גיור

היסטוריית היהדות אינה רק זו של עם המועבר בדרך הייחוס: היא גם, ובאורח מתמיד, היסטורייתו של סף שגברים ונשים עברו כדי להיכנס לברית, או שאחרים נאלצו לעבור בכיוון ההפוך. הגיור — כלומר הצטרפותם הרצונית של יחידים מחוץ לקהילת ישראל — ועצם ההפך ממנו, הגיור הכפוי, מתארים יחדיו את גבולותיה הנעים של זהות המבקשת להיות אתנית ודתית כאחד. להבין את הגיורים פירושו להבין כיצד היהדות חשבה את עצמה: פתוחה או סגורה, מיסיונרית או מגוננת, תורשתית או בחירית.

המינוח העברי משקף מורכבות זו. המונח גר מציין במקורו את הזר המתגורר, ואחר כך, במסורת הרבנית, את הגיור. המילה "גרים" היא רבים של "גר", המציינת בשימוש הרבני מי שהתגייר ליהדות. ההבחנה הקלאסית מנגידה בין גר צדק — הגר הצדיק השייך לכלל ישראל לכל דבר — לבין גר תושב — הזר המתגורר השומר על שבע מצוות בני נוח מבלי לקבל על עצמו את כלל התורה כולה. דקדוק זה של מעמדות מגלה מיד כי היהדות גיבשה, כבר מן העת העתיקה, קטגוריות משפטיות דקות לחשיבה על השייכות.

כרך זה סוקר את דרכי הכניסה והיציאה מן היהדות: הגיור של הגרים ומנהגיו, פרשיות הגיור הקולקטיבי הגדולות של העת העתיקה, עיצוב ההלכה של מעמד המתגייר, ולאחר מכן דרמת הגיורים הכפויים — מן הוויזיגותים ועד האלמוחדים, מספרד של 1391 ו-1492 ועד לאנוסים. הוא שואף להבחין, פרק אחר פרק, בין מה שמבססים המקורות לבין מה שמוסרת הזיכרון.

הרעיון שניתן "להפוך" לחבר בישראל מופיע באיחור בקורפוס המקראי. הסיפור המייצג ביותר הוא סיפורה של רות המואבייה, שהכרזתה "עמך עמי ואלוהייך אלוהי" (רות א, טז) תהפוך, בקריאה הרבנית, לפרדיגמה של הגר הכן. המסורת תעשה את רות לאם-אמו של המלך דוד, ותעניק לגיור כבוד מכונן. קריאה זו נשענת אולם יותר על פרשנות מאוחרת מאשר על מוסד משפטי של התקופה המקראית.

בתקופת בית המקדש השני, ובמיוחד בתקופה ההלניסטית והרומית, הגיור לובש ממד היסטורי מוכח. הדיאספורה היהודית של אגן הים התיכון מושכת אליה מאהדים — "יראי האלוהים" (phoboumenoi ton theon) — המקיפים את בתי הכנסת מבלי לעשות את הצעד של הגיור המלא. במהלך תקופת בית המקדש השני, היהדות מושכת מתגיירים ומאהדים רבים, וחוקרים מסוימים תיארו תקופה זו כמסומנת בפעילות גיור בולטת.

שני אפיזודות קולקטיביות שולטות בתקופה זו. הראשונה היא גיור האדומים (האדומים) בשלטון החשמונאי יוחנן הורקנוס, בסוף המאה השנייה לפני ספירתנו: לפי פלביוס יוספוס, האדומים אולצו לקבל עליהם את המילה ואת חוק התורה, המהווה אחד הדוגמאות המתועדות הראשונות של גיור בכפייה פוליטית — פרדוקס של יהדות הנרתעת בדרך כלל מגיור פעיל. השנייה היא גיורה הרצוני של בית המלוכה של אדיאבנה, במסופוטמיה, במאה הראשונה לספירתנו, שיוספוס מדווח על היסוסיהם של המלכה הלנה והמלך איזאטס בנוגע למילה. סיפורים אלה, המועברים ממקור יחיד אך זוכים לאמון רחב, מראים את קיום-יחד של הגיור הרצוני והגיור הכפוי.

השאלה אם היהדות העתיקה הייתה באמת "מיסיונרית" מחלקת את ההיסטוריונים. יש הרואים, בעקבות קריאת המקורות היוונו-רומיים המצביעים על משיכת המנהגים היהודיים, דינמיקה של גיור; אחרים מדגישים כי ההצטרפות נעשתה בעיקר דרך משיכה פסיבית ודרך נישואין, ולא דרך הטפה מאורגנת. הזהירות מוכתבת: המקורות, פולמוסיים או אפולוגטיים, חייבים להיות מטופלים בזהירות.

הספרות התלמודית היא שקובעת את נוהל הגיור כפי שיישמר במסורת לאורך הדורות. מסכת יבמות בתלמוד הבבלי (ובפרט דף מז) מתארת את אופן קבלת המועמד, והמסכתא החיצונית הקטנה גרים מפרטת את פרטיה. הנוהל נשען על שלושה עמודים: המילה (מילה) לגברים, הטבילה הטקסית (טבילה) במקווה, וקבלת עול המצוות (קבלת המצוות) — כל זאת בפני בית דין של שלושה דיינים (בית דין).

בתקופה התלמודית קבעו חכמים נוהל גיור רשמי הדורש מילה לגברים, טבילה וקבלת מצוות בפני בית דין. מאפיין ייחודי של המנגנון הרבני הוא בחינת המועמד: מרתיעים אותו תחילה, מזהירים אותו מפני הרדיפות הפוקדות את ישראל, כדי לבחון את כנות כוונתו. על פי המסורת, כאשר מועמד מבקש להתגייר, מונעים ממנו תחילה על ידי שמזכירים לו את ייסורי העם היהודי; אם הוא עומד על דעתו — מקבלים אותו ומלמדים אותו את המצוות.

הגר המתקבל במלואו זוכה לתואר גֵּר צֶדֶק, "גר של צדק". גר צדק הוא גר שאימץ את היהדות במלואה. הגיור שנשלם נתפס כלידה מחדש: מבחינה משפטית הגר דומה ל"ולד שנולד", ניסוח הגורר השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע לקשרי משפחה קודמים ולמעמד האישי.

היהדות מבחינה בנוסף בין הגר השלם לבין גֵּר תּוֹשָׁב, הנוכרי המתגורר בקרב ישראל. מבחינים בין גר צדק — הגר השלם — לבין גר תושב, הזר המתגורר בקרב ישראל ושומר את שבע מצוות בני נוח מבלי להתגייר במלואו. הבחנה זו מאפשרת להלכה הרבנית לעצב שייכות מדורגת, ולהכיר במעמדו של הנוכרי הירא שמים מבלי לדרוש ממנו גיור.

ההתפתחות ההלכתית נמשכת בקודים הגדולים של ימי הביניים. הרמב"ם, במשנה תורה (הלכות איסורי ביאה, פרקים יג–יד), מסדר באופן שיטתי את דיני הגיור ומדגיש את קבלת המצוות כגורם המכריע. השולחן ערוך של רבי יוסף קארו (המאה השש-עשרה) שב ועיגן הוראות אלו, וקבע את המסגרת הנורמטיבית שתנחה את הגיור האורתודוקסי לאורך הדורות.

לאחר קבלתו, הגר נעשה יהודי לכל דבר ועניין: ההלכה קובעת עיקרון של שוויון, ואוסרת להזכיר לו את מוצאו לשם השפלה. ואולם מעמדו כולל מאפיינים משפטיים מיוחדים שעליהם דנה ההלכה בהרחבה. העיקרי שבהם נסמך על הכלל לפיו "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (ger she-nitgayer ke-katan she-nolad dami): מבחינה משפטית, קשרי הקרבה הקודמים שלו מתבטלים בחלקם, דבר המעורר שאלות מורכבות בתחומי הנישואין, הירושה והאיסורים המשפחתיים.

מגבלות פורמליות מסוימות נותרות בעינן במסורת הקלאסית. גר אינו יכול, על פי פרשנות מחמירה, לשאת בתפקידי שלטון השמורים ליהודי "מלידה" (למשל המלוכה, לפי פרשנות מסוימת של דברים י"ז, ט"ו), ובת הגר כפופה לדינים מיוחדים בנוגע לנישואין עם כהן. הוראות אלו, העלולות להיראות כסותרות את עיקרון השוויון, היו נושא למאמצי פרשנות שנועדו לצמצם את תחולתן.

כנות הכוונה נותרת לב הוויכוחים. השאלה אם גיור שנעשה ממניע חיצוני — נישואין, אינטרס — נותר תקף הפכה שרי הפוסקים. התלמוד מוסר כי גיורים שנעשו מתוך אהבה או יראה הוכרו לעיתים בדיעבד, בעוד שהגישה המחמירה דורשת מניע דתי טהור. מתח זה ממשיך לעצב את המחלוקות בנות ימינו.

בעת המודרנית, התפצלות היהדות לזרמים הכפילה את הוויכוחים. הזרמים השונים ביהדות — אורתודוקסי, קונסרבטיבי (מסורתי) ורפורמי — חלוקים בדרישות הגיור, מה שמעלה את שאלת ההכרה ההדדית בגיורים. השאלה "מיהו יהודי?" הפכה, ובמיוחד במדינת ישראל, לסוגיה פוליטית ומשפטית מרכזית. יוזמות כגון בית הדין גיור כהלכה, שנוסד בישראל כדי להנגיש גיורים אורתודוקסים מחוץ לרבנות הראשית, ממחישות את המתחים הפנימיים. גיור כהלכה הוא רשת של בתי דין רבניים אורתודוקסים עצמאיים שהוקמה בישראל לשם ביצוע גיורים.

מעבר להמרות אינדיווידואליות, ההיסטוריה היהודית שומרת בזיכרונה המרות קולקטיביות שהיקפן מציב אותן על הגבול שבין מיתוס מכונן לאירוע מתועד. המקרה המפורסם ביותר הוא זה של הכוזרים, עם דובר טורקית מערבות הוולגה והקווקז, שאצולתו אימצה לכאורה את היהדות בסביבות המאות השמינית-התשיעית. האירוע ידוע מתוך חליפת מכתבים המיוחסת לחסדאי אבן שפרוט, מגדולי יהודי קורדובה, ולמלך הכוזרי יוסף, וכן ממקורות ערביים וביזנטיים.

פרק זה רוכש ממד ספרותי ותיאולוגי מכריע בזכות הכוזרי של יהודה הלוי (המאה השתים-עשרה), דיאלוג פילוסופי המדמיין מלך כוזרי החוקר חכם יהודי, נוצרי ומוסלמי בטרם יבחר ביהדות. היצירה, מן המונומנטים של המחשבה היהודית בימי הביניים, הופכת עובדה היסטורית לא-ודאית לאלגוריה של עליונות ההתגלות של ישראל. כאן, הזיכרון והארכיון משיבים זה לזה מבלי להתמזג: המרת הכוזרים סבירה בעיקרה, אך היקפה, עומקה ואפילו ממשותה המוסדית הם נושא לוויכוחים מלומדים מתמשכים, בשל מחסור במקורות ראשוניים בכמות מספקת.

המרות קולקטיביות אחרות, צנועות יותר, מפזרות את נוכחותן לאורך ימי הביניים: יחידים מקרב האצולה הנוצרית או המוסלמית, לעיתים תוך סיכון חייהם לאור האיסורים החלים על פרוזליטיזם יהודי בחברות הנוצרית והאסלאמית. מקרהו של Bodo, דיאקון בחצרה הקרולינגית שנעשה יהודי בשם Éléazar במאה התשיעית, הוא אחד הנדירים המעוגנים במקורות בני-הזמן. מסלולות אינדיווידואליים אלה, נדירים אך מתועדים, מזכירים כי כוח המשיכה של היהדות לא כבה מעולם לגמרי, אף בהקשרים עוינים.

ההיפך של הפרוזליטיזם מרצון הוא הכפייה המופעלת על היהודים עצמם כדי לגרום להם לכפור. ההיסטוריה של הגיורים הכפויים מתחילה מוקדם. בספרד הוויזיגותית, לאחר התנצרות הממלכה לקתוליות (ועידת טולדו של 589), כפו גזרות מלכותיות עוקבות — ובמיוחד בימי Sisebut במאה השביעית — את הטבילה על היהודים, ויצרו אוכלוסייה ראשונה של מתגיירים החשודים בכך שהם מיהדים בסתר.

בעולם האסלאמי, גל הרדיפות הגדול בא מן האלמוחדים, שושלת ברברית קנאית שמאמצע המאה השתים-עשרה ואילך כפתה על יהודי המגרב וא-אנדלוס התאסלמות או גלות. בהקשר זה עזבה משפחתו של Maïmonide את Cordoue. המשבר עורר ספרות הלכית ענפה בשאלת הדרך הנכונה לנהוג: Maïmonide עצמו כתב את אגרת השמד (Iggeret ha-Shemad), שבה הוא מבחין בין הצהרת אמונה חיצונית הנכפית תחת איום — שאינה שוללת את זהותו היהודית של אדם — לבין כפירה פנימית אמיתית. הוא טוען שם כי יהודי שנאלץ לומר את השהאדה האסלאמית בלא שיאמין בה אין לדמותו למומר מרצון, ושעליו לברוח, מוקדם ככל האפשר, לארץ שבה שוררת חירות דתית.

פסיקת הכפייה (אונס) זו היא יסודית: ההלכה מכירה בכך שמעשה הנעשה תחת איום מוות אינו מטיל על עושהו אחריות מלאה. עיקר הקידוש השם (kiddoush ha-Shem, קידוש השם) חל לגבי שלוש עבירות חמורות — עבודה זרה, רצח וגילוי עריות — אולם הגיור הכפוי לדת מונותיאיסטית העלה שאלות מצפון בעלות עדינות רבה, שהשו"ת של ימי הביניים דנים בהן כל מקרה לגופו.

הפרק הדרמטי ביותר בתולדות הגיורים הכפויים מתרחש בחצי האי האיברי. הטבחים של שנת 1391, שפרצו בסביליה והציתו את כל קסטיליה ואראגון, כפו על עשרות אלפי יהודים לקבל טבילת נוצרים כדי להינצל ממוות. כך נולדה אוכלוסייה ענפה של "נוצרים חדשים" (conversos), שחלקם המשיכו לקיים בסתר מנהגים יהודיים. יהודים מוסווים אלה כונו בשם גנאי — marranes (ככל הנראה מן המילה הספרדית marrano, "חזיר") — בעוד שהמסורת היהודית כינתה אותם אנוסים.

גזירת הגירוש של שנת 1492, שהוציאו המלכים הקתולים פרדיננד ואיזבלה, העצימה את התופעה: בפני הברירה שבין גלות לטבילה, בחרו יהודים רבים בהמרת דת למראית עין. פורטוגל ידעה בשנת 1497 גירוש כפוי המוני ואכזרי במיוחד, שבו הוטל הטבילה מבלי אפילו להציע את אפשרות הגלות. כדי לרדוף את היהדות החשאית של המומרים הללו פרשׂו האינקוויזיציה הספרדית, שהוקמה בשנת 1478, והאינקוויזיציה הפורטוגזית את מנגנון הדיכוי שלהן, שפטו את "פשע" היהדות בקרב הנוצרים החדשים.

המאראנים העמידו בפני ההלכה שאלה חסרת תקדים: מה מעמדו של יהודי שנטבל בכפייה ומעביר, לעיתים על פני כמה דורות ובסודיות מוחלטת, פרקטיקה דלה ומעוותת? רוב הפוסקים ראו באנוסים כיהודים לכל דבר, תוך שנחלקו בדבר אופן שיבתם לקהל. רבים מהם, שהצליחו לברוח אל ארצות מקלט — האימפריה העות'מאנית, אמסטרדם, סלוניקי, המגרב — שבו בגלוי ליהדות, ויסדו את הדיאספורה הספרדית המערבית הפורחת. אחרים, שנשארו בחצי האי או שהיגרו אל מושבות העולם החדש, שמרו על יהדות חשאית שעקבותיה נותרו עד לעת החדשה. שיבת קהילות אלה ליהדות הנורמטיבית חייבה לעיתים קרובות הליך חזרה בתשובה, ואף גיור רשמי לצאצאיהן, כאשר לא ניתן היה לבסס את הקשר הבא דרך האם בוודאות מספקת.

ההיסטוריה של גיורים ושל פרוזליטיזם חושפת יהדות המתוחה בין שני קטבים. מצד אחד, ממד אוניברסליסטי: האפשרות הפתוחה לכל בן אנוש להיכנס בברית, המגולמת בדמותה של Ruth ובטקס המדוקדק של הגיור. מצד שני, ממד הגנתי, שנוצר במשך מאות שנות רדיפות, שהוביל את היהדות לבחון ארוכות את כנות המועמדים ולהיזהר מכל פרוזליטיזם פעיל בחברות שבהן זה היה בגדר עונש מוות.

הגיורים הכפויים — הוויזיגותיים, האלמוהדים, האיבריים — מהווים את הפן הטרגי של היסטוריה זו. הם חייבו את פוסקי ההלכה לפתח קזואיסטיקה של אונס בדקות רבה, המבחינה בין מעשה שנסחט בכפייה לבין המרת דת מרצון, ולהמציא מעמד — זה של האנוסים — כדי שלא לנטוש את אלה שהאלימות קרעה מתוך הקהילה. היסטוריה כפולה זו — קבלה וגאולה, כניסה וחזרה — מראה כי גבול היהדות היה תמיד קרום חי, חדיר בשני הכיוונים, ומנוהל מחדש ללא הרף. המחלוקות העכשוויות על הכרה בגיורים, בישראל כבתפוצות, ממשיכות ישירות את הדיונים הרב-אלפיים הללו: להגדיר מי יכול להיכנס בישראל — פירושו תמיד להגדיר מהי ישראל.