השפות היהודיות — יידיש, לאדינו, יהודית-ערבית

אין שפה יהודית אחת, אלא קונסטלציה של שפות יהודיות, שנולדו בכל מקום שבו קהילה השתקעה זמן מספיק כדי לעצב לה לשון משלה. המנגנון כמעט תמיד זהה: שכבת בסיס של השפה המקומית (גרמאנית, רומאנית, ערבית, פרסית, יוונית…), תרומה לקסיקלית וליטורגית של עברית וארמית, ולרוב כתיבה באותיות עבריות.

שפות אלו אינן אך ורק ניבים: הן נושאות ספרות, עיתונות, תיאטרון, הומור, דרך להתפלל ולחשוב. כל אחת מהן היא הזיכרון המרוכז של עולם — וכאשר אחד מן העולמות הללו נעלם, דרך אחת לשכון במציאות כבה עמו.

הספר הגדול הזה עובר עליהן אחת לאחת: משתי השפות המקוריות (העברית והארמית) אל הוורנקולרים הגדולים של הגולה, ועד לתחיות העכשוויות.

העברית (lashon ha-kodesh, "לשון הקודש") היא שפת המקרא, המשנה והליטורגיה. השימוש בה כשפת דיבור יומיומית דועך לאחר התקופה המקראית; לקראת סוף העת העתיקה, היא חדלה להיות שפת אם. אך היא אינה מתה: במשך קרוב לאלפיים שנה, היא נשארת שפת הלימוד, התפילה, השירה — תור הזהב הספרדי, עם Ibn Gabirol ו-Yehuda Halevi — ושל ההתכתבות המלומדת בין קהילות מרוחקות.

בפנות המאה העשרים מתרחש אירוע לשוני שאין לו כמעט אח ורע: תחיית העברית כשפה מדוברת. בהובלת Eliezer Ben-Yehuda ושל התנועה הלאומית היהודית, העברית מצטיידת במילים ובמונחים מודרניים וחוזרת להיות, תוך דור או שניים, שפת האם של מיליוני דוברים.

סיפור כפול זה — שפה שלא מתה לגמרי, ואשר לאחר מכן הוחיה — הופך את העברית לחוט המקשר בין כל שאר השפות היהודיות, שכולן שואבות ממנה את מאגרן הקדוש.

הארמית הייתה, במשך יותר מאלף שנה, שפת התקשורת הגדולה של המזרח הקרוב — מן האימפריות האשורית והפרסית ועד לתקופה הרומית. היהודים אימצו אותה בהיקף נרחב: קטעים שלמים מן המקרא (דניאל, עזרא) כתובים בארמית, ובארמית נכתבו התלמוד הבבלי, התרגומים (תרגומי התורה) ובמועד מאוחר יותר — הזוהר.

מספר ניבים התקיימו זה לצד זה: הארמית הבבלית של האקדמיות התלמודיות, הארמית הגלילית, והניבים הארמיים החדשים שעוד היו חיים במאה העשרים בקרב יהודי כורדיסטן, שנשאו אותם עמם לישראל.

שפת התורה שבעל פה ושל המיסטיקה, הארמית נשארת נוכחת בתפילת היומיום — מן הקדיש ועד הכל נדרי של יום כיפור.

נולדה בעמק הריין בסביבות המאות ה-10–12, היידיש היא שפתם של יהודי אשכנז: לשון שיסודותיה גרמניים, כתובה באותיות עבריות, מועשרת ביסוד עברי-ארמי, ולאחר ההגירה מזרחה — גדושה בהשאלות סלאביות רבות. מקובל להבחין בין יידיש מערבית, שנמחקה בהדרגה על ידי ההתבוללות, לבין יידיש מזרחית, שהפכה לשפתם של מיליוני יהודי פולין, ליטא, אוקראינה ורוסיה.

היידיש נשאה על כתפיה ציוויליזציה שלמה: ספרות גדולה (Mendele Moïcher Sforim ,Sholem Aleichem ,I. L. Peretz, ולאחר מכן Isaac Bashevis Singer, חתן פרס נובל 1978), עיתונות ענפה, תיאטרון, קולנוע, בתי ספר ומפלגות. ערב השואה דיברו אותה יותר מעשרה מיליון בני אדם.

השמדת קהילות מזרח אירופה שברה את העברתה ההמונית. כיום היא שורדת כשפה חיה של יום-יום בקרב החרדים, וכן כנושא של תחייה תרבותית ואקדמית עזה.

יהודית-ספרדית — לאדינו, ג'ודזמו — היא שפתם של יהודי ספרד שגורשו מספרד בשנת 1492. נישאת בגלות, צורה זו של קסטיליאנית עתיקה קפאה על שמריה ואחר כך התעשרה במגע עם הטורקית, היוונית, העברית והאיטלקית, ונשמרה במשך מאות שנים בקהילות הגדולות של האימפריה העות'מאנית: Salonique, Istanbul, Izmir, Sarajevo. במרוקו, גרסה קרובה לה, החכיטיה, חיה את ההיסטוריה שלה בפני עצמה.

ללאדינו מסורת עשירה: הרומאנסס (בלדות שירושתן מספרד של ימי הביניים), הקופלאס, עיתונות ערה ב-Salonique, והמעם לועז, פירוש מקראי נרחב מן המאה ה-XVIII.

חורבן קהילת Salonique בשואה — אחת הקהילות הגדולות דוברות הלאדינו — הסב מכה קטלנית לשפה המדוברת. כיום מתנהלים מאמצי שימור: קתדראות, הקלטות, פסטיבלי שירה ספרדית.

יהודית-ערבית מציינת את מכלול הניבים הערביים הייחודיים ליהודי העולם המוסלמי, ממרוקו ועד עיראק ותימן. היא הייתה הרבה יותר מאשר שפת יום-יום: בתור הזהב, היא הפכה לשפת תרבות רמה. Saadia Gaon (המאה העשירית) תרגם את התנ"ך ליהודית-ערבית; Maïmonide כתב ביהודית-ערבית את פירוש המשנה ואת מורה הנבוכים. כתבו אז את הערבית באותיות עבריות.

בחיי היומיום, לכל אזור ניבו שלו: יהודית-מרוקאית, יהודית-תוניסאית, יהודית-טריפוליטאית, יהודית-עיראקית, יהודית-תימנית — נושאות שירים, פתגמים וספרות עממית.

העזיבה הכמעט מוחלטת של יהודי ארצות ערב במאה העשרים, לעבר ישראל וצרפת, ניתקה שפות אלה מאדמתן. מועברות לדורות הבאים לעתים רחוקות יותר ויותר, הן מתועדות כעת בידי חוקרים — לפני שתיכבה הדור האחרון של דובריהן.

לצד השפות הגדולות הללו התקיימו עוד שפות יהודיות רבות, חלקן גוועו: הפרסית-יהודית, האיטלקית-יהודית, הפרובנסלית-יהודית (shuadit), היוונית-יהודית (yévanique), הגאורגית-יהודית, ועד למלאיאלאם-יהודית של יהודי קוצ'ין שבהודו. כל אחת מהן מעידה על שורשים עתיקים ועל שותפות גורל עם תרבות המארח.

המאה העשרים הייתה מאה של שבר: השואה, גלות יהודי ארצות ערב, אימוץ העברית בישראל ואימוץ השפות הלאומיות בתפוצות — כל אלה האיצו את דעיכתן כשפות אם.

אך אף אחת מהן לא נעלמה לחלוטין. מזה כמה עשורים נרשמות תחיות — קתדראות, מילונים ואטלסים לשוניים, פסטיבלים, הקלטות של קולם של הדוברים האחרונים. לתעד שפות אלה משמעו להחזיק יחד את הארכיון ואת הזיכרון החי.

השפות היהודיות מספרות, כשלעצמן, את גאוגרפיית הגלות ואת כשרון ההסתגלות שלה: נאמנות — שמירת העברית והאותיות הקדושות כבסיס משותף — ופתיחות — אימוץ שפות העולם.

לאספן, להקליטן, ללמדן אינו מותרות של חוקרים: זהו להציל דרכי הוויה בעולם, צורות של הומור ותפילה שאינן קיימות בשום שפה אחרת. כאשר שפה גוועת מבלי שהועברה או תועדה, חוט אחד מזיכרון עם הספר נקרע — ואינו נקשר מחדש.