Infirmités

הכשל הגדול הראשון של זיכרון ישראל הוא הפטריארך עצמו. בנקל יַבּוֹק, יעקב נלחם כל לילה אחד נגד ישות מסתורית אשר, בכך שלא יכלה להביסו, נגעה בפרק הירך שלו והניחתו צולע בשחר; מפצע זה השואה המסורת את ההיסור לאכול את הגיד הנשיקה. הצליעה אינה כאן נפילה אלא החותם של בחירה ושם חדש, ישראל. הנכות, מן התחלה, משתחררת של דו־משמעות עמוקה: סימן וברכה בו־זמנית.

דמויות אחרות מאריכות מתח זה. יצחק משיך בגילו הופך לעיוור, וכך הצופיפות עושה אפשרית את התחכומת של הברכה הגנובה. הנביא אחיה מן שילו, בן־ימים, הולך ומאבד את הראיה אך שומר על הבהירות הנבואית. משה לבסוף, קרוא אל הסנה, מתנגד לאלוהים שהוא « כבד־פה וכבד לשון » — ביטוי שהמסורת קראה זמן רב כחסרון של דיבור, ובכך הופכת את משחרר ישראל לאדם שקרוע בגופו שלו. התנ״ך לא מאידיאליזציה אלה גופים אלו: היא עושה מהם את המקום שבו משחק היחס של האדם אל קריאתו.

הכנף המחוקקת קשה יותר. הויקרא אוסר על הצאצא של אהרן שנשא בו מום גוף מלגשת אל המזבח להקריב את הזבחים, תוך כדי שהוא מכיר בו את הזכות לאכול מן הקרבנות שמורים לכוהנים. לא יקרב איש מזרע אהרן הכוהן אשר בו מום לקרב את אשי יי'; לחם אלוהיו יאכל, מן הקדשים קדשים [ויקרא כא]. הנכות דוחקת מן השירות, לא מן הקדושה ולא מן הכלכלה: הבדל יסודי שעליו תעבוד ההלכה במשך מאות שנים.

הקטגוריה הביבלית של mum, הפגם הגופני, מבנה חלק שלם של דין הקרבנות. היא חלה בתחילה על החיה: בהמה עיוורת, צולעת, קטומה או סובלת מנגע אינה יכולה להיות מוקרבת על המזבח, שכן ההקרבה חייבת להיות "תמימה". היא חלה בדרך סימטרית על המשרת: הכוהן הנושא עיוורות, צליעה, אבר עקום או קומה חריגה — פסול מהעבודה, אך לא מופקע מדרגתו ולא מזכויות האכילה שלו [ויקרא כא].

המשנה, בטקסט Bekhorot, מרכיבה קטלוג זהיר של פגמים אלה, מבחינה בין אלה שפוסלים באופן קבוע ובין אלה שחלופים, בין אלה שפוגעים בחיה ובין אלה שפוגעים באדם. קטלוג זה אינו סתם קזואיסטיקה: הוא חושף תפיסה בה הקדוש דורש שלמות הצורה, תוך שמירה זהירה על אדם החבול. הכוהן המרוחק מהמזבח נשאר כוהן; הוא מלמד, הוא שופט, הוא קולט את חלקו. הריסת ההיכל בשנת 70 תהפוך את הכללים לתיאוריים, אך הם יוותרו נלמדים כפרדיגמה ליחס בין גוף, טהרה קבעית וממשמעות.

הפנייה המכרעת מתרחשת בספרות הרבנית, אשר מעתיקה את השאלה מהמזבח לחיים המשפטיים היומיומיים. התלמוד יוצר שלשה חוזרת: חרש, שוטה וקטן. על פי המפרשים, חרש הוא מי שהוא חרש, שוטה הוא מי שנחשב כחסר כשירות משפטית — לרוב מסיבות של מחלת נפש או קוצר הבנה — וקטן הוא קטין [Bava Kamma]. שלוש דמויות אלו חולקות את אותה הנחת יסוד של חוסר יכולת לבצע פעולות משפטיות הדורשות שיקול דעת אחריות.

ההיקף של קטגוריה זו הוא עצום. החרש, השוטה והקטן הם קטגוריות של אנשים שלא נחשבים כשלומים לקיום חובות הלכתיות; על פי המשנה, כל אחד יכול להיעשות שליח להעברת גט, חוץ מהחרש, השוטה והקטן [Massekhet Gittin]. אנשים אלו פטורים מחובות רבות, אך גם נשללה מהם היכולת להעיד, לחוזה או להעביר מסמך.

אך המילה חרש מייעדת בתלמוד את החרש־אילם — מי שלא יכול לא לשמוע ולא לדבר — ולא כל חרש. המסורת המשפטית שלאחר מכן הבהירה הבחנה זו בעדינות מדהימה. חרש בלבד או אילם בלבד נספרים שניהם במנין וכפופים לכל המצוות [Hevrat Pinto]. הליקוי החלקי אינו מספיק אפוא להוצאה: זו היא חוסר היכולת המשוער בתקשורת, ולא הפגיעה החושית בעצמה, המהווה בסיס לסטטוס הפטור. עדינות זו מראה כי ההלכה לא חשבה במונחים של סטיגמה אלא של יכולת אפקטיבית.

קטגוריית החרש אולמה הוקפה במשך זמן בהנחה של חוסר כושר שלא נראה שום דבר שיכול היה להסירה. קובעי ההחלטות של ימי הביניים, מאלפסי ועד מיימוניד ואחר כך יוסף קרו בשולחן ערוך, שמרו על ההבחנה בין החרש מלידה השרום מלשון ובין זה שדיבר ולאחר מכן איבד את השמיעה, ושמר על כושר מלא. העיקרון שנקבע נשאר שהחרש הפשוט והאלם הפשוט נותרו כפופים למצוות.

הפריצה, החל מהמאה התשע־עשרה, של בתי ספר לחרשים ושפות סימנים מובנות הפכה את ההנחה הזאת. הרשויות הרבניות הכירו בהדרגה שהחרש־אלם שחונך, בעל יכולת תקשורת והנמקה, כבר לא נופל תחת חוסר הכושר התלמודי. לפי מספר קובעי הלכה, בדורות הקודמים, האנשים שהיו מוגדרים כחרשים־אלמים היו כאלה בשל חוסר הנגישות של הוראה, ולא בגלל אי־כשירות מובנית [Hevrat Pinto]. הגוף לא התחיל; זה היה הנקודת המבט של החברה ואמצעי התקשורת שהשתנו, וגררו אתם את הדין. התפתחות זו ממחישה בצורה יוצאת דופן את הדרך שבה ההלכה, שנראתה קפואה, נוצרת מחדש במגע עם מציאות חברתית חדשה.

במקביל לדין הסטטוטורי, המסורת היהודית פיתחה אתיקה של הגנה על הגוף הפגיע. הפסוק « לא תקלל חרש ולפני עיוור לא תתן מכשול » (ויקרא יט) נקרא על ידי החכמים בדו-משמעות: פשוטו של מקרא, כאיסור על גרימת נזק לאנשים הסובלים מכך, ודרך המשל, כאיסור להנחות אחרים לחטא. האדם הנכה הופך למדד עצמו של החובה המוסרית.

הגמרא מגברת את ההמלצות לנימוסים. לפי קריאה מתקבלת של מסכת חגיגה, הנוסחה שעלולה להיראות כמשפילה את החרש צריכה להיקרא במקום זאת כאזהרה: « אתה לא צריך לזלזל בחרש » [Didier Long, על חגיגה ב]. ההדגשה הזו על הכבוד המגיע לאדם המקוקק מאזנת את קשיחות ההפטורים: אם הנכה נדחק לעיתים מן הפעולה המשפטית, הוא לעולם לא נגדר מהכבוד. הממשלה היהודית עכשווית, במיוחד בדיונים על שילוב אנשים עם מוגבלויות בחיי בית הכנסת, דורשת את השורש הכפול הזה — ההגנה האתית והכרה בכושר כאשר זה אמיתי.

מעבר לדין, הנכות זנקה את הדמיון הרוחני היהודי. מסורת עתיקה, שאומצה בחסידות העם ובספרות המוסר, הופכת את הקשר בין הגוף לנשמה: חסר בגוף יכול להתקיים לצד התייצבות פנימית עליונה. לפי זרם חשיבה המועבר בעקבות הדרשה, הנכים הם קורבנות של תאונות טבע בלבד ויכולים להחזיק בלבות חיים כמו של אלה המיוחסים לשלום בריאות [Groupe Moakada]. העיוורון, החירות, הנכות הופכים אז לדמויות של הראייה האמתית והשמיעה האמתית, אלו של הלב.

קריאה מחדש זו המעלה רוח מרחיבה את המוטיב התנ"כי של הנביא העיוור שרואה טוב יותר מהרואים, ושל משה «כבד פה» שנבחר דווקא כדי לדבר בשם אלוהים. היא משקיית את המיסטיקה, שם חסרון לכאורה הופך לסימן של סדר מוסתר, וחוכמת העם של הקהילות, ש לעתים קרובות הקיפה את נכיה שלה בחמלה מעורבת בכבוד. זיכרון זה, המועבר יותר מאשר מתועד, יוצר את התווך הפנימי של הבנייה המשפטית הגדולה: שם שבו ההלכה מודדת יכולות, המסורת הרוחנית מאשרת את כבוד הנשמות השווה.

זה Grand Livre עוסק בנושא ולא בשושלת: ה"דמויות גדולות" אינן נושאות שם משפחה אלא הם הדמויות שהמסורת קשרה לחוויה של נכות, כפי שהעדויות המקראיות וההלכתיות מעידות.

Jacob / Yaakov (פטריארך, תיארוך מסורתי בלתי מוגדר) — הפטריארך השלישי של ישראל, הוא יוצא פצוע בירך מהקרבתו הלילית על כברת הירדן והוא נותר צולע. קִטְפִזוּתוֹ הופכת בזכרון ישראל להיות חותם בחירה ואל מוצא האיסור של גיד הנשה. הוא גלם את הדו־משמעות המייסדת של נכות מקראית: פגיעה וברכה, הקטנת הגוף וגדלות של השם החדש שקיבל, ישראל. שום תאריך מדויק לא נקבע לדמות זו.

Isaac / Yitzhak (פטריארך, תיארוך מסורתי בלתי מוגדר) — בנו של אברהם ואביו של יעקב, הוא הפך לעיוור בזקנתו. עיוורותו זו, רחוק מלהיות פרט שולי, הופכת אפשרית את הפרק המכריע של הברכה המגונבת של יעקב מעשו. דמותו קושרת את איבדן הראיה לרגע צירופי בהיסטוריה של הפטריארכים, ומעמידה את הנכות בתור מוביל של הספור הקדוש.

Moïse / Moshé (תיארוך מסורתי בלתי מוגדר) — משחרר ישראל ותקנן, הוא עמד מול קריאתו, בסנה הבוער, שהוא "כבד פה וכבד לשון" (שמות ד). המסורת קראה בנוסח זה פגם בדיבור, ומעמידה את הנביא הגדול ביותר כאיש שנחסם בדיבורו וזוכה לעזרה של אהרן. הוא מראה שנכות אינה חוסמת את המשימה הגבוהה ביותר.

Ahiya de Silo / Ahiya ha-Shiloni (תקופת ירבעם הראשון, המאה העשרה לפנה"ס לפי הכרונולוגיה המקראית) — נביא ממלכת הצפון, הוא הפך לעיוור בעלות שנים תוך שהוא שמר על בהירותו הנבואית, יכול להבחין בביקרים שלא יכול היה לראות. הוא משך את המוטיב של העיוור ראה, שראיה פנימית מחליפה את הראיה האבודה, ומזין מחדש קריאה רוחנית של הנכות.

מן הפטריארכים הצולעים או העוורים ועד לוויכוחים עכשוויים על הכללת חירשים בתפילה, ההיסטוריה היהודית של הנכויות משרטטת תנועה קבועה: תנועה של משפט שמודד יכולות מבלי שלעולם יתבלבל את האדם עם החסרונו. התנ"ך מציב את הדו־משמעות — סימן וברכה, הרחקה מהמזבח ושמירה בקדושה. התלמוד מפתח את השלישייה של חרש, שוטה וקטן, קטגוריה של חוסר יכולת משוער, המתורנה מיד בהכרה שהחרש הפשוט והאילם הפשוט נותרים חברים במלוא הזכויות בקהילה.

הקו החושף ביותר הוא אולי זה של החרש־אילם: מחוסר היכולת התלמודי להכרה מלאה מודרנית, הוא ממחיש כיצד ההלכה משתנה מצורתה כאשר חינוך וחברה משנים את הייתכן. הגוף הפגוע לא השתנה; הבט השקול עליו, כן. לדרישת השלמות של הקדוש מהדהדת אפוא, לאורך כל המסורת, דרישה לא פחות חזקה של כבוד הנכה — «לא תקלל חרש» — עד לשכנוע זה, שהועבר על ידי חסידות, שהלב יכול לראות שם שבו הרואה כבה.