ויכוחים

במהלך המאות ה-XIII וה-XV, שימש המערב הנוצרי זירה לסדרה של עימותים תיאולוגיים מרהיבים, שאורגנו בידי הרשויות הכנסייתיות ונתמכו על ידי השלטון המלכותי, ובמסגרתם נדרשו נציגי היהדות להגן בפומבי על אמונתם ועל כתביהם הקדושים. עימותים אלו, המכונים "ויכוחים" או "דיספוטציות", לא היו חילופי דברים אינטלקטואליים גרידא בין חכמים: הם נחתמו בחותם של אי-שוויון כוחות קיצוני, שבו הצד היהודי לא יכול היה לעולם "לנצח" באמת, ושבו ההימור האמיתי חרג בהרבה מן החיפוש אחר האמת התיאולוגית.

שלושה ויכוחים גדולים מתווים את ההיסטוריה הזו ומהווים את ציוניה הדרך המרכזיים: פריז ב-1240, ברצלונה ב-1263, ו-Tortose בשנים 1413–1414. כל אחד מהם מגלה תמורה באסטרטגיה הנוצרית כלפי היהדות. בפריז, הועמד התלמוד עצמו לדין, נשפט ונשרף. בברצלונה, החידוש היה שימוש בכתבים הרבניים עצמם כדי לנסות להוכיח את משיחיותו של ישו. ב-Tortose הגיעה המגמה לממדיה המרביים, עם כוונה מפורשת להמרת דת ועם השלכות דמוגרפיות כבדות על הקהילות האיבריות.

אירועים אלו אינם ניתנים להבנה בלא הקשרם לצמיחת המסדרים הקנדקנים — הדומיניקנים והפרנציסקנים — שאחת ולהבת המסיונריות שלהם והכשרתם בדיאלקטיקה שינו את מערכת היחסים בין שתי הדתות. גם תפקידם של גרי הצדק מן היהדות אל הנצרות היה קובע: לרוב היה זה אפוסטט שכשיר במסורת היהודית, אשר סיפק לנוצרים את הטיעונים השאובים מן התלמוד ומן המדרש. הספר הנוכחי מבקש לתאר היסטוריה זו תוך הבחנה בין מה שהמקורות הארכיוניים מוכיחים לבין מה שהמוריה — היהודית כנוצרית כאחת — מסרה לדורות.

הוויכוח היהודי-נוצרי בימי הביניים שורשיו נטועים במסורת פולמוסית עתיקה כמעט כנצרות עצמה, אולם במאה השלוש-עשרה הוא עבר התעצמות חסרת תקדים. כמה גורמים התכנסו יחדיו. ראשית, איחוד כוחה של הכנסייה: בראשית המאה השלוש-עשרה הפכה הכנסייה הקתולית לעוצמתית ביותר, ונחושה הייתה להפעיל שליטה מרבית על המערב.

שנית, הופעת המסדרים הקדחתניים. הדומיניקנים, שייסד אותם Dominique de Guzmán ואושרו בשנת 1216, הקדישו עצמם לדרשה ולמלחמה בכפירה; הם פיתחו מומחיות בחקר שפות וטקסטים מזרחיים, ובפרט עברית וערבית, במטרה מפורשת לנהל משימות שליחות בקרב יהודים ומוסלמים [Encyclopaedia Judaica]. כשירות לשונית חדשה זו שינתה מן היסוד את אופי הפולמוס: כבר לא דובר רק בהנגדת הברית הישנה לברית החדשה, אלא בחדירה אל תוך המאגר הרבני שלאחר המקרא כדי להפכו נגד מי שרחשו לו כבוד.

גורם שלישי היה תמורה בתפיסה הנוצרית של היהדות בת-הזמן. הדוקטרינה האוגוסטינית הקלאסית סבלה את הנוכחות היהודית בתור "עד" לאמת הנוצרית, שומר בלתי-רצוני של כתבי הקודש המבשרים את הגאולה. אולם גילוי ספרות התלמוד בידי הנוצרים ערער את שיווי משקל זה: התברר שהיהדות החיה אינה דת קפואה פשוטה של הברית הישנה, אלא מסורת דינמית הבנויה סביב התורה שבעל-פה. ההכרה הזו הזינה את הרעיון שהתלמוד מהווה מכשול לגיור ו"סטייה" מן היהדות המקראית.

תפקידם של המומרים היה מרכזי בדינמיקה זו. כיהודים לשעבר שהתנצרו, הם ידעו מבפנים את הטקסטים שהפקידים הנוצרים, למרות מאמציהם, לא שלטו בהם שליטה מלאה. ומומר הוא שיצית את הוויכוח הגדול הראשון של אותה מאה: בשנת 1236 הופיע מומר ושמו Nicolas Donin לפני חצרו של האפיפיור Grégoire IX, בטענה שהתלמוד מזיק ועל כן בלתי-נסבל בחברה נוצרית. האפיפיור Grégoire שלח את Donin לסייר באירופה בשנת 1239 עם מסר בידו.

לבסוף, השלטון המלכותי מילא תפקיד של בורר ומבטיח. המלכים — Louis IX de France, Jacques Iᵉʳ d'Aragon — הקנו את פודיומם ואת סמכותם לעימותים אלה, ומתחו על ויכוחים תיאולוגיים ממד של עניין מדינה, ומעל היהודים, נתיני הכתר, הכבידו לחץ פוליטי שאין להימלט ממנו.

ועידת הוויכוח של Paris תופסת מקום מיוחד, שכן לא היתה, במובן המדויק של המילה, דיון על משיחיותו של Jésus, אלא משפט של ממש שנפתח נגד ספר. הידועה באנגלית בשם "Procès du Talmud", היא התקיימה ב-12 ביוני 1240 בחצרו של מלך צרפת המולך, Louis IX. הייתה זו דיספוטציה שנושאה היה הגנת התלמוד בידי ארבעה רבנים מפני האשמותיו של Donin, ותוצאתה הייתה שעשרים וארבע עגלות של כתבי יד דתיים יהודיים נמסרו לאש ברחובות Paris.

מקורה של הפרשה נעוץ באשמות שהטיח Nicolas Donin. Donin טען כי, מטעמים שונים, התלמוד מזיק למעשה ולפיכך בלתי נסבל בחברה נוצרית. טענותיו היו ממגוון סוגים: הוא גינה קטעים שנראו בעיניו כגדופים כלפי Jésus ו-Marie, אמירות שנחשבו בעיניו עוינות כלפי שאינם יהודים, וכן את הסמכות שניתנת לתורה שבעל פה, אותה הציג כבגידה בתנ"ך.

מצד היהודים, ניהלו את ההגנה תוספניים מובהקים, ובהם רבי יחיאל מ-Paris, אחת הסמכויות התלמודיות הגדולות בדורו. הרבנים נאלצו לעמוד מול Donin בתנאים שבהם חופש התגובה היה מוגבל מאוד: יכלו להשיב רק על השאלות שנשאלו, מבלי שיכלו לערער על מסגרת האשמה עצמה. רבי יחיאל השתדל במיוחד לטעון כי ה"ישו" המוזכר בקטעים תלמודיים מסוימים אינו הוא Jésus של הנוצרים, טיעון שנועד לנטרל את האשמת הגידוף [Encyclopaedia Judaica].

התוצאה הייתה אסונית. גזר הדין נגד התלמוד הוביל לשריפת הספרים של 1242 (או 1241–1242 לפי מקורות שונים), שבה עשרות עגלות של כתבי יד — מורשת שאין לה תחליף, שהועתקה ביד — נשרפו ב-place de Grève של ימינו. משמעותו של אירוע זה הייתה עצומה, שכן התלמוד היה אז לב ליבה של החיים האינטלקטואליים והדתיים היהודיים: השמדתו שללה מהקהילות האשכנזיות את כלי הלימוד שלהן. ועידת הוויכוח של Paris פתחה בכך עידן חדש שבו הטקסט היהודי שלאחר התנ"ך הפך הוא עצמו לנושא לצנזורה, למשפט ולהשמדה.

עשרים ושלוש שנים לאחר פריז, ויכוח ברצלונה סימן מפנה אסטרטגי. במקום לגנות את התלמוד, ביקשו הדומיניקנים לנצלו: הם טענו שימצאו בו הוכחה שהמשיח כבר בא, ושמשיח זה הוא ישו.

היוזמה נפלה בחלקו של גֵּר. המומר Paulus [Pablo] Christiani הציע למלך ג'יימס הראשון מלך אראגון שייערך בינו לבין ר' משה בן נחמן ויכוח פומבי ורשמי על יסודות האמונה. זה האחרון, המוכר בשמו Nahmanide (רמב"ן), היה הסמכות הרבנית הגדולה ביותר בקטלוניה — תלמודיסט, פרשן וקבליסט.

ויכוח ברצלונה (20–24 ביולי 1263) היה דיון מימי-ביניימי פורמלי ומסודר בין נציגי הנצרות והיהדות, סביב השאלה אם ישו היה המשיח אם לאו. הוא התקיים בארמון המלכותי של ג'יימס הראשון מלך אראגון, בנוכחות המלך, חצרו, ופרלטים ואבירים רבים, בין האח הדומיניקני Pablo Christiani — גר מיהדות לנצרות — לבין Nahmanide.

שיטתו של Pablo Christiani הייתה חדשנית: הוא נשען על קטעים אגדיים מן התלמוד ומן המדרשים כדי לטעון שחכמי ישראל עצמם הכירו בביאת המשיח. Nahmanide הציג הבחנה יסודית בין הדינים המחייבים של ההלכה לבין הסיפורים ההומילטיים של האגדה, וטען שאלה האחרונים אינם בגדר חובה וניתנים לפרשנות חופשית. עוד טען כי מהותה האמיתית של הגאולה המשיחית לפי היהדות אין לה דבר עם מותו ותחייתו של יחיד, אלא עם תמורה גלויה בעולם — שלום אוניברסלי וקץ המלחמות, שלא באו על ביטויים בעליל.

הערכת התוצאה משתנה לפי המקורות, ומכאן שברצלונה מהווה מקרה של "הצטלבות" בין זיכרון לארכיון. ג'יימס הראשון הכיר לכאורה באיכות הגנתו של Nahmanide, שחיבר לאחר מכן תיאור עברי של הויכוח — הויכוח — שבו הוא מציג עצמו כמי שעמד בפני יריבו [Encyclopaedia Judaica]. ברם, הפצת תיאור זה הביאה עליו אישומי גידוף, ונאלץ לעזוב את אראגון, עלה לארץ הקודש ונפטר שם בסביבות שנת 1270 [Encyclopaedia Judaica]. הדיווחים הנוצריים, לעומת זאת, הכריזו על ניצחונו של Pablo Christiani. זיכרון כפול זה ממחיש את האסימטריה המבנית שאפיינה עימותים אלה: ה"ניצחון" הדיאלקטי היהודי לעולם לא יכול היה להפוך לניצחון פומבי בלא סכנה.

ויכוח טורטוסה מייצג את שיאה ואת קיצוניותה של מסורת הוויכוחים הכפויים. שנערך בטורטוסה בשנים 1413–1414, היה זה הוויכוח היהודי-נוצרי הכפוי החשוב והארוך ביותר שנכפה על היהודים בימי הביניים. הוא עורר לכאורה על ידי Gerónimo de Santa Fé, המומר Joshua Lorki, אשר טען להוכיח את אמיתות משיחיותו של ישו ממקורות יהודיים.

ההקשר האיברי של ראשית המאה ה-XV היה דרמטי. הטבחים של שנת 1391 הכחידו והטילו אימה על הקהילות היהודיות בחצי האי, וגרמו לגיור המוני, שנעשה לעתים קרובות בכפייה. בתוך אקלים של שבירות קיצונית זו נרשם ויכוח טורטוסה. הוויכוח החל בשנת 1413 ובסופו של דבר אילץ את היהודים החיים בקטלוניה להתגייר לנצרות. הוויכוח יזם על ידי המומר Gerónimo de Santa Fe ונתמך על ידי האנטי-אפיפיור Benoît XIII, שעבורו עבד Santa Fe כרופא.

ארגון הוויכוח עצמו הסגיר את מטרתו. שאורגן על ידי האפיפיור Benoît XIII, הוצג כדיון תיאולוגי בין חכמים יהודים, שנוהל על ידי Gerónimo de Santa Fe, מומר מיהדות לנצרות. המשתתפים היהודים, ובהם רבנים נודעים, נאלצו להגיע אליו ונשללה מהם האפשרות לסתור בגלוי את הטיעונים הנוצריים.

הוויכוח נמשך כמעט עשרים ואחד חודשים וכלל עשרות מושבים, מה שהפך אותו, מבחינת משכו, לאירוע חסר תקדים. מהצד היהודי זומנו נציגי הקהילות הראשיות של אראגון וקטלוניה, ובהם הפילוסוף והפרשן Joseph Albo ו-Vidal ben Benveniste. תוך שהוא ממשיך ומשיטתי את שיטתו של Pablo Christiani, ניגש Santa Fe להוכיח, מדרש אחר מדרש, כי המסורת הרבנית עצמה מעידה שהמשיח כבר בא. הצירים היהודים, עייפים, מאוימים, שבורי רוח, נאלצו להשיב בתנאים שנועדו לקלוע אותם אל הפינה.

ויכוח טורטוסה של השנים 1413–1414 היה אירוע מכריע בתולדות יהודי חצי האי האיברי, שסימן הסלמה משמעותית של רדיפתם. ההשלכות היו מיידיות ומתמשכות: גלי גיורים, התפרקות קהילות, ופרסום מצדו של Benoît XIII של אמצעים מגבילים כנגד היהדות. ויכוח טורטוסה סגר את המעגל הימי-ביניימי בכך שאפילו לא ביקש עוד לשכנע, אלא לשבור.

מעבר לכרונולוגיה שלהן, שלוש הוויכוחים הגדולים חושפים התפתחות עקבית של שיטות הפולמוס הנוצריות, שיש לנתחן בצורה תמטית.

הגישה הראשונה, כפי שהומחשה בפריז, הייתה מתקפה חזיתית על התלמוד כגוף זר ומזיק. הטיעון היה כפול: מצד אחד, נטען כי התלמוד מכיל חילולי אמונה כנגד ישו והנצרות; מצד שני, כי הוא הדיח את היהודים מן המקרא, כלאם בדת של המצאות אנושיות. המסקנה ההגיונית של האשמה זו הייתה הצנזורה והשריפה. אסטרטגיה זו נשענה על האמונה שבביטול התלמוד ניתן יהיה להשיב את היהודים ליהדות ה"מקראית", הקרובה יותר, לדעתם, לסף ההמרה.

הגישה השנייה, שנפתחה בברצלונה ושוכללה בטורטוסה, הפכה לחלוטין את ההגיון הזה: במקום להשמיד את התלמוד, בקשו לנצלו כעד מאשים כנגד היהדות. הטענה הייתה שחכמי ישראל, בכתביהם האגדיים שלהם, הכירו בכך, ולו במשתמע, בביאת המשיח, בטבעו האלוהי ובסבלו הגואל. שיטה זו ניצלה קטעים מדרשיים העוסקים במשיח כדי לקוראם דרך פרספקטיבה נוצרית. היא הייתה מחוכמת בצורה מסוכנת, שכן העמידה את הרבנים בעמדת הגנה: היה עליהם או לכפור בכתביהם שלהם, או להציע פרשנות נוגדת לזו של המאשים.

התגובה היהודית ארגנה את עצמה סביב מספר צירים. החשוב שבהם היה ההבחנה בין הלכה לאגדה: הרמב"ן טען כי הסיפורים ההומילטיים אינם בגדר עיקר דוגמטי מחייב ושייכים לחופש הפרשנות. ציר שני עמד על הזמנת המושג היהודי של הגאולה — אירוע קולקטיבי, עולמי וגלוי לעין — כדי להוכיח שהבטחות המשיח לא התגשמו. ציר שלישי, פילולוגי יותר, נועד לערער את הקריאות הנוצריות של המונחים העבריים ולשקם את המשמעות ההקשרית של הקטעים המצוטטים.

אולם האסימטריה נשארה יסודית. הנציגים היהודים התווכחו תחת כפייה, לפני קהל עוין, עם האיסור המשתמע או המפורש לחרף את הנצרות — כלומר לתקוף במישרין את האמונה שכנגד. לא נותרה להם אלא ההגנה, מבלי שיוכלו ממש לחלוק. הפסיקה, יהיה אשר יהיה המהלך הממשי של הוויכוח, הייתה רכושה הפוליטי מראש.

הוויכוחים של ימי הביניים הולידו ספרות עשירה המהווה בה-בעת מקור היסטורי ואנדרטת זיכרון. המקרה המובהק ביותר הוא ויכוח הרמב"ן, הנוסח העברי שכתב Nahmanide על ויכוח Barcelona. טקסט זה, המועבר במסורת היהודית, מציג גרסה שבה החכם הקטלאני גובר אינטלקטואלית על יריבו ומבלבל את טיעוני הדומיניקנים [Encyclopaedia Judaica]. לנוכח הפרוטוקולים הלטיניים, הטוענים לניצחון הנוצרי, ממחיש נוסח זה באופן מושלם את מעמד ה"הצטלבות": אותה מציאות נבנית בו לפי שתי זיכרונות עוינות, והיסטוריון חייב לנווט ביניהן מבלי שיוכל להכריע סופית בפרטי חילופי הדברים.

ספרות הויכוח (המחלוקת) הפכה לז'אנר עצמאי בתוך התרבות היהודית של ימי הביניים ושל העת החדשה. היא שימשה בו-זמנית עדות, כלי פדגוגי להכנה לעימותים אפשריים, ונחמה: להראות כי חרף התבוסה המדינית, אמת התורה נותרת שלמה וניתנת להגנה. כתבים אלה העבירו לדורות הבאים זיכרון של התנגדות אינטלקטואלית בתוך הצרה.

מבחינת ההשלכות המוחשיות, שמרה הזיכרון הקולקטיבי היהודי על Tortosa כאסון. צירוף הטבחים של שנת 1391, הטפות הכפייה וויכוח 1413–1414 סימן את ירידתן הבלתי-הפיכה של הקהילות הגדולות בכתר Aragon, ובישר את גירוש ספרד של שנת 1492. דמות הconverso — המומר שכנות-לבו הוטלה בספק תמידי — נולדה במידה רבה מהקשר זה, ועמה ההיסטוריה המאוחרת של האינקוויזיציה הספרדית.

גם תולדות המחקר של אירועים אלה מלמדות הרבה. עבודות העריכה והתרגום של המקורות בעת החדשה — פרוטוקולים לטיניים, נוסחים עבריים, בולות אפיפיוריות — אפשרו שחזור ביקורתי. המחקר העכשווי, המיוצג בין השאר בעבודותיו של Robert Chazan והיסטוריונים אחרים, הדגיש את הצורך לקרוא מסמכים אלה לא כדיווחים ניטרליים, אלא כבנייות פולמוסיות המשרתות מטרות מוגדרות. כך, הזיכרון המועבר והארכיון המבוסס מדברים זה עם זה — לעיתים מאשרים זה את זה, לעיתים סותרים זה את זה — ובפער עצמו זה טמון עושרו ההיסטורי של הנושא.

הוויכוחים היהודיים-נוצריים של ימי הביניים — פריז ב-1240, ברצלונה ב-1263, טורטוסה ב-1413–1414 — מהווים שלישייה טרגית המסמנת את התפתחות היחסים בין שתי הדתות. מגינוי התלמוד ועד לניצולו ככלי, ומשם אל מפעל ההמרה ההמונית, ניתן לצפות בנוקשות גוברת ובתחכום הולך ורב של האסטרטגיות הנוצריות, שנשאו על ידי להט המסדרים הקבצניים, כישרונם של המומרים ותמיכת השלטון המדיני.

עימותים אלה לא היו מעולם ויכוחים הוגנים. כפויים, מבוקרים ומוטים כפי שהיו, הם הציבו את הצד היהודי במצב שבו ההגנה לא יכלה להפוך לעולם לניצחון מוכר. ואף על פי כן, הם הולידו ספרות של התנגדות וזיכרון מתמשך, שבו דמויות כרבי יחיאל מפריז או הרמב"ן מגלמות את הנאמנות השכלית מול הכפייה.

ההיסטוריון שומר מאפיזודות אלה לקח מתודולוגי: להתמודד שיטתית עם המקורות, למדוד את אי-הסימטריה של הכוחות, להבחין בין הזיכרון המועבר לבין הארכיון שנוסד. הוויכוחים של ימי הביניים אינם רק מחלוקות תיאולוגיות שחלפו מן העולם; הם מאירים את המנגנונים שבאמצעותם ביקשה רוב שולטת, בדבר לפני הברזל, למוסס מיעוט — ואת האופן שבו מיעוט זה ידע, בכוח הרוח, לשמור על זהותו.