הציונות והיחסים היהודים-ערביים בפלשתינה המנדטורית

תקופת המנדט הבריטי על פלשתינה (1920–1948) התאפיינה בהסלמת המתחים בין הקהילה היהודית (הישוב) לבין האוכלוסייה הערבית הפלסטינית, במסגרת שהתווה הצהרת Balfour משנת 1917 שתמכה ב"בית לאומי יהודי". העלייה היהודית ההולכת וגוברת, רכישת הקרקעות והתבססות השאיפות הלאומיות של שני הצדדים הזינו עימותים חוזרים ונשנים: פרעות 1920 ו-1921, האלימות סביב הכותל המערבי ב-1929, והמרד הערבי הגדול של 1936–1939. השלטונות הבריטיים ניסו פתרונות שונים — ועדות חקירה, תוכנית החלוקה של ועדת Peel (1937), הספר הלבן של 1939 שהגביל את העלייה היהודית — מבלי שעלה בידם ליישב את הדרישות המנוגדות. קולות בודדים, כדוגמת Judah Magnes, נשיא האוניברסיטה העברית, ותנועת Brit Shalom, תמכו במדינה דו-לאומית ובדו-קיום יהודי-ערבי, אך נותרו מיעוט שאין בידו להשפיע לאורך זמן. כישלון ניסיונות אלה פילס את הדרך לתוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 ולמלחמת 1948.

מקורות ומשאבים

• Encyclopaedia Judaica — 2e éd., Keter/Macmillan
• Jewish Virtual Library ↗