הרבנות הראשית והרשויות הדתיות הלאומיות

הרבנות הראשית הוקמה בפלשתינה המנדטורית בשנת 1921 תחת הסמכות הבריטית, בראשה שני רבנים ראשיים — אחד אשכנזי (הראשון שבהם Abraham Isaac Kook) ואחד ספרדי (Rishon le-Zion) — דבר המשקף את הדואליות של המסורות. לאחר 1948 נטלה אותה מוסד מדינת ישראל תחת כנפיה, והוא מפעיל סמכות חוקית על מעמדם האישי של היהודים — נישואין, גירושין, גיור — כמו גם על פיקוח הכשרות וניהול בתי הדין הרבניים. בהחזיקו מעין מונופול בתחומים אלה, הוא מצוי חדשות לבקרים במוקד מחלוקות המנגידות בין אורתודוקסיה לזרמים ליברליים, בין דתיים לחילונים, בעיקר בכל הנוגע להכרה בגיורים שנעשו מחוץ לישראל או על ידי תנועות אחרות. בתפוצות, הסמכות הדתית מאורגנת באופן שונה בהתאם למדינה, לעיתים סביב קונסיסטוריות או רבנויות ראשיות לאומיות, כגון בצרפת או בבריטניה. שאלת הריכוזיות של הסמכות ההלכתית נותרת עניין מכריע בחיים היהודיים בני זמננו.

מקורות ומשאבים

• Encyclopaedia Judaica — 2e éd., Keter/Macmillan
• Jewish Virtual Library ↗