כתבי יד מאוירים

אמנות כתב-היד העברי המואר מהווה אחד מהפרקים המיוחדים ביותר בתולדות הספר המימי-ביניימי. נולדה בצומת הציביליזציות הנוצרית והאסלאמית שבתוכן חיו הקהילות היהודיות, היא מעידה על מתח פורה בין הנאמנות לטקסט הקדוש, האיסור החלקי על הדמות הנובע מעשרת הדיברות, והרצון לקשט את הספר — חפץ של דבקות ושל יוקרה. לפי החוקרים, העיטורים הראשונים ששרדו בכתבי-יד עבריים מתוארכים לסביבות שלהי האלף הראשון. העקבות הראשונות של קישוט בכתבי-היד העבריים שבידינו מתוארכות למאות העשירית והאחת-עשרה, אך אין ביכולתנו לקבוע אם הן נשענו על מסורת כבר מושרשת.

אי-הוודאות הזו בנוגע למקורות היא כשלעצמה מגלה דבר-מה. בניגוד לאיור הנוצרי, שהתארגן מוקדם מאוד בסדנאות מנזריות ואחר-כך עירוניות שקווי ירושתן מתועדים בצורה יחסית טובה, האיור העברי צמח בדרך מפוזרת יותר, תלוי במזמינים היהודים ובשתילותם בתוך התרבויות השולטות. שלושה מוקדים גדולים בולטים לעין: המרחב הספרדי (ספרד והמשכה הפורטוגלי), המרחב האשכנזי (גרמניה, צפון צרפת, מרכז אירופה), והמרחב האיטלקי, שיגיע לשיאו בתקופת הרנסנס. לשלוש אסכולות אלו מקבילים ז'אנרים מועדפים: ההגדה של פסח, המחזור (קובץ תפילות המועדים), והמקרא העברי — כל אחד מהם מכתיב תוכנית איקונוגרפית משלו.

הספר הנוכחי מבקש לתאר את הולדתה, פריחתה ושקיעתה של אמנות זו, תוך עימות יצירות-המופת ששרדו — ההגדה הזהובה, הגדת Sarajevo, ההגדה עם ראשי ציפורים — עם השאלות שהן מעלות בנוגע ליחסו של היהדות לדמות, לתנועת הדגמים בין קהילות, ולמעמדו החברתי של ספר מואר.

כל עיון בהארה העברית חייב לצאת מתוך פרדוקס: הדיבר השני אוסר על עשיית פסל ותמונה, איסור שהיה עשוי לגזור מראש על כל קישוט פיגורטיבי. ואולם, הארכאולוגיה והכתבי-יד מעידים כי קהילות ישראל עקפו, פירשו מחדש, או פשוט הניחו בצד את האיסור בכל הנוגע לעיטור הספר. העמדה הרבנית לא הייתה מעולם אחידה: קישוט דו-ממדי, ללא תבליט וללא כוונת עבודה זרה, זכה ברובו לסבלנות.

כך נתפתחה אסטרטגיה עיטורית ייחודית ליהדות: המיקרוגרפיה. טכניקה זו מורכבת מיצירת תבניות עיטוריות — גיאומטריות, פרחוניות או חייתיות — באמצעות שורות של אותיות עבריות זעירות, ולרוב טקסט המסורה, המנגנון הביקורתי הקובע את הניקוד והטעמים של המקרא. המיקרוגרפיה היא אחת מתרומותיה המקוריות של היהדות לאמנות הספר האוניברסלית: היא הופכת את המנגנון המלומד לעיטור, את המילה לתמונה, ופותרת בחן את המתח שבין אהבת הטקסט לכמיהה לנוי.

כתבי-היד המסורתיים של התנ"ך העברי הם ערשה של אסתטיקה זו. לצד הcarpet pages — דפים מכוסים כולם בתבניות גיאומטריות או במיקרוגרפיה — ניצבים דפי "כלי המקדש", ובהם מצוירים המנורה, המזבח וכלי הפולחן — תמונות מותרות מפני שהן מפנות אל עבר קדוש ואל תקווה משיחית, ולא אל פולחן שבהווה. ספר-מוטיבים זה, שפרח במיוחד בספרד של המאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה, מגלה קלסיציזם מאופק, שלטון בו הזהב, הכחול והחומרה הגיאומטרית שמקורה בהשראה האסלאמית.

ההארה העברית אינה נולדת, אם כן, כנגד האיסור, אלא עמו, תוך משא-ומתן מתמיד על גבולותיו. משא-ומתן זה מסביר את גיוון הפתרונות שאומצו מאזור תרבותי לאזור תרבותי, ובפרט את הבחירות הנועזות של האסכולה האשכנזית שנבחן להלן.

ספרד של ימי הביניים, ארץ הקונביבנסיה שבה דרו יהודים, נוצרים ומוסלמים זה לצד זה, הייתה אחד ממרכזי הפריחה המבהיקים של האמנות העברית המואירת. שם התגבש הדגם של ההגדה העשירה בציורי דפים מלאים המתארים סצנות מקראיות. המאפיין המרכזי של אסכולה זו טמון באופן ארגון הקישוט. בעוד שההגדות האשכנזיות נוטות להכיל איורים בשוליים בלבד, ההגדות הספרדיות כוללות לרוב ציורים בדף מלא.

כתב היד המייצג של מסורת זו הוא ההגדה הזהובה (Golden Haggadah), שנוצרה בקטלוניה סביב שנת 1320 ושמורה כיום בספרייה הבריטית. מבנהה המשולש הוא דוגמה לאסתטיקה הספרדית במיטבה. ההגדה מחולקת לשלושה חלקים עיקריים: המיניאטורות, שעיטורן הזהוב המקסים הוא שהעניק לה את שמה; ההגדה עצמה; ולבסוף סדרת פיוטים ליטורגיים. המיניאטורות הפותחות פורשות מחזור רצוף המתחיל בבריאה ובסיפורי בראשית ומגיע עד ליציאת מצרים, בסגנון גותי צרפתי עם השפעות איטלקיות, על רקעי זהב משובצים האופייניים לה.

מופת נוסף של האסכולה הספרדית הוא ההגדה של שרייבו, כתב יד ששרד — בתולדות מלאות תהפוכות — את האינקוויזיציה, את השואה ואת מלחמות יוגוסלביה, ובכך הפך לסמל. הגדה זו מהווה דוגמה נדירה לאמנות העברית המקושטת של ימי הביניים. זהו כתב יד כתוב על קלף, עם סדרה של ציורים מפוארים. מבנהו נשמע לאותו עקרון כמו ההגדה הזהובה: הוא מורכב מחלק מואר וחלק טקסטואלי. החלק המואר כולל 69 מיניאטורות על פני 34 דפים.

ברם, הערה חשובה מתבקשת: כתבי יד אלה היו פריטי שימוש, לא אוספי נוי גרידא. יקרת ערך ככל שתהא ההגדה, ההגדות הן ספרים שיועדו לשימוש בסביבה חגיגית ורועשת — חולקים את שולחן הסדר עם האוכל, היין, בני המשפחה והאורחים. סימני הבלאי, כתמי היין וההערות שבשוליים שעליהם נושאים כתבי יד אלה אינם, אפוא, מקרים, אלא עדות חיה לתפקידם הפולחני בסדר של פסח.

אמנות הספר העברי הספרדי האירה גם את פורטוגל, שבה, לקראת סוף המאה החמש עשרה, נולדו בתי מלאכה בליסבון שהפיקו כתבי קודש מן היקרים שנוצרו — עד שגירוש 1492 ואחריו גירוש 1497 פיזרו את הקהילות הללו וקטעו בחדות את פריחה אמנותית זו.

בניגוד לפאר הספרדי, פיתחה האסכולה האשכנזית אסתטיקה ייחודית משלה, שבה הקישוט שוכן בעיקר בשוליים ובאותיות הפתיחה המונומנטליות הפותחות את מילות המפתח של הטקסט. ההגדות המאוירות מגרמניה כוללות איורים טקסטואליים, טקסיים, מקראיים ואסכטולוגיים. בניגוד לגישה הנהוגה בהגדות הספרדיות, רוב האיורים — לרבות הסצנות המקראיות — ממוקמים בשוליים בדוגמאות האשכנזיות.

העדפה זו לקישוט השולי ולמלאכת הנוצה משתלבת עם מסורת ספרותית חזקה, שבה קולמוסו של המעתיק גובר לעיתים על מכחולו של המאייר. אולם כמה הגדות גרמניות מן המאה החמש-עשרה פורצות אל האיור בדף השלם. כמה הגדות גרמניות מן המאה החמש-עשרה, כגון הגדת Yahuda (ירושלים, מוזיאון ישראל 180/50), כוללות איורים בדף שלם של הכנות הסדר, הקודמים לטקסט ההגדה.

אך המאפיין המרתק ביותר — והשנוי ביותר במחלוקת — של האסכולה האשכנזית הוא הטיפול בדמות האנושית. בכתבי יד כגון הBird's Head Haggadah המפורסמת (כ-1300, דרום גרמניה), מיוצגים הדמויות היהודיות עם ראשי ציפורים, לועות של בעלי חיים, או פנים מעוותות וחסרות תווי פנים. כאן שוחחות המסורת והארכיון מבלי להגיע לידי הסכמה מלאה: היסטוריוני האמנות מוצאים בכך לפעמים אסטרטגיה לעקיפת איסור הדיבר השני, לפעמים תגובה ללחצים איקונוגרפיים חיצוניים, ולפעמים מנגנון סמלי מורכב. אף הסבר אינו זוכה להסכמה מלאה, והדיון נותר פתוח — דבר המצדיק לסמן פרק זה בסימן ההצטלבות שבין ההיפותזה המלומדת לבין הזיכרון הקהילתי.

האזור האשכנזי הניב גם מחזורים מונומנטליים — אוספי תפילות לחגים הגדולים — שבהם האותיות המאוירות ההיסטוריות והסצנות החגיגיות מציעות עדות יקרת ערך על החיים הליטורגיים, הלבוש והחומריות של הקהילות הריינאיות ומרכז אירופה בימי הביניים.

אם ספרד הייתה עריסת הדף המלא וגרמניה עריסת השוליים, הרי שבאיטליה הגיעה האמנות העברית של הכתב-יד המואר לשיאה, בדיוק בעת שבה פרח גאון הרנסנס האמנותי. יצירת כתבי-יד עבריים מוארים הגיעה לפסגתה באיטליה של הרנסנס.

המקוריות האיטלקית נעוצה בשילוב הקהילות היהודיות בתוך שוק האמנות של חצי האי. הפטריצים היהודים, בדומה לשכניהם הנוצרים, הזמינו ספרים מעוטרים מן הסדנאות הטובות ביותר. בני המעמד הבינוני היהודי-האיטלקי שישבו בטוסקנה, אמיליה-רומאניה, לומברדיה, ונטו ופיאמונטה נתנו עדיפות לספריות אישיות עשירות בספרים שעבורם הזמינו קישוטים מאמנים בני שם. הזמנה משולבת זו מסבירה את חדירתן אל תוך כתבי-היד העבריים של מסגרות הפרחים, הפוטי, הגרוטסקות ופרספקטיבות האדריכלות האופייניות לטעם ההומניסטי.

התהליך החומרי של ההארת כתבי-היד מתועד שם ביסודיות מיוחדת, הודות לכתבי-יד שנותרו בלתי גמורים. ההגדה של פּראטו (ניו יורק, ספריית Jewish Theological Seminary, כ"י 9478), כתב-יד שעיטורו מעולם לא הושלם, מציגה את השלבים השונים של ההארה, החל מהנחת הסקיצות המקדימות. פערים אלה, הרחוקים מלהיות חסרון, מהווים מקור ראשון במעלה להבנת חלוקת העבודה בין הסופר, המצייר והמזהיב.

אולם אפוגאה זה היה גם שיר הברבור. נקודת השיא של הארת כתבי-היד חלה ברגע שבו הספרים המודפסים בעברית נעשו נגישים יותר, ומסמנת את ראשית שקיעתה של אמנות הארת כתבי-היד. הדפוס העברי, שפרח באיטליה כבר מסוף המאה ה-XV, עתיד היה להפוך בהדרגה את כתב-היד המואר למיותר — מבלי למחוק לאלתר את יוקרתו.

מאחורי יצירות המופת מסתמנות דמויות של אנשים, ולעתים שמותיהם הגיעו אלינו. דמות הסופר-המאייר הנודד, המסוגל ליצור ולקשט כתב יד מראשיתו ועד סופו, מגולמת בצורה מופתית על ידי Joel ben Siméon, שפעל במחצית השנייה של המאה החמש-עשרה. ה-Haggada de Washington הוא כתב יד מאויר בשפה העברית שנוצר על ידי Joel ben Siméon בשנת 1478. הוא היה מאייר מומחה להגדות, שנראה כי עבד הן באיטליה והן בגרמניה.

הקריירה של Joel ben Siméon ממחישה תופעה מכרעת: תנועתם של אמנים ושל דגמים בין התחומים התרבותיים. שקיבל את חינוכו בעולם האשכנזי ועבד באיטליה, הוא יצר סינתזה סגנונית הניכרת ביצירתו. באחת מהגדותיו האחרות, השמורה ב-Jewish Theological Seminary, ניתן להבחין כי הכשרתו כסופר וחובו למסורת האשכנזית בולטים לעין בדגש המושם על מלאכת הקולמוס יותר מאשר על הצבע.

כתבי יד אלה חייבים את הישרדותם גם לאספנים הגדולים ולאוהבי הספרים שבעת המודרנית הבטיחו את שמירתם והעברתם לדורות הבאים. הִיסטוריית האוספים היא אפוא בלתי נפרדת מהִיסטוריית היצירות: ה-Haggada של Joel ben Siméon המוצגת כיום, אחת משתיים השמורות באוסף ספריית ה-Jewish Theological Seminary, הייתה מתנתו של איש הכספים והפילנתרופ הניו-יורקי Mortimer Schiff. כביבליופיל גדול, מילא Schiff תפקיד חיוני בבניית אוסף ספריית הסמינר.

המחקר החומרי של כתבי היד — כריכה, marginalia, עקבות שימוש — מאפשר בסופו של דבר לשחזר את העולם שנעלם שיצר אותם. החוקרים מדגישים עד כמה הכריכה, ה-marginalia, הכריתות, סימני הכוויה, הצלקות והאיור מאפשרים לצייר דיוקן חי של קהילה אבודה ושל עולמה דרך פריט אהוב ויקר ערך.

האיורים העבריים אינם מובנים אלא לאור תפקידי הספרים שהם מקשטים. שלושה ז'אנרים שולטים. ראשית, המקרא — חפץ של מלגה ושל כבוד, שבו הקישוט — דפי שטיח, כלי המקדש, מיקרוגרפיה מסורתית — משרת את הטקסט ואת המנגנון הביקורתי שלו מבלי להתחרות בהם. שנית, המחזור — אוסף תפילות לחגים הגדולים, שאיוריו מלווים את מחזור הליטורגי של השנה ומדגימים לעיתים קרובות את הפיוטים, אותם שירים ליטורגיים בעלי תכנים אסכטולוגיים לעיתים. ושלישית, ההגדה של פסח — ספר משפחתי במובהק, מסגרת לסיפור יציאת מצרים בליל הסדר, ושדה פורה במיוחד לאיור נרטיבי.

הרפרטואר האיקונוגרפי של ההגדה כולל מספר רמות. הגדות מאוירות כוללות איורים טקסטואליים, ריטואליים, מקראיים ואסכטולוגיים. האיורים הריטואליים מציגים את מעשי הסדר — בדיקת החמץ, הכנת המצות, הסעודה; האיורים המקראיים פורשים את סיפור האבות ואת הסיפור של יציאת מצרים; האיורים האסכטולוגיים מעלים את הגאולה המשיחית המיוחלת, ומעניקים לחג ממד של תקווה.

איקונוגרפיה זו אינה דקורטיבית בלבד: היא כלי להעברת המסורת. בהפיכת הסיפורים והטקסים לגלויים, האיור משתתף בחינוך הילדים ובזיכרון הקולקטיבי — תפקיד המיוחס להגדה באופן מפורש. הספר המעוטר הופך כך לתיאטרון ביתי, שבו התמונה מסייעת למילה ושבו המותרות החומרית מבטאת את כבוד המסורת המועברת מדור לדור. ההסקה של תפקיד פדגוגי זה, המסתברת לאור התוכניות האיקונוגרפיות שנצפו, נותרת בחלקה שחזור פרשני — ומכאן מעמדה ההיפותטי של סינתזה זו.

אמנות כתב היד העברי המואר מופיעה, בסיום מסע זה, כמסורת השרשה עמוקה ביהדות ופתוחה בו-זמנית לתרבויות הסובבות אותה. מספרד הספרדית ועד לסדנאות הרנסנס האיטלקי, דרך שוליו הצפופים של כתב היד האשכנזי הגרמני, היא מגלמת מתח יצירתי אחד ומתמשך: לכבד את הטקסט הקדוש תוך כדי כניעה ליופי הקישוט, לנהל משא ומתן עם איסור הדמות באמצעות המיקרוגרפיה, הדף המלא, או שירת הפלא של ראשי החיות.

אמנות זו נושאת את חותמת זמנה. שיאה האיטלקי חופף לניצחון הדפוס העברי, שאותו, באופן פרדוקסלי, הוא מבשר דעיכתה: כתב היד המואר, שנהפך לחפץ נדיר ויקר, מפנה את מקומו לספר המודפס הנגיש יותר. אך יצירות המופת ששרדו — ההגדה הזהובה, הגדת שרייבו, הגדת ראשי הציפורים, הגדת וושינגטון — נותרות עדים שאין להם תחליף. ניצלו מן הרדיפות, מן השריפות ומן הגלויות, נשמרו בזכות אנשי הספר והמוסדות, הם מציעים היום להיסטוריון גישה מיוחסת לקהילות שאינן עוד, לאמונתן, לחיי יומן ולגאונותן האמנותית. בהן הפך המילה לדמות, והדמות — לזיכרון.