו בהתנגדות שקטה לזמן ולשכחה. יחד עם בית העלמין הסמוך, הוא מהווה אחד מן הקשרים המוחשיים האחרונים עם נוכחות יהודית שנמשכה יותר ממאה שנה על שפות ים סוף.

ההיסטוריה של הקהילה מתחילה בסוף המאה התשע-עשרה, בעת שאיטליה מקימה את מושבתה הראשונה: מושבת אריתריאה, שהוכרזה רשמית בשנת 1890, ואשר Asmara הפכה במהרה לבירתה. ההתרחבות הקולוניאלית, פרויקטי הבנייה, מסילת הברזל והמסחר פתחו אפשרויות כלכליות שמשכו יהודים מתימן ומAden. רבים התיישבו ב-Asmara, שם עסקו במסחר תוך שמירה על אורח חיים יהודי.

ככל שגדלה, הצטיידה הקהילה במוסדות. הקהילה העברית של Asmara נוסדה בשנת 1905, ובית כנסת נבנה בשנה שלאחר מכן. שנסתיים ב1906, כלל המבנה היכל תפילה וכיתות לימוד; בית קברות הוחזק בסמיכות למקום. בית הכנסת הפך ללב החיים הדתיים והקהילתיים היהודיים בארץ — נקודת מפגש לדיאספורה שבאה מעברו השני של ים סוף.

הקהילה הייתה מגוונת. אם רוב חבריה עקבו את שורשיהם אל תימן ועדן, הצטרפו אליהם גם יהודים איטלקים, וכן פליטים שנסו מאירופה בעת עליית הנאציזם בשנות ה-1930. חיי היום-יום שזרו את הליטורגיה העברית עם המסורות היהודיות-ערביות ועם חותמה של התרבות הקולוניאלית האיטלקית, ועיצבו זהות קהילתית יחידה במינה ורבת שכבות.

להיסטוריה הזו היה גם צדה האפל. ב-1938 הורחבו חוקי הגזע הפשיסטיים של משטר Mussolini אל המושבות האיטלקיות, והכו ביהודי אריתריאה כשם שהכו באלה שבחצי האי. תבוסת איטליה במזרח אפריקה ב-1941 ומעבר השטח לניהול בריטי שינו שוב את פני הדברים. מקלט לאחדים, ארץ ניסיון לאחרים — אריתריאה מציעה דמותה של יהדות תימנית, ים-תיכונית ואפריקאית כאחת.

למחרת מלחמת העולם השנייה, הגיעה הקהילה היהודית באריתריאה לשיא פריחתה. היא מנתה אז כארבע עד חמש מאות נפש, ובית הכנסת רחש פעילות: תפילות בעברית התמזגו עם שיחות בערבית ובאיטלקית. יהודים ממדינות שכנות, ובהם מסודן, באו לחגוג את החגים הגדולים באסמרה.

הקהילה קיימה בתי ספר, מפעלי צדקה וחיים חברתיים עשירים. כמו קהילות רבות בגולה, ידעו יהודי אריתריאה למצוא איזון עדין: להשתלב בחברה הסובבת — לתרום לכלכלה המקומית, לקחת חלק בחיים האזרחיים, לזכות בכבוד שכניהם — ובה בעת להישאר קשורים עמוקות למורשתם.

אריתריאה תופסת מקום ייחודי בתולדות הציונות. לאחר נפילת אפריקה המזרחית האיטלקית, עבר השטח בשנת 1941 תחת ממשל צבאי בריטי. שם בחרו שלטונות המנדט לגרש, החל משנת 1944, פעילים מהארגונים המחתרתיים של האירגון והלח"י שנעצרו בארץ ישראל. מאות עצורים מינהליים — כ-250 בתחילה — הועברו למחנות במזרח אפריקה, ובהם מחנה Sembel, סמוך לאסמרה, לפני שפוזרו לסודן ולאחר מכן לקניה.

בין הגולים נמנה יצחק שמיר, אחד ממפקדי הלח"י, שגורש בשנת 1946 והצליח לברוח בשנת 1947 ולהגיע לצרפת; לימים ישמש כראש ממשלת ישראל בשנות ה-80. הרחק מארץ ישראל, סבלו אנשים אלה את הגלות בשם חלום הריבונות היהודית. ומה שהוא מן האירוניה שבהיסטוריה — אותה אדמה אפריקאית שהחזיקה לוחמים אלה כלאה, ממש בסמטאות שמאחור, קהילה יהודית פורחת.

העשורים שלאחר מכן הביאו עמם תמורות עמוקות. הקמת מדינת ישראל ב-1948 פתחה עידן של עזיבות המוניות בקהילות היהודיות בעולם הערבי ובאזור ים סוף: בין 1949 ל-1950, מבצע "על כנפי נשרים" העביר לישראל את כמעט כלל יהודי תימן ועדן. גם לקהילה הקטנה של אריתריאה הייתה לעלייה השפעה ניכרת: משפחות עזבו, עסקים החליפו ידיים, והמוסדות צומצמו.

ההיסטוריה הפוליטית של הארץ האיצה את התהליך. לאחר השלטון הבריטי (1941–1952), אריתריאה סופחה לאתיופיה בהחלטת האו"ם ב-1952, ולאחר מכן סופחה סופית ב-1962; בעקבות כך פרצה מלחמת עצמאות ממושכת (1961–1991). חוסר היציבות, האלימות ואי-הוודאות הכלכלית האיצו את גלי העזיבה בשנות השבעים. ב-1975, הרב ורוב החברים הבכירים כבר עזבו את הארץ — רובם לישראל, אחרים לאירופה או לצפון אמריקה. מה שהיה קהל משגשג הצטמצם אט-אט לקומץ קשישים.

בשנים האחרונות צטמקה הקהילה עד שנחשבה לבעלת חבר יחיד ואחרון. Samuel "Sami" Cohen, שנולד וגדל באריתריאה, הפך לשומר של מורשת זו. בן כמעט שמונים שנה, שמר על בית הכנסת, טיפח את בית הקברות ושמר על שרידיה של נוכחות יהודית שכמעט ונעלמה לחלוטין.

על גבעה המשקיפה על Asmara משתרע בית הקברות היהודי הקטן של הקהילה, ובו כמאה וחמישים קברים. שקט ומוכה רוחות, הוא מזכיר, יחד עם בית הכנסת, קהילה שפרחה פעם על חופי הים האדום. לאורך הדורות תמיד נמצאו נשים וגברים שסירבו לתת לשלהבת הזיכרון לכבות — שומרים של בתי כנסת, בתי קברות, ספרים ומסורות המחברים את החיים לאלה שקדמו להם.

ההיסטוריה של יהודי אריתריאה אינה מרשימה בגודלה, אלא במה שהיא מלמדת אותנו. היא מזכירה אמת מפכּחת: קהילות שדורות שלמים עמלו לבנותן יכולות להיעלם במהירות מדהימה. במשך כמה עשורים בלבד, עולם שלם עשוי להתאיין, ולא להותיר אחריו אלא תצלומים, מצבות וזיכרונות.

Asmara אינה מקרה בודד. לאורך חופי הים האדום — ב־Aden, ב־Sanaa, ב־Khartoum — קהילות יהודיות בנות מאות שנים כבו בתוך דור אחד. יהודי אריתריאה אולי נעלמו כקהילה; הם אינם צריכים להיעלם מזיכרוננו הקולקטיבי. לזכור אותם אין פירושו רק לכבד את העבר: משמעותו היא להבין עד כמה גם הקהילות התוססות ביותר נותרות שבריריות. זהו המשמעות עצמה של שמה של Zakhor — זכור.