הקבלה והזרמים המיסטיים

הצורות הראשונות של המיסטיקה היהודית מתוארכות לעת העתיקה המאוחרת: מיסטיקת המרכבה (ה"רכב" של יחזקאל) וכתבי ההיכלות (ה"היכלות" השמימיים).

ספר יצירה הקצר והחידתי ("ספר הבריאה"), שתיארוכו שנוי במחלוקת, מציע קוסמולוגיה באמצעות אותיות ומספרים.

הקבלה במובנה הדיוק נולדת בפרובאנס ובקטלוניה (Gérone) במאות ה-12–13. יצירת המופת שלה, הזוהר ("זוהר"/"ספר הזוהר"), פירוש מיסטי לתורה בארמית, הופץ בקסטיליה בסוף המאה ה-13; הייחוס למשה די ליאון מקובל על רוב החוקרים.

תורת עשר הספירות (האצילויות האלוהיות) מקבלת בו את צורתה.

לאחר גירוש ספרד, הופכת העיירה הקטנה צפת, שבגליל, במאה השש-עשרה למוקד מיסטי יוצא דופן, סביב משה קורדובירו ולאחריו יצחק לוריא (האר"י).

הקבלה הלוריאנית — צמצום (הסתלקות האלוהות), שבירת הכלים, תיקון (תיקון העולם) — מעניקה פרשנות קוסמית לגלות ולגאולה.

במאה ה-18, הבעל שם טוב מייסד את החסידות, המאגדת אינטואיציות קבליות בתוך אדיקות של שמחה ודבקות (ההיצמדות לאלוהים). התנועה מסתעפת לחצרות ושושלות רבות.

הקבלה הזינה גם, בדרכים עקיפות, את המחשבה המודרנית — מ-Gershom Scholem, ההיסטוריון הגדול שלה, ועד לספרות.

ללמוד קבלה פירושו להלך לאורכה של שרשרת מסירה ארוכה, זהירה ביחס למה שנקבע ומכבדת את מה שנותר תעלומה.

Gershom Scholem הפך אותה לדיסציפלינה מלומדת; Zakhor שומר את עקבותיה כאחד מהזרמים הגדולים של הרוח היהודית.