התרומות התרבותיות והמדעיות לעולם

כתיבת ההיסטוריה של תרומות היהודים לתרבות ולמדעים האוניברסליים מחייבת משמעת מיוחדת: משמעת המידה. אין מדובר כאן בעריכת טבלת הצטיינות, ולא בתביעה לייחס למסורת אחת את מה ששייך למעשה לזרימת הידע בין ציביליזציות. מדובר דווקא במיפוי של העברות — בהבנת האופן שבו, לאורך קרוב לשלושה אלפי שנה, גברים ונשים שיצאו מתוך היהדות קיבלו, שמרו, תרגמו, פירשו והעשירו מורשות שמקורן ביוון, בפרס, בעולם הערבי-מוסלמי, בהודו ובאירופה המודרנית, ולאחר מכן השיבו אותן, כשהן מועצמות, לנחלה המשותפת [Encyclopaedia Judaica].

מצב הגלות עצמו, שנחווה לעתים קרובות כניסיון, עיצב כשרון ייחודי: היכולת לחיות בו-זמנית בכמה שפות, כמה תרבויות וכמה מערכות משפט. היהודי של אל-אנדלוס דיבר ערבית, התפלל בעברית, קרא בארמית של התלמוד והכיר לרוב גם את הרומנסה המקומית; מעמד ביניים זה הפך קהילות רבות לצמתי-העברה טבעיים של הידע המדעי [Encyclopaedia Judaica; Gerhard Endress, The Transmission of Greek Learning]. הספר הנוכחי מבקש לשרטט היסטוריה זו תוך הבחנה מתמדת בין מה שנוצר לבין מה שהועבר, ותוך סירוב לאנכרוניזם שיש בו השלכת קטגוריות מודרניות על תקופות שלא הכירו אותן.

התרומה הראשונה והמתמשכת של היהדות העתיקה לעולם הייתה בעלת אופי טקסטואלי ורעיוני. התנ"ך העברי, שנוצר ונקבע לאורך מאות שנים, הוריש לאנושות מקבץ נרטיבי, פיוטי ומשפטי שהשפעתו חורגת הרבה מעבר לגבולות היהדות [Encyclopaedia Judaica]. תרגומו ליוונית, הספטואגינטה, שנעשה באלכסנדריה החל מן המאה השלישית לפני ספירתנו, היה אחד ממעשי ההעברה הבין-תרבותית הגדולים הראשונים: טקסט שמי שנעשה נגיש לעולם ההלניסטי, ואשר יהפוך מאוחר יותר לבסיס הכתובים של הקהילות הנוצריות הנולדות [Emanuel Tov, Textual Criticism of the Hebrew Bible].

באלכסנדריה עצמה, Philon (כ-20 לפנה"ס – 50 לסה"נ) יזם את הניסיון הגדול הראשון לסינתזה בין המחשבה המקראית לפילוסופיה היוונית, ובמיוחד האפלטונית והסטואית. שיטתו האלגורית והגותו על ה-Logos הפעילו השפעה ניכרת על הפטריסטיקה הנוצרית, ששמרה על יצירתו אפילו בעת שהמסורת הרבנית התעלמה ממנה במידה רבה [Encyclopaedia Judaica ; David T. Runia, Philo in Early Christian Literature].

העמוד השני היה התפתחות תרבות משפטית והרמנויטית בעלת תחכום נדיר. המשנה, שנערכה בסביבות שנת 200 לספירה, ואחריה התלמוד הירושלמי ותלמוד בבל, עיצבו שיטות של הנמקה, טיעון אנטגוניסטי וקזואיסטיקה המהווים אנדרטה של המחשבה המשפטית של העת העתיקה המאוחרת [Encyclopaedia Judaica]. מבלי לטעון שיצירות אלה עיצבו ישירות את המשפטים המודרניים, מכירים ההיסטוריונים בכך שהן מעידות על משמעת אינטלקטואלית — אמנות הדיון בנורמה, היררכיית הסמכויות, שמירת דעת המיעוט — שירושתה התרבותית הייתה עמוקה בקרב הקהילות שחיו על פיה.

באנדלוסיה המוסלמית של המאות ה-X–XII, ולאחר מכן בממלכות הנוצריות, פרח אחד התרומות המוכרות ביותר. בסביבה שבה שימשה הערבית כשפת המדע, השתתפו חכמים יהודים באופן מלא בחיים המדעיים. Hasdaï ibn Shaprut, בקורדובה במאה ה-X, היה רופא ודיפלומט; מייחסים לו השתתפות בעיון מחדש בתרגום הערבי של Materia medica מאת Dioscoride [Encyclopaedia Judaica].

הדמות הבולטת נותרת Moïse Maïmonide (1138–1204), יליד קורדובה, שנפטר בקהיר. רופאו של הוזיר ומחבר חיבורים רפואיים בערבית שהופצו ברחבי עולם הים התיכון, היה קודם כול אחד מגדולי הפילוסופים של ימי הביניים. המורה נבוכים, שנכתב בערבית ותורגם לאחר מכן לעברית וללטינית, ביקש ליישב בין ההתגלות המקראית לבין הפילוסופיה האריסטוטלית; השפעתו הגיעה עד הוגים נוצרים כגון Thomas d'Aquin ו-Albert le Grand [Encyclopaedia Judaica; Sarah Stroumsa, Maimonides in His World]. קובץ ההלכות שלו, המשנה תורה, נותר פסגה של המחשבה המשפטית היהודית.

בתחום האסטרונומיה, מילאו Abraham bar Hiyya (המאה ה-XII) ואחריו Abraham Zacuto (המאות ה-XV–XVI) תפקיד ממסר מכריע. Zacuto, שלימד בSalamanque, חיבר לוחות אסטרונומיים (הAlmanach perpétuel) ושיפר כלי ניווט; עבודותיו שימשו את הנווטים הפורטוגלים בעידן הגילויים הגדולים [Encyclopaedia Judaica]. גם כאן מדגיש ההיסטוריון: חכמים אלו לא יצרו את האסטרונומיה ex nihilo, אלא מסרו וחידדו מורשת יוונית-ערבית, והפכו אותה ישימה לשימושים חדשים.

הפרק המרכזי בכל תולדות ההעברה הוא פרק המתרגמים. לאחר הכיבוש מחדש של Toledo בשנת 1085, הפכה העיר למוקד שבו השתכנו זה לצד זה ערבית, לטינית, עברית וקסטיליאנית. מתרגמים יהודים מילאו בה תפקיד של מתווכים שאין להם תחליף, ולעתים קרובות תרגמו בעל פה מערבית לרומנסית, כאשר כומר נוצרי רשם את הדברים לאחר מכן בלטינית [Encyclopaedia Judaica ; Gerhard Endress].

שושלת Ibn Tibbon, ב-Lunel וב-Montpellier במאות ה-XII–XIII, מגלמת ייעוד זה. Judah ibn Tibbon, המכונה "אבי המתרגמים", ובנו Samuel תרגמו מערבית לעברית את היצירות הפילוסופיות והמדעיות הגדולות, ובהן ה-מורה של Maïmonide [Encyclopaedia Judaica]. בזכות מאמצים אלה הגיעו כתבים יוונים שאבדו למערב — של Aristote, של Galien, של Euclide ושל Ptolémée — לאוניברסיטאות האירופיות, בדרך עקיפה כפולה דרך ערבית ועברית. ללא שרשרת העברה זו לא ניתן היה לתאר את הריאנסנס האינטלקטואלי של המאה ה-XII האירופית [Gerhard Endress, The Transmission of Greek Learning].

יש להדגיש כאן את אופייה השיתופי של מפעל זה: ההעברה לא הייתה מעולם מעשה ידיה של קהילה אחת בלבד, אלא פרי דיאלוג בין חכמים מוסלמים, יהודים ונוצרים. תרומתם הייחודית של היהודים טמונה בתפקיד התיווך הלשוני והתרבותי, שהתאפשר בזכות מצבם כבני פזורה.

השחרור הפוליטי של היהודים באירופה, מסוף המאה ה-XVIII, פתח את שערי האוניברסיטאות והאקדמיות. כבר במאה ה-XVII, עם זאת, Baruch Spinoza (1632-1677), יליד קהילת הספרדים באמסטרדם, הניח כמה מיסודות הביקורת המקראית המודרנית והפילוסופיה הרציונליסטית — במחיר חרמו על ידי קהילתו שלו [Encyclopaedia Judaica ; Steven Nadler, Spinoza: A Life].

במאות ה-XIX וה-XX, השתתפו חוקרים יהודים באופן בולט בהתפתחות המדעים. בפיזיקה, Albert Einstein הפך את המושגים של מרחב וזמן. בפסיכואנליזה, Sigmund Freud ייסד דיסציפלינה חדשה. במתמטיקה, Georg Cantor פיתח את תורת הקבוצות, ו-Emmy Noether שינתה את פני האלגברה המופשטת [Encyclopaedia Judaica]. הנתונים הסטטיסטיים הנוגעים לפרסי נובל מעידים על נוכחות יוצאת דופן של זוכים ממוצא יהודי, שאינה עומדת בכל יחס למשקלן הדמוגרפי של הקהילות הנוגעות בדבר [Encyclopaedia Judaica].

ואולם, ההיסטוריון חייב להיזהר מכל פרשנות עצמותנית. פריחה זו מוסברת על ידי גורמים חברתיים והיסטוריים: מסורת של אלפי שנים של לימוד ואוריינות, אורבניזציה, שאיפה לעלייה חברתית באמצעות הדעת בחברות שבהן דרכים אחרות נותרו חסומות, והמפגש הפתאומי של קהילות ספרותיות ביותר עם המוסדות המדעיים המודרניים. זו אינה הסבר ב"גאונות", אלא בהיסטוריה.

התרומות אינן מוגבלות למדעים המדויקים. בספרות, תור הזהב הספרדי-יהודי ראה את פריחתה מחדש של השירה העברית עם Salomon ibn Gabirol, Juda Halévi ו-Abraham ibn Ezra, שהתאימו את המשקלים הערביים ללשון המקרא [Encyclopaedia Judaica]. בעת החדשה, סופרים כגון Heinrich Heine, Franz Kafka, Marcel Proust — מצד אמו —, Paul Celan או Saul Bellow הטביעו את חותמם עמוקות בספרויות הלאומיות של אירופה ושל אמריקה [Encyclopaedia Judaica].

במוזיקה, התרומה הייתה ניכרת ביותר, מן המלחין Felix Mendelssohn במאה ה-19 ועד לדמויות הגדולות של מוזיקת המאה ה-20, דרך המסורת הליטורגית והמוזיקה העממית הקלֶזמֶרית, שנולדה בקהילות האשכנזיות של מזרח אירופה [Encyclopaedia Judaica]. בארצות הברית, מלחינים כגון George Gershwin ו-Irving Berlin עיצבו חלק נכבד מן הרפרטואר העממי האמריקאי.

כאן, יתר על כן, זהירות מתבקשת: יוצרים אלה שייכים במידה שווה לתרבויות הלאומיות שבהן פעלו ולמוצאם היהודי, ורבים מהם קיימו עם היהדות יחס מרוחק, סותר או תרבותי בלבד. יצירתם שייכת למורשת האנושית הכוללת; מה שההיסטוריון יכול לציין הוא הפוריות המיוחדת של המפגש בין רגישות נורשת לבין שפות האמנות של תקופתם.

המאה ה-XX ראתה את המסורות הללו מתכנסות במסגרת חדשה. תחיית העברית כשפה מדוברת, שנשאה אותה במיוחד Eliézer Ben-Yehuda, מהווה תופעה לשונית שאין לה מקבילה של ממש: הפיכתה של שפת תפילה ולימוד לשפה חיה של יומיום ושל מדע [Encyclopaedia Judaica]. מוסדות מחקר התפתחו, ומספר חוקרים שעבדו בישראל זכו בפרסי נובל בתחומים כגון כימיה וכלכלה, למשל על עבודות בנושא קוואזי-גבישים או פירוק חלבונים [Encyclopaedia Judaica].

במקביל, הגלויות המודרניות, בצפון אמריקה, באירופה ובמקומות אחרים, נותרות מוקדי יצירה אינטלקטואלית ואמנותית. המאפיין המכונן נשאר זהה לזה שהיה ב-Tolède: מחזור, דיאלוג, תפקיד של מתווך בין עולמות. ההמשכיות של תפקיד המעביר הזה, דרך כה רבות של שברים ואסונות — ובכללם השואה, שהשמידה חלק עצום מתרבות זו באירופה — היא אולי ההתבוננות המדויקת ביותר שההיסטוריון יכול לנסח.

בתום מסע זה, מתגלה קו של עקביות. תרומות היהודים לתרבות ולמדעים האוניברסליים אינן ניתנות לצמצום לרשימת שמות מפוארים, ולא לנרטיב של גאווה לאומית. ניתן להבינן כהיסטוריה ארוכה של מסירה: שימור כתבים עתיקים, תרגום מורשות זרות, תיווך בין ציביליזציות, והעשרת מורשת שהיא תמיד קולקטיבית. המצב הדיאספורי, שכפה רב-לשוניות ומגע מתמיד עם האחר, עיצב ייעוד של מעביר-גשרים החוצה מאות שנים, מן הספטואגינטה של אלכסנדריה ועד מעבדות ימינו.

ההגינות ההיסטורית מחייבת להבחין תמיד בין המבוסס לבין המסופר, ולא לנכס לעצמו את שייך למסורות אחרות. מה שחיבור זה ביקש להראות אינו עליונותה של תרבות אחת, אלא פוריותה של עמדה: זו של מי שחי בין העולמות ותורם לחיבורם. בתפקיד של מתווך זה, לא פחות מאשר ביצירות עצמן, נעוצה התרומה הנמשכת והעמוקה ביותר למורשת המשותפת של האנושות.