Hellénisme

זוהי אלכסנדריה, העיר שהיסד אלכסנדר בשנת 331 לפני הספירה ושהפכה תחת השלטון של הפטלמיוסים למטרופולין של החיים האינטלקטואליים בעולם הים התיכון, שבה מצא היהדות דוברת יוונית את מקומה המתוקתק ביותר. קהילה יהודית רבה התיישבה שם כבר במאה השלישית, כשהתופסת שניים מחמשת הרובעים של העיר ובעלת מוסדות שלה. היוונית הפכה שם, בתוך דור או שניים, ללשון יומיומית, ליטורגית ותלמודית של היהודים: הם כבר לא קראו עברית, אלא התפללו וחקרו ביוונית.

התזוזה הלשונית הזו הכתיבה את כל השאר. היה צורך בכתב נגיש, במחשבים המסוגלים לתרגם את התורה לקטגוריות של העולם הסובב, בדרך יהודית לשכון בעיר יוונית מבלי להתמוסס בה. אלכסנדריה היתה כך בחדר הניסוי של יהדות שלא הייתה פחות יהודית משום שהייתה יוונית: יהדות שטענה לעתיקות מתן תורה כנגד חידוש הפילוסופים, וטענה בנדיבות כי החוכמה היוונית שאבה ממקור עברי. פרק זה מציב את הבימה: תפוצה משגשגת, משכילה, בטוחה בעצמה, אך שבטוחותה תישאר תמיד שברירית, תלויה בעדינות המלכים ואחר כך הקיסרים — כמו שיוכיחו התהומות וההוג של שנת 38 לספירה, בו פילון עצמו יהיה חלק מהדרמה.

היצירה המייסדת של היהדות ההלניסטית הייתה התרגום היווני של התורה, הספטואגינטה, שנעשה באלכסנדריה החל מהמאה השלישית לפני הספירה. הסיפור המלווה בטרדיציה המועברת בLetter of Aristeas, מספר שהמלך תלמי השני פילדלפוס הביא שבעים ושניים חכמים מירושלים לתרגם את תורת משה לצורך הספרייה הגדולה של העיר: מכאן מקורו של השם "ספטואגינטה" (Septuaginta, שבעים). הנרטיב הזה, שהוא בעיקרו אגדתי, מגביר חוקי היסטורי אמיתי לחלוטין — הצורך של קהילה שכבר לא הבינה עברית להחזיק בכתביה הקדושים בשפתה שלה.

הכפיפות עברה הרבה מעבר לנוחות פשוטה. בעת המעבר לשפה היוונית, הכתב המקדש נכנס לתחום המושגים של הלניזם: מספר מונחים בעברית קיבלו צבעוניות של הד פילוסופי חדש, וטקסט ההוא הפך לנגיש לקוראים שאינם יהודים. הספטואגינטה עשתה כזאת את התורה ליצירה של העולם, בעת שהצידה את המחשבים היהודים בכלי לדיאלוג עם התרבות הסביבה. Erich Gruen הדגיש את כמה התרבות היהודית ההלניסטית ידעה להפוך התאמות אלה לא לזנוח, אלא להמצאה פעילה של המסורת שלה [Gruen, 1998]. הספטואגינטה תהפוך מאוחר יותר לכתב הקודש של הנוצרים הראשונים דוברי יוונית — סימן לכך שתרגום יהודי זה כבר עבר בעצם מראשית, את גבול עולם יהודי בלבד.

אם אלכסנדריה ייצגה את ההלניזם השמח, יהודה של המאה השנייה לפני הספירה הכירה את פניו האלימים. לאחר שנפלה תחת שלטון סלווקי, ירושלים הייתה במרכז משבר חוקי בימי מלכותו של אנטיוכוס הרביעי אפיפנס (174–164 לפני הספירה). חלק מן האריסטוקרטיה הכוהנית, שרצתה להפוך את ירושלים לעיר יוונית, ביקש מן המלך הקמת ג'ימנסיון והאימוץ של נימוסים הלניסטיים. ההלניזציה הפסיקה להיות תרבותית והפכה פוליטית ודתית.

הסכסוך התגבר עד להכלל המקדש, להאיסור על הקולט, על הברית המילה ועל השבת, ולהתקנת מזבח עכו"ם — צעדים שהמסורת שמרה בשם « שקוץ שומם ». התגובה באה מן המשפחה הכוהנת של החשמונאים: הכוהן מתתיהו, ואחריו בנו יהודה מקבי, הרימו מרד. כיבוש וטהור המקדש, סביב 164 לפני הספירה, נזכרים בחג חנוכה. פרק זה יסד נרטיב עמיד — זה של ההתנגדות היהודית לסיִמול כפוי. אך ההיסטוריה עדינה יותר מהשקפה פשוטה: החשמונאים המנצחים אימצו בעצמם שימושים הלניסטיים רבים, הטבעו מטבעות ביוונית ולקחו שמות יוונים. ההלניזם לא היה רק האויב; הוא היה העולם עצמו שבו הוצרך לחיות.

אף דמות לא воплощает בטוב יותר את הסינתזה של הJudaism ואל-hellenism מאשר Philon של Alexandria. Notables של הקהילה היהודית הגדולה, versed בתוך Platon, ה-stoics וה-Pythagoreans, הוא הקדיש את היצירה שלו להראות כי ה-Torah של Moses הכילה, תחת הווילון של הספור שלה, את החוכמה הגבוהה ביותר. בשיטת ה-allegorical interpretation, הוא קרא את ה-patriarchs כדמויות של virtues, את Egypt כגוף ואת הpassions שלו, את ה-Exodus כעלייה של הנשמה לעבר אלוהים.

Philon לא חיפש להמיס את ה-Judaism בתוך ה-philosophy, אלא להוכיח כי שניהם אמרו את אותה האמת — ה-Law המגולה היא ראשונה וגבוהה יותר. הדוקטרינה שלו של ה-Logos, דבר וintermediary אלוהי, תסמן בעמוק את המחשבה המערבית ו, בימים שלאחר מכן, את ה-theology הנוצרי. אדם של action ככל שהוא של thought, הוא הוביל לכיוון שנת 40 של ה-common era את השגרירות של יהודי Alexandria ליד הקיסר Caligula, אחרי ה-pogrom של 38, כדי להגן על הזכויות של הקהילה שלו. בו מתחברים שני הפנים של ה-hellenism יהודי: ה-audacity intelektual וה-vulnerability פוליטית של ה-diaspora.

בִמאַה הראשׁוֹנָה של הָעֵרָה הַמְּשׁוּתֶּפֶת, בָּחַר סוֹפֵר יְהוּדִי אַחֵר בַּיְוָנִית כְדֵי לְדַבֵּר עַל יִשְׂרָאֵל לָעוֹלָם: Flavius Josephus. כֹּהֵן וּמְנַהֵל צְבָאִי בִּיהוּדָה בִּתְקוּמַת הַמֶּרֶד נֶגֶד רוֹמָא (66–70), שׁעָבַר לַצַּד הָרוֹמִי לְאַחַר כַּשְׁלוֹנוֹ, הָפַךְ בְּרוֹמָא לְמוֹרִי הַדְּבָרִים שֶׁל עַמּוֹ. בַּPolemos Ioudaion וּבַIoudaika Archaiologia, סִפֵּר בִּיְוָנִית, לְקָהָל יְוָנִי וְרוֹמִי, אֶת הִסְטוֹרְיָה שֶׁל הַיְּהוּדִים מִן הַבְּרִיאָה עַד אַסּוֹן הַהַשְׁמָדַת בֵּית הַמִּקְדַּשׁ שֶׁל Jerusalem.

עָלְמָהּ שֶׁלּוֹ שָׁיֵךְ בִּמְלוֹא מַשְׁמָעוּתוֹ לַהֶלֵּנִיזְמוּס הַיְּהוּדִי: הִיא שׁוֹאֲלֶת הַסְּמָלִים שֶׁל הַהִסְטוֹרִיוֹגְרָפְיָה הַיְוָנִית, מַזְכִּירָה אֶת הַמְּחַבְּרִים הַקְּלָסִיִּים, וּמְבַקֶּשֶׁת לַעֲשׂוֹת מוּשְׂכָּל וּנִכְבָּד עַם שֶׁנִּשְׁמַד. בַּKata Apionos, הוּא מַגִּן עַל הָעַתִּיקוּת וְהַנְּאוּת שֶׁל הַיַּהֲדוּת נֶגֶד הַתּוֹעָפוּיוֹת הַשׁוֹנְאוֹת־יִשְׂרָאֵל שֶׁל זְמַנּוֹ, בּוֹדֵק אַחוֹר אֶת הַנְּשָׁקִים שֶׁל הַתַּרְבוּת הַיְוָנִית לְתוֹעֲלֵת יִשְׂרָאֵל. דְּמוּת עֲמִימוּת — בּוֹגֵד לַאְנָשִׁים אֲחֵרִים, מוֹשִׁיעַ שֶׁל הַזִּכָּרוֹן לְאַחֵרִים — הָיָה הַמְּעַבִּיר הַגָּדוֹל: בְּלָעְדוֹ, חֵלֶק שָׁלֵם מִהִסְטוֹרְיַת יִשְׂרָאֵל הַקַּדְמוֹנִית הָיָה לָנוּ לֹא־יָדוּעַ. הַיְּוָנִית שֶׁלּוֹ שׁמְרָה אֶת מַה־שֶּׁהַמִּלְחָמָה הִשְׁמִידָה.

הפגישה עם ההלניזם לא הייתה תאונה סגורה: היא השאירה בַיהדות זיקוקים עמוקים. קטגוריות מסוימות של חשיבה יוונית — הרעיון של מעלה, אלמותיות של הנפש, חוכמה שהודמתה לאדם — חדרו לספרות היהודית וזינקו יצירות כמו Wisdom of Solomon או Fourth Book of the Maccabees. אוצר המילים, הצורות הספרותיות, דרכי הטיעון הועשרו, מבלי שהנאמנות לתורה היא נעזבה.

Erich Gruen חידש בדיוק את קריאת התקופה הזאת בכך שטען כי יהודים של התקופה ההלניסטית היו פחות קורבנות של תרבות דומינאנטית מאשר שחקנים שהשיבו צורה לירושתם שלהם בעזרת חומרים יוונים, עם הומור, כושר המצאה וביטחון בעצמם [Gruen, 1998]. לאחר הריסת בית המקדש וקביעת היהדות הרבנית, עולמו היווני של היהודים — זה של Alexandrie וגם של Philon — התמעת בהדרגה מהזיכרון היהודי הפנימי, בחלקו משום שהנצרות החטיפה אותו. אך הלניזם נותר אחד המגלים הגדולים של מה שהוא יהדות: מסורת שיכולה להתעמת עם עולם זר מבלי שתפסיק להיות עצמה, ולפעמים להתחזק בו.

Alexandre le Grand (356–323 לפני הספירה) — מלך מקדוניה, שהפיל את האימפריה הפרסית ופרס את השפה והתרבות היוונית ממצרים ועד אסיה. העיר Alexandrie, שייסד בשנת 331, הפכה למרכז היהדות ההלניסטית. המסורת היהודית עצמה, אצל Josèphe ובתלמוד, עטפה את דמותו באגדות חיוביות, ועשתה ממנו שליט שהוקיר את אלוהי ישראל — אות לאמביוולנטיות היהודית כלפי העולם היווני.

Ptolémée II Philadelphe (308–246 לפני הספירה) — מלך לגידי של מצרים, חסות האותיות ומייסד הספרייה הגדולה של Alexandrie. האיגרת של Aristée מייחסת לו את היוזמה לתרגום התורה ליוונית — הספטואגינטה — שהופקד בידי שבעים ושניים חכמים שבאו מירושלים. מבחינה היסטורית, תקופת מלכותו אכן עולה בקנה אחד עם ראשית מפעל זה, שהעניק ליהודי הלשון היוונית את כתבי הקודש שלהם ופתח את המקרא לעולם הים-תיכוני.

Antiochos IV Épiphane (כ–215–164 לפני הספירה) — מלך סלאוקי מ–175 עד מותו, שניסה לכפות את ההתייוונות הדתית על יהודה. חילול בית המקדש בירושלים, האיסור על עבודת האל היהודית והצבת מזבח פגאני הציתו את מרד המכבים. הוא מגלם בזיכרון היהודי את הרודף המובהק, דמותו של ההלניזם המדכא, ואת נפילתו קראו כעונש אלוהי.

Judas Maccabée (נפטר כ–160 לפני הספירה) — בנו של Mattathias ומנהיג המרד החשמונאי נגד הסלאוקים. הוא כבש מחדש את ירושלים וטיהר את בית המקדש בכ–164 לפני הספירה, אירוע שנחוג בחנוכה. כינויו ("מכבי", ככל הנראה "הפטיש") נתן את שמו לספרים המתארים את המאבק. הוא מסמל את ההתנגדות היהודית לאסימילציה, תוך שהוא — באופן פרדוקסלי — חלק מעולם שהיה כבר ברובו מהולל.

Philon d'Alexandrie (כ–20 לפני הספירה – כ–45 לספירה) — פילוסוף יהודי מ-Alexandrie, שיצר את הסינתזה העמוקה ביותר בין התורה לבין המחשבה היוונית. באמצעות פרשנות אלגורית ותורת הלוגוס שלו, הציג את חכמת Moïse דרך הקטגוריות האפלטוניות. הוא הוביל את המשלחת היהודית אל Caligula לאחר הפוגרום של שנת 38. יצירתו, שנתעלמה מן היהדות הרבנית, הטביעה חותם מתמשך על התיאולוגיה הנוצרית ועל הפילוסופיה המערבית.

Flavius Josèphe (כ–37 – כ–100 לספירה) — כהן וגנרל יהודי שהפך, לאחר שנשבה על ידי רומא, להיסטוריון של עמו בלשון יוונית. מחבר מלחמת היהודים, קדמוניות היהודים ונגד Apion, הוא מסר לדורות הבאים חלק מהותי מן ההיסטוריה היהודית הקדומה. דמות שנויה במחלוקת — בה בעת עריק ושומר זיכרון — הוא מגלם את השימוש היהודי ביוונית ככלי הגנה ושימור.

הלניזם היה ליהדות העתיקה ניסיון ארוך מן החוץ — אך ניסיון שלא רק לא שברו אותה, אלא תרם להגדרתה. מסיפור הים של אלכסנדריה ועד למרד המכבים, מפילוסופיה של Philon ועד להיסטוריה של Josephus, השיבו היהודים לתרבות היוונית בכל הדרכים האפשריות: תרגום, סינתזה, התנגדות, שכתוב. חלקם ראו בה איום מוות, אחרים שפה להכבוש; רובם חיו בין שני הקטבים אלה, ויצרו יהדות שהייתה בו זמנית נאמנה ופתוחה.

ניסיון זה העלה שאלה שלא תחדל מעולם ללוות את ישראל בתפוצותיו: כיצד להשתייך לעולם מבלי להשתייך אליו במלוא? בכך הלניזם אינו רק פרק סגור של עת קדומה, אלא דוגמה — של מסורת שכאשר התעמתה עם כוחה של ציוויליזציה זרה, הצליחה, לפי הניסוח היפה של Erich Gruen, להמציא מחדש את ירושתה שלה במקום להאבד בה [Gruen, 1998].