הנשים בהעברה

בהיסטוריוגרפיה היהודית הקלאסית, שנשלטה במשך זמן רב על ידי עיון בכתבים רבניים, בשאלות ותשובות ובכרוניקות קהילתיות, קולן של הנשים נותר לעיתים קרובות בשולי המקורות הכתובים הרשמיים. הארכיב מדבר על גברים: על פוסקים, על מעתיקים, על ראשי קהילות. ואולם, מאחורי שתיקה מדומה זו מתפרשת פעילות מסירה חיונית, שבלעדיה לא הייתה ניתנת להשגה רציפותו של העם היהודי. המסירה — מסורה, מן הפועל העברי למסור, "להעביר, להפקיד" — אינה מצטמצמת לשרשרת המלומדה המתוארת בפתיחת מסכת אבות שבמשנה, המעבירה את התורה ממשה ליהושע, ומשם לזקנים ולנביאים. היא מתגלמת גם בבית, בשפת האם, בתנועת הטקס, בשיר הערש ובתפילה הנלחשת.

ספר גדול זה מוצב ביודעין בצומת שבין הזיכרון וההיסטוריה, על פי ההבחנה שהנציח ההיסטוריון Pierre Nora. במקום שבו הארכיב שותק, העדות והזיכרון המועבר חוזרים ותובעים את מקומם. המטרה היא להשיב לנשים את מעמדן כשומרות הזיכרון המשפחתי, כחוקרות לעיתים, כמשוררות ויוצרות תפילות בשפה המדוברת, וכשחקניות פעילות של המסורת בעל-פה — מן הקדמות המקראית ועד ימינו, בארץ ישראל כולה ובתפוצות. מסע זה משרת עצמו במקורות רבניים, במסמכים מן הגניזה של Cairo, בקובצי תחינות ביידיש, בזיכרונות אישיים ובתרומתה של היסטוריית הנשים בת-זמננו.

המקרא העברי מציב מלכתחילה את ההעברה תחת אות של מסירה משותפת. האמהות — שרה, רבקה, לאה ורחל — אינן דמויות לוואי גרידא של האבות: הן משפיעות בצורה מכרעת על גורל הלינאז'. רבקה, בסיפור ספר בראשית, מארגנת ביודעין את מסירת הברכה ליעקב ולא לעשו, ונעשית בכך הסוכן הפעיל של הבחירה הגנאלוגית [בראשית כז; Encyclopaedia Judaica, ערך "Rebekah"].

דמויות אחרות מגלמות את מסירת הזיכרון והתורה. מרים, אחות משה ואהרן, מכונה נביאה ומובילה את הנשים בשירת הים לאחר המעבר [שמות טו, כ–כא]. דבורה, שופטת ונביאה, מוסרת את דבריה תחת תמר שאליו בא העם למשפט, ושירתה נמנית עם הטקסטים הפואטיים העתיקים ביותר במקרא [שופטים ד–ה]. חולדה, נביאה שנתבקשה לייעץ בימי המלך יאשיהו עם גילוי "ספר התורה", ממלאת תפקיד מכריע באימות טקסט מייסד, ומכאן גם במסירתו [מלכים ב כב; Encyclopaedia Judaica, ערך "Huldah"].

המסורת הרבנית עצמה מכירה בקאנון של נביאות. התלמוד הבבלי, במסכת מגילה, מונה שבע נביאות: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר [תלמוד בבלי, מגילה יד ע"א]. חנה, אם שמואל, שתפילתה החרישית במקדש שילה משמשת מודל לתפילת העמידה היהודית, ממחישה עד כמה פרקטיקה נשית יכולה היתה להפוך לפרדיגמה נורמטיבית עבור כלל הקהילה [שמואל א א–ב; תלמוד בבלי, ברכות לא ע"א].

תכונה משפטית ייחודית מעניקה לנשים תפקיד מרכזי בהעברת הזהות היהודית: עקרון המטרילינאריות. על פי ההלכה הרבנית, יהודי הוא הילד שנולד לאם יהודייה, ללא תלות בייחוס האב. עיקרון זה נגזר במשנה ובתלמוד מפסוקים העוסקים בנישואי תערובת, ובמיוחד במסכת קידושין, הקובעת שמעמד הילד הולך אחר מעמד האם במקרים שבהם הקידושין אינם תופסין בין שני הצדדים [משנה קידושין ג, יב; תלמוד בבלי, קידושין סח ע"ב].

ההיסטוריונים חלוקים בשאלת עתיקותו של עיקרון זה. יש הטוענים, כגון Shaye J. D. Cohen בעבודותיו על ראשית המטרילינאריות, שהכלל אינו מתבסס במלואו אלא בתקופה התנאית, ולא במקרא שבו נראית הייחוס תחילה כפטרילינארית [לפי S. J. D. Cohen, The Beginnings of Jewishness]. כך או כך, התוצאה היא מתמשכת: האם הופכת, מבחינה משפטית, לנושאת השייכות. מרכזיות משפטית זו מלווה במרכזיות מעשית, שכן בבית — המרחב המסורתי של האישה — הם המקום שבו עוברים בין הדורות קצב לוח השנה, הכשרות ושמירת השבת.

אם לימוד התורה הפורמלי שמור היה ברובו לגברים, הרי שנשים מסוימות חצו את הסף הזה והותירו את חותמן בזיכרון המלומד. המפורסמת שבהן היא ברוריה, אשתו של רבי מאיר, בתקופה התנאית. התלמוד מייחס לה בקיאות עמוקה במסורת ומספר התערבויות הלכתיות ופרשניות, ועושה אותה דמות יוצאת דופן של בּגרוּת תורנית נשית [תלמוד בבלי, פסחים סב ע"ב; Encyclopaedia Judaica, ערך « Beruryah »].

בימי הביניים, מסמכי הגניזה של קהיר — אותו מאגר כתבי יד שנחקר ביד אמן על ידי S. D. Goitein — חושפים נשים משכילות, סוחרות, לעיתים מעתיקות או מלמדות, שפעילותן הכלכלית והתרבותית מתועדת באגרות ובחוזים [על פי S. D. Goitein, A Mediterranean Society]. המסורת מספרת גם על בנות של חכמים שהנחילו את ידע אבותיהן: מוזכר כי בתו של רש"י, במאה האחת-עשרה בטרואה, הייתה בקיאה בידע הטקסטים, ותשובות מסוימות מיוחסות לה לעיתים במסורת, מבלי שהדבר מבוסס בוודאות מסמכית מלאה [על פי המסורת המובאת על ידי היסטוריונים שונים של יהדות אשכנז בימי הביניים].

בעולם הספרדי, נשים מסוף ימי הביניים ומן הרנסנס הפעילו השפעה ניכרת. Doña Gracia Nasi (Beatriz de Luna, המאה השש-עשרה), שמוצאה ממשפחת קונברסוס פורטוגזית, ארגנה רשתות סיוע כדי להציל את האנוסים מידי האינקוויזיציה, והייתה חסינה של האותיות היהודיות — יזמה הוצאת ספרים ותמכה בקהילות [Encyclopaedia Judaica, ערך « Nasi, Gracia »]. דמותה מגלמת את ההנחלה באמצעות ההגנה החומרית והתרבותית על הקהילות הנרדפות.

אחד התחומים שבהם קולן של הנשים בא לידי ביטוי ישיר ביותר הוא תחום התחינות (יחיד: תחינה), תפילות תחנונים שנכתבו ביידיש — שפת הדיבור של יהודי אשכנז — בניגוד לעברית הליטורגית השמורה לתפילת בית הכנסת. תפילות אלה, שהתפתחו במיוחד מן המאה ה-17 ואילך במרכז אירופה ובמזרחה, ליוו את הנשים ברגעי המפתח של הקיום: הדלקת נרות שבת, הריון ולידה, ביקור בבית הקברות, והפרשת החלה [על פי Chava Weissler, Voices of the Matriarchs].

חלק מתפילות אלה חוברו על ידי נשים בעצמן. המפורסמת שבהן היא Sarah bas Tovim, מחברת משוערת מן המאה ה-18, שמיוחסים לה קבצים כגון Shloyshe She'orim (״שלושת השערים״), שזכו לפופולריות רבה ביותר [על פי Ch. Weissler, Voices of the Matriarchs]. בתקופה קדומה יותר, במאות ה-16–17, Rivka bat Meïr Tiktiner נחשבת לאחת הנשים הראשונות שפרסמו חיבור ביידיש: Meneket Rivka, חיבור מוסרי המיועד בין השאר לאמהות [על פי מחקרים בתולדות הספרות היידישית]. טקסטים אלה מהווים ארכיון אמיתי של הרוחניות הנשית, שבו פנייה אל האמהות כמליצות יושר קושרת קשר בין הנשים החיות לבין הדמויות המכוננות.

לצד הכתוב, מילאה ההעברה בעל פה תפקיד מרכזי. היידיש, שפת האם (מאַמע-לשון, פשוטו כמשמעו ״שפת האם״), נשאה בשמה ממש את תפקיד ההעברה על ידי הנשים: ערשׂ שירים, אגדות, פתגמים ושירים ליוו את הילדות וקיבעו זיכרון קולקטיבי מחוץ לערוצי החכמה המלומדת.

הזיכרון המשפחתי, המועבר מדור לדור, חייב רבות לנשים. הדמות הסמלית ביותר היא Glikl de Hameln (בערך 1646–1724), סוחרת יהודייה מצפון גרמניה, שזיכרונותיה הכתובים ביידיש מהווים אחד העדויות היקרות ביותר על החיי היומיום, הכלכלה והדת של יהודי אשכנז בעת החדשה [Encyclopaedia Judaica, art. « Glückel of Hameln »]. זיכרונות אלה, שנכתבו תחילה עבור ילדיה מתוך כוונה חינוכית ומנציחה מפורשת, ממחישים בשלמות את ההעברה באמצעות הסיפור המשפחתי: Glikl שוזרת בהם את סיפורה האישי, שיקולים מוסריים ואגדות שנועדו להנחיל תורה לצאצאיה [על פי המהדורות הביקורתיות של זיכרונות Glikl].

תפקיד מנציח זה של נשים מקבל עוצמה מיוחדת בתקופות אסון. לאחר השואה, לעתים קרובות היו ניצולות שהעבירו, באמצעות עדות בעל פה, את זכרם של הנעדרים ושל עולמות אשכנז הגנוזים שבמזרח אירופה. במקומות שבהם הושמדו הארכיונים, הזיכרון הנשמר והמסופר — שנאסף בין השאר בקמפיינים נרחבים של איסוף עדויות — אפשר לשחזר יחוסים, מנהגים ושמות. ממד זה מצדיק באופן מלא את מקום הנושא בצומת שבין הזיכרון וההיסטוריה, כשהאחד משלים את האחר כאשר המקורות הכתובים אינם קיימים.

העת החדשה עדה לכניסתן של נשים לתפקידי העברה שהיו סגורים בפניהן במידה רבה. בגרמניה של תחילת המאה העשרים, Regina Jonas קיבלה סמיכה רבנית בשנת 1935, והפכה לאישה הראשונה הידועה שנשאה את התואר רב; היא מילאה שליחות, ובפרט בקרב המגורשים, עד שנרצחה באושוויץ בשנת 1944 [Encyclopaedia Judaica, ערך « Jonas, Regina »]. מסלול חייה, שנשכח זמן רב ונתגלה מחדש בידי חוקרות היסטוריה, הפך לסמל.

במחצית השנייה של המאה העשרים התרחבה סמיכת נשים לרבנות בזרמים הליברליים והקונסרבטיביים של היהדות, ובמיוחד בארצות הברית, שם נסמכה Sally Priesand לרבנות רפורמית בשנת 1972 [על פי תולדות היהדות הרפורמית האמריקאית]. במקביל, ידע העולם האורתודוקסי פריחה ניכרת בלימוד הטקסטים בקרב נשים, עם ריבויין של מוסדות להשכלה גבוהה (מדרשות, סמינרים) שבהם לומדות נשים תלמוד והלכה ברמה מתקדמת. חוקרות כגון Nehama Leibowitz, שגיליונות הלימוד שלה לפרשת השבוע עיצבו דורות של מחנכים בישראל ובתפוצות, חידשו עמוקות את פדגוגיית ההעברה [על פי המחקרים המוקדשים ל-N. Leibowitz].

התפתחות זו ממשיכה — תוך הפיכתה לגלויה ומוסדית — תפקיד העברה שנשים מילאו במשך מאות שנים במרחב הביתי והעממי. המעבר מהעברה שקטה להעברה מוכרת מהווה אחד מהתנועות הגדולות בהיסטוריה היהודית בת-זמננו.

בתום מסע זה, מן האמהות המקראיות ועד לרבניות בנות זמננו, מצטיירת רצף ברור: הנשים היו, לאורך הדורות, שחקניות מכריעות בהנחלת המסורת היהודית. הנחלה זו נקטה דרכים מגוונות — זכות הייחוס דרך המטריליניאריות, המלגה של דמויות יוצאות דופן כדוגמת Beruria או Doña Gracia, תפילת הדיוט הנשית של הtkhines, הלשון האם והזיכרון המשפחתי שהתגלמו ב־Glikl de Hameln, ולבסוף הגישה הנוכחית ללימוד פורמלי ולסמיכה. ואם הארכיון הרשמי שתק לא אחת על אודותיהן, הרי שהזיכרון המועבר, העדות והמקורות הנשיים מאפשרים להשיב לנו את תרומתן. היסטוריית הנשים בהנחלת המסורת אינה, אפוא, פרק נספח להיסטוריה היהודית: היא מהווה אחד מחוטי השתי העמוקים שבה ביותר, זה שחיבר, מבית לבית ומדור לדור, את העבר המכונן אל העתיד.