Recueil de traités kabbalistiques

הביטוי «קובץ חיבורים קבליים» מציין פחות יצירה יחידה ומורכבת ויותר קטגוריה קודיקולוגית: כרכים מרוכבים אלה — miscellanées או, בלשון הספרנים העוסקים בכתבי-יד עבריים, קובצים — מאחדים בגוף חומרי אחד מספר טקסטים השייכים לקבלה, ה"מסורת" האזוטרית היהודית. לפי הקטלוגים של מאגרי כתבי-היד הגדולים — הספרייה הלאומית של צרפת, ה-Bodleian Library שבאוקספורד, המכון לתצלומי כתבי-יד עבריים בירושלים (IMHM) — מספר ניכר של כתבי-יד קבליים מימי הביניים ומהעת החדשה מופיעים בדיוק בצורה זו: מעתיק, מזמין או חוג לימוד ריכזו, בחוברת אחת, יצירות שנחשבו משלימות זו את זו [Encyclopaedia Judaica, ערך «Kabbalah»].

הבנת קובץ שכזה מחייבת אפוא להבחין בין שני סדרים של מציאות. הראשון הוא זה של הטקסטים המועברים — ספר יצירה, ספר הבהיר, הזוהר, כתבי בית מדרש צפת — שהמסורת תובעת להם לעתים קרובות עתיקות שאין לה זכר, ולעתים גילוי אלוהי. השני הוא זה של האובייקט החומרי ושל ההיסטוריה הניתנת לאימות: תיארוך הנייר והכתיבה, הקולופונים, הערות הבעלים, מסלולי האיסוף. את הפער, ולעתים ההתכנסות, שבין הזיכרון שטקסטים אלה נושאים על עצמם לבין הארכיב המתארך אותם — זה מה שהכרך הנוכחי שואף להשיב על כנו. המחקר ההיסטורי-פילולוגי המודרני, שיסדו Gershom Scholem במאה העשרים והמשיכו Moshe Idel, Charles Mopsik, Joseph Dan ואחרים, עמד בדיוק בהחלפת כרונולוגיה ביקורתית במקום התיארוכים האגדיים [Scholem, Les Grands Courants de la mystique juive].

האסופה המורכבת היא מציאות חומרית שהקטלוגים מעידים עליה. כרך אחד עשוי לאגד יחידות קודיקולוגיות ממוצאים שונים — שנכרכו יחד בדיעבד — או לנבוע מהעתקה רצופה בכתב יד אחד המרכזת טקסטים נבחרים. אוספי כתבי היד העבריים של הספרייה הלאומית של צרפת, המתוארים בין השאר בקטלוגיו של Hermann Zotenberg ובמדריכים שנוצרו בעקבותיו, כוללים כתבי יד רבים מסוג זה, שבהם שוכנים זה לצד זה חיבורים קוסמולוגיים, פירושים על הספירות, אסופות של קוונות (כוונות בתפילה) ושברי טקסט זוהריים [Catalogue des manuscrits hébreux de la BnF].

ההיגיון שמאחורי עריכת האסופה אינו ניטרלי לעולם. הוא משקף תכנית אינטלקטואלית: מקובל המאסף את ספר יצירה ופירושו, ובעקבותיהם קטעים מן הזוהר וחיבור על השמות האלוהיים, מתווה מסלול חניכה. ארגון זה הופך את האסופה למקור יקר ערך להיסטוריון: הוא מגלה לא רק אילו טקסטים היו בתפוצה, אלא כיצד נקראו יחד, באיזה סדר ולפי אילו היררכיות [Idel, Kabbalah: New Perspectives].

המונח קבלה עצמו — "מה שהתקבל" — משבץ טקסטים אלה בתוך שרשרת מסירה. האסופות מגשימות שרשרת זו ביצירה חומרית: שוליים מוערים, גלוסות בין-שורתיות, תוספות מכתבי יד נוספים עדים לשימוש חי, שלעיתים נמשך על פני כמה דורות. הקודיקולוגיה העברית, כפי שפיתחה אותה צוותו של Malachi Beit-Arié ופרויקט SfarData, מאפשרת כיום לתארך כתבי יד וניירות בדייקנות המאירה את שכבות הייצור הללו [Beit-Arié, Hebrew Codicology].

בלב מאספים רבים ניצב הספר יצירה, "ספר הבריאה", חיבור קוסמוגוני קצר המתאר את יצירת העולם באמצעות עשר ספירות (מספרים או ספֵרות ראשוניות) ועשרים ושתיים אותיות האלפבית העברי. המסורת מייחסת אותו לאברהם אבינו ואף לרבי עקיבא — ייחוס של זיכרון, לא של היסטוריה [Encyclopaedia Judaica, art. « Sefer Yetzirah »].

המחקר הביקורתי מציב את חיבורו בתקופה מאוחרת ואי-ודאית הרבה יותר. Scholem הציע טווח רחב, בין המאה השלישית למאה השישית, בסביבה שאפיינו ספקולציות על הלשון והמספר; עבודות מאוחרות יותר עידנו לעיתים תיארוך זה, וחוקרים מסוימים שיערו terminus הקרוב יותר לראשית ימי הביניים. אי-הוודאות נותרת מוּדית בקרב המומחים [Scholem, Kabbalah]. הטקסט הופץ במספר נוסחאות בעלות אורך שונה, דבר המסבך עוד יותר כל תיארוך.

לגרעין זה נלווית הספרות הקדומה יותר של המרכבה (ה"רכב" של יחזקאל) וההיכלות, מקבץ מיסטיקה עלייתית מן המאות הראשונות לספירה. המאספים המאוחרים שוזרים לתוכם לעיתים קרובות קטעים משכבה זו, ויוצרים רצף שהמסורת תובעת אותו לעצמה ואשר הפילולוגיה מדייקת בו: הקבלה הימי-ביניימית נבנתה במידה רבה על ידי קריאה מחדש של מורשת עתיקה זו לאור קטגוריות חדשות [Dan, The Ancient Jewish Mysticism].

הקבלה כתנועה הניתנת לזיהוי היסטורי צומחת בפרובאנס ובקטלוניה בסוף המאה השתים-עשרה ובמאה השלוש-עשרה. ספר הבהיר, "ספר הבהירות", הוא החיבור הקבלי הראשון במובן המדויק: מורכב מפירושים ומשלים, הוא מציג את תורת עשר הספירות כוחות אלוהיים, ואת הנושאים — ובהם גלגול הנשמות — שיעצבו את כל המסורת שתבוא אחריו. Scholem הראה כי הבהיר מופיע בפרובאנס לקראת סוף המאה השתים-עשרה, ומקבץ חומרים קדומים יותר [Scholem, Les Origines de la Kabbale].

בגירונה שבקטלוניה מתגבש בתחילת המאה השלוש-עשרה חוג מכריע סביב רבי עזרא ורבי עזריאל, הנהנה מסמכותו של הפוסק התלמודי הגדול משה נחמנידס (הרמב"ן). סביבה זו מעמיקה ומשיטתית את העיון בספירות, ומקנה לקבלה לגיטימיות בעיני הסמכויות הרבניות. חיבורי בית-מדרש זה — פירושים על עשר הספירות, פירושים על שיר השירים, אגרות עיוניות — מופיעים לעתים קרובות באסופות כתבי-יד, ומעידים על מעמדם המכונן [Idel, Kabbalah: New Perspectives].

זוהי גם תקופתו של Abraham Aboulafia, מייסד הקבלה הנקראת "אקסטטית" או "נבואית", המבוססת על צירוף האותיות והתרכזות בשמות האלוהיים. חיבוריו, שנדחקו לשולי הקנון ואף הוקעו שנים ארוכות, עברו לרוב בדרך כתבי-יד — ממש באסופות — בטרם נערכו לדפוס בעת החדשה [Idel, The Mystical Experience in Abraham Abulafia].

אין טקסט המכביד כבדות רבה יותר על אסופות הקבלה כמו הזוהר, "ספר הזוהר". כתוב בעיקרו בארמית, הוא מציג את עצמו כתורתו של התנא רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו, בגליל של המאה השנייה. הצגה זו שייכת לזיכרון ולסמכות שהטקסט עצמו תובע לעצמו [Encyclopaedia Judaica, ערך « Zohar »].

הביקורת ההיסטורית קבעה את ראשיתו באופן שונה לגמרי. כבר מסוף המאה ה-19, ובאופן מכריע עם Scholem, הראתה המחקר שגוף הזוהר העיקרי חובר בקסטיליה, בשליש האחרון של המאה ה-13, ושהמקובל Moïse de León (Moshe de León, נפטר 1305) מילא בו תפקיד מרכזי — השאלה האם היה המחבר הבלעדי שלו או עטו של חוג נותרת שנויה במחלוקת. המחקרים שבאו לאחר מכן, ובייחוד אלה של Yehuda Liebes ושל Daniel Matt, הגנו על השערת עיבוד קולקטיבי, על ידי קבוצה של מקובלים ולא על ידי יד אחת [Scholem, Les Grands Courants de la mystique juive ; Liebes, Studies in the Zohar].

הזוהר אינו ספר אחיד אלא מכלול רב-שכבות: גוף מרכזי, תיקוני הזוהר, רעיא מהימנא, אידרות, חלקים בני אורך וסגנון משתנים. מבנה מורכב זה מסביר שגם הוא עצמו הופץ בצורת אסופה, כאשר קטעים מפוזרים הועתקו, נאספו ופורשו הרבה לפני המהדורות המודפסות של Mantoue (1558–1560) ושל Crémone, שקבעו טקסט מוסמך [Matt, The Zohar: Pritzker Edition, מבוא].

במאה ה-16, לאחר גירוש ספרד של 1492, הפכה העיירה הקטנה Safed שבגליל העות'מאני למרכז היצירתי הפורה ביותר של הקבלה. Moïse Cordovero (Ramak, 1522-1570) חיבר שם יצירה שיטתית, ובכלל זה הPardes Rimmonim (« כרם הרימונים »), סינתזה מקיפה של תורת הספירות שתפוצתה הייתה נרחבת, בשלמותה או בתמציות, באנתולוגיות השונות [Encyclopaedia Judaica, art. « Cordovero, Moses »].

בעיקר Isaac Luria (הארי, 1534-1572) הוא שהטביע על הקבלה פנייה מכרעת. תורתו — הצמצום (ההתכווצות האלוהית), « שבירת הכלים » (shevirat ha-kelim) והתיקון (התיקון) — ייסדה מחדש את הקוסמולוגיה ואת האתיקה הקבליות. מאחר ש-Luria כמעט ולא כתב דבר בעצמו, תורתו נרשמה בידי תלמידיו, ובראשם Ḥayyim Vital, שנוסחותיו — ובייחוד Ets Ḥayyim (« עץ החיים ») — הפכו לאמצעי הפצתה של הקבלה הלוריאנית [Scholem, Les Grands Courants de la mystique juive].

העברה זו באמצעות רשימות תלמידים, נוסחות מתחרות והעתקות חוזרות יצרה ספרות כתבי-יד ענפה ומסועפת, המאורגנת באופן טבעי בקבצים: מחברות כוונות, מסכתות על גלגולי נשמות (Sha'ar ha-Gilgulim), פירושים ליטורגיים. הקבלה הלוריאנית התפשטה לאחר מכן בכל העולם היהודי, מאיטליה ועד מזרח אירופה, ומילאה את הספריות בכרכים מורכבים שבהם שכנו Cordovero ו-Luria זה לצד הזוהר והקלאסיקנים של ימי הביניים [Idel, Kabbalah: New Perspectives].

המצאת הדפוס העברי לא דלדלה את ייצור כתבי היד הקבליים: חלק מהטקסטים, שנחשבו אזוטריים מדי או שמורים ליודעי ח"ן, המשיכו לעבור מיד ליד, באסופות חסויות, עד המאה התשע-עשרה. האוספים הגדולים שומרים עד היום את עקבות מחזוריות זו. האוצרות העבריים של BnF, של Bodleian Library (קטלוג של Adolf Neubauer), של British Library, של הספרייה העירונית של Parme (אוסף De Rossi) ושל הספרייה הפלטינית של Vienne מכילים מאות כתבי יד קבליים מורכבים [Neubauer, Catalogue of the Hebrew Manuscripts in the Bodleian Library].

המפעל המרכזי של ההצלה והרישום היה הקמתו, בירושלים, של המכון לצילום כתבי היד העבריים (IMHM), הנלווה לספרייה הלאומית של ישראל, אשר צילם במיקרופילם ולאחר מכן דיגיטל את המוחלט הרוב של כתבי היד העבריים הפזורים בעולם. כלי זה שינה את פני חקר האסופות הקבליות בכך שאיפשר השוואת נוסחאות, זיהוי מעתיקים ושחזור משפחות כתבי יד [ספרייה הלאומית של ישראל, IMHM].

הפצת טקסטים אלה ידעה גם תקופות משבר. התנועה המשיחית של Sabbataï Tsevi במאה השבע-עשרה, שניזונה מהקבלה הלוריאנית, ולאחר מכן פריחת החסידות במאה השמונה-עשרה, הקנו לכתבים האזוטריים תפוצה עממית חדשה; בתגובה, ביקשו כמה מרשויות הרבנות להגביל את הפצת הקבלה, דבר שחיזק את אופיין הסמי-מחתרתי של אסופות רבות [Scholem, Sabbatai Sevi: The Mystical Messiah]. ההיסטוריה החומרית של כרכים אלה בלתי נפרדת אפוא מן ההיסטוריה האינטלקטואלית והחברתית של היהדות.

ה"קובץ חיבורים קבליים" אינו מסתכם בכותרת בלבד: הוא מציין צורה — צורת הכרך המורכב — שהפכה לכלי הביטוי המועדף של מסורת שתפסה את עצמה כהעברה מדור לדור. מהספר יצירה העתיק ועד מחברות לוריאניות של Safed, שמרו קבצים אלה על ידע שאותו העלתה הזיכרון עד Abraham או עד רבי שמעון בר יוחאי, שכינסו אותו מחדש והפיצו אותו — ידע שהביקורת המודרנית תיארכה מחדש ומיקמה מחדש בסבלנות. כאן טמון ערכם הכפול: עדים לאמונה ברציפות הנגלית, וארכיונים של היסטוריה ממשית של המחשבה היהודית. העיון הקודיקולוגי, הפילולוגי וההיסטורי — מ-Scholem ועד Idel, מקטלוגי ה-BnF ועד הדיגיטציה הירושלמית — ממשיך לשפוך אור על כרכים אלה שבהם, יותר מבכל מקום אחר, המסורת והארכיון משיבים זה לזה.