Recueil

המילה "מקבץ" מציינת, בתרבות הספר היהודית, מציאות חומרית ורוחנית בעלת צפיפות יוצאת דופן: ריכוז טקסטים ממקורות, ממינים ולעתים מתקופות שונות בכרך אחד. בעוד שהתרבות הנוצרית בימי הביניים מדברת על miscellanea והפילולוגיה המודרנית על "miscellany", הרי שהמסורת העברית עשתה מן המקבץ עצם מועדף, משום שהוא השתלב הן עם מגבלות החיים הגלותיים והן עם האידיאל של זיכרון כולל, נייד, שניתן להעבירו מדור לדור. לאסוף בקודקס אחד את הליטורגיה, את המקרא המקוצר, את הלוחות, את המנהגים, את השירים ואת הפירושים — היה כמו להקים ספרייה ביתית בגוף אחד של קלף, נגישה למשפחה או לקהילה שרבות פעמים איים עליה הגלות.

ספר אנציקלופדי זה מציע לחקור את ה"מקבץ" לא כשם ייחודי אלא כצורה מבנית של התרבות הכתובה היהודית, מן הפלורילגיות הליטורגיות של ימי הביניים ועד האנתולוגיות המלומדות בנות זמננו, תוך מעבר דרך המקבץ הבלתי מכוון העצום שמהווה הגניזה. המקורות המוסמכים ביותר — ה-North French Hebrew Miscellany המפורסם השמור בבריטיש ליבררי, ה-Mahzor Luzzatto, אוספי כתבי היד העבריים של המכון לחקר ולהיסטוריה של הטקסטים (IRHT-CNRS), ושברי גניזת קהיר — מאפשרים לתפוס כיצד שימש המקבץ לסירוגין כלי דבקות, אוצר משפחתי, מאגר תיעודי ואנדרטה מורשתית. דרך עצמים אלה, כל הדיאלקטיקה של הזיכרון והארכיון היהודיים ניתנת לקריאה.

הקובץ — qovets בעברית, miscellany בטרמינולוגיה הקודיקולוגית האנגלו-סכסית — נענה לצורך הטמון ממש בתוך המצב הדיאספורי. מחוסר יכולת להקים ספריות גדולות ויציבות, העדיפו הקהילות היהודיות באירופה ובאגן הים התיכון קודיקסים רב-תכליתיים, המרכזים בכרך אחד את הטקסטים החיוניים לחיים הדתיים והאינטלקטואליים. עבודות הקטלוג שנערכו על ידי המכון למחקר ולהיסטוריה של טקסטים של ה-CNRS על כתבי היד העבריים והיהודיים-ערביים מימי הביניים חושפות את היקפה של יצירה מורכבת זו, המשלבת מקרא, ליטורגיה, משפט, מדע ושירה [IRHT-CNRS, Manuscrits hébreux et arabes].

הקודיקולוגיה העברית מבחינה בין מספר דרגות של הרכבה: כתב היד ההומוגני, שנוצר מלכתחילה כקובץ על ידי מעתיק יחיד, וכתב היד המורכב, הנוצר מכריכתם המאוחרת של קונטרסים עצמאיים. חקר הקונטרסים — היחידות היסודיות של הקודקס — הוא בדיוק מה שמאפשר לחוקרים לשחזר את תולדות היווצרותם של כרכים אלה ולהבחין בין השכבות הרצופות של גיבושם [Université Paul-Valéry Montpellier 3, Le livre médiéval : les cahiers]. הקובץ אינו, אם כן, ז'אנר ספרותי, אלא אסטרטגיה חומרית: הוא מרכז, במרחבו של עצם אחד בלבד, את מה שתרבויות אחרות היו מפזרות על פני כמה כרכים.

צורה זו הגיעה לשיאה באירופה האשכנזית והספרדית של המאות ה-13 וה-14, תקופה שבה הגיעה ההארה העברית לפסגתה. כתבי היד הציוריים היהודיים מימי הביניים, שנחקרו בין השאר ב-Encyclopædia Universalis, מעידים על המפגש בין סדנאות נוצריות — שסיפקו לעתים את העיטורים — לבין המעתיקים היהודים, שהיו בקיאים בטקסט הקדוש [Encyclopædia Universalis, « Judaïsme — L'art juif : le Moyen Âge, les manuscrits à peinture »]. הקובץ הופך אז לחפץ של יוקרה לא פחות מאשר לכלי של אדיקות.

אין חפץ שמגלם טוב יותר את גאונות הקובץ העברי מן כתב-היד השמור בבריטיש ליברארי תחת הסימן Add. MS 11639, המוכר בשם North French Hebrew Miscellany. נוצר בצרפת הצפונית במאה השלוש-עשרה, קודקס מואר זה מהווה, לפי מהדורת הפקסימיליה שערכו Jeremy Schonfield ו-Ilana Tahan, אחד מעדי התרבות היהודית העשירים ביותר של צרפת ימי-הביניים ערב הגירושים [J. Schonfield, I. Tahan, The North French Hebrew Miscellany: British Library Add. MS 11639].

הכינוי "miscellany" — קובץ — מדגיש את טבעו המורכב: הכרך מאגד טקסטים מקראיים, ליטורגיים, משפטיים, לוחיים ופיוטיים, ולצדם מחזור איורים המתאר סצנות מן המקרא.ריכוז השימושים הזה הופך אותו בו-זמנית לסידור תפילה, למדריך חישוב לוח השנה, לתמצית הלכתית ולחפץ אמנות. כתב-היד ממחיש את תפקידו האנציקלופדי של הקובץ: להעניק למחזיק בו, בגוף אחד, את עיקרי הידע הדתי הדרוש לחיי היום-יום ולחגים.

העניין ההיסטורי של קובץ כזה חורג מתוכנו: הוא מתעד את קיומה של קהילה יהודית משכילה ושגשגת בצרפת הצפונית של המאה השלוש-עשרה, ערב גירוש 1306. שרידתו של כתב-היד, נדודיו לאחר מכן וכניסתו לאוספים הבריטיים מספרים בין השיטין את סיפורם של הנדודים הכפויים של יהדות אירופה. כך הפך החפץ אצל ההיסטוריונים למקור ראשוני על הליטורגיה, האיקונוגרפיה והחיים החומריים של יהודי צרפת לפני פיזורם.

בין האספים, המחזור — פשוטו כמשמעו "מעגל" — תופס מקום מרכזי: הוא כולל את התפילות המיוחדות לחגי לוח השנה היהודי, בסדר שנקבע על פי המנהג המקומי, או המנהג. כל אזור גאוגרפי גדול פיתח את נוסחו שלו, והמחזורים המאוירים הפכו לשיאים של אמנות הספר היהודי. המחזור לוצאטו, כתב יד שנחקר בפרט בעיתונות ההיסטורית הפרנקופונית, מעיד על עושר המסורת הזו ועל ההרפתקאות המורשתיות הסובבות חפצים יקרי ערך אלה [Mahzor Luzzatto, ערך ויקיפדיה; Magazine Histoire, "SOS Mahzor Luzzatto", 2021].

העיר Troyes, מולדתו של Rachi, והשמפניה של ימי הביניים היו מוקדים מרכזיים של יצירה זו. Institut Rachi de Troyes מדגיש את חשיבותם של המחזורים וכתבי היד הליטורגיים המאוירים כעדים לחיוניות הדתית והאמנותית של יהדות השמפניה [Institut Rachi de Troyes, "כתבי יד עבריים, מחזורים, ליטורגיה יהודית"]. האסף הליטורגי אינו אך ורק צבר תפילות: הוא מייצב ומעביר סדר טקסי, זהות קהילתית ואסתטיקה מיוחדת.

המחזור ממחיש את טבעו הכפול של האסף: הוא בו-זמנית שמורת טקסטים עתיקים — פיוטים, תפילות, קריאות מן המקרא — ויצירה חיה, שכן כל קהילה העשירה אותו, קישטה אותו והתאימה אותו לצרכיה. הקומפילציה הופכת כך למעשה של מסירה לא פחות מאשר של קיבוע, שבו הזיכרון הליטורגי מתגבש בחומר הקלף.

קיימת צורה נוספת של אסופה — לא מתוכננת, אלא מצטברת: הגניזה, המחסן שבו שומרת המסורת היהודית כתבים שיצאו משימוש ונושאים את שם האל, שאסור להשמידם. המפורסמת שבהן, גניזת בית הכנסת בן עזרא שבפוסטאט, בקהיר העתיקה, מסרה לידינו אחת מאוספי המסמכים הרחבים ביותר בתולדות היהדות. על פי ערכי העיון המוסמכים, ריכזה מאות אלפי קטעים שנצטברו על פני קרוב לאלף שנה [גניזת קהיר, ערך ויקיפדיה].

אסופה עצומה ובלתי מכוונת זו נתגלתה למדע המערבי בסוף המאה התשע-עשרה, ונחקרה בעיקר בפרסומים מלומדים ראשונים מראשית המאה העשרים, כפי שמעידים הסקירות שפורסמו בRevue des études juives על קטעים מפוזרים באוספים אמריקאיים ואירופאיים [R. Gottheil ו-W. H. Worrell, Fragments from the Cairo Genizah in the Freer Collection, 1927, עם ביקורת בRevue des études juives, 1928]. הקטעים שופכים אור על חיי היומיום, המסחר, המשפט והליטורגיה של הקהילות היהודיות בעולם הים-תיכוני.

תרומתם המכרעת של המחקרים האחרונים הייתה בהוכחה שהגניזה לא כללה רק טקסטים דתיים, אלא גם ארכיוניים במובן התיעודי ממש: פנקסי בתי דין רבניים, שטרות, התכתבויות מסחריות. עבודות אלו איפשרו לשחזר שיטות ארכיון מימי הביניים שלא היה לנו ידע עליהן קודם לכן [Afriques, «Les archives médiévales dans la guéniza du Caire»]. כאן מתמזגים האסופה המסורתית — פיקדון אדוק הכפוף לדין — עם הארכיון המודרני: המנהג הדתי יצר, שלא במתכוון, את הגנז התיעודי הגדול ביותר של יהדות ימי הביניים. מסורת וארכיון משתלבים זה בזה ומאשרים זה את זה.

עם המצאת הדפוס ולאחר מכן עם פריחת המלגות המודרנית, האסופה משנה את פניה מבלי לשנות את תפקידה: היא נותרת כלי לריכוז ולהעברה של הידע היהודי. האנתולוגיה המלומדת מאריכה את האידאל הימי-ביניימי של הקודקס המורכב, הפעם תוך כינוס טקסטים, פרשנויות ועיונים לשירות קהל רחב יותר. האנתולוגיה של היהדות, חיבור קולקטיבי המאגד מספר מומחים, ממחיש את השאיפה לכסות, באסופה אחת, אלפי שנות תרבות יהודית — יסודות דתיים, סמלים, מחשבה פילוסופית, ספרות והיסטוריה [Anthologie du judaïsme, dir. F. Cicurel, D. Azuélos, G. Bensoussan, G. Bensussan].

מפעל זה משתלב במסורת ארוכה של העברה תרבותית, הנתמכת על ידי מוסדות המוקדשים לשמירת הזיכרון היהודי, כפי שמעידות יוזמות Fondation pour la Mémoire de la Shoah סביב האנתולוגיה של היהדות [Fondation pour la Mémoire de la Shoah, « Anthologie du judaïsme »]. האסופה המודרנית נוטלת על עצמה כך תפקיד של ממסר: לאחר השברים של המאה העשרים, היא משחזרת מורשת שעמדה בסכנה ומשיבה אותה לנגישות.

במקביל, עבודת הקטלוגים והמהדורות הביקורתיות — זו של IRHT, של מוציאים לאור מדעיים כגון Brepols עבור כתבי היד העבריים והערביים — מהווה צורה אחרת של אסופה מלומדת: לא עוד אנתולוגיה של טקסטים, אלא מלאי מנומק של האסופות עצמן [Brepols, Manuscrits hébreux et arabes]. האסופה הופכת אז למושא מחקר לא פחות מאשר לכלי העברה, בתנועה רפלקסיבית שבה המלגות מרכיבה את ההרכבות של העבר.

מן הקודקס המוזהב של צרפת הצפונית אל המחסן האלפי של פוסטאט, ממחזור שמפאן אל האנתולוגיה בת-זמננו, ה"ליקוט" מופיע כאחת הצורות הבסיסיות של התרבות היהודית. הוא מגיב על מצב היסטורי — הפיזור, הגלות, האיום הרובץ על הספרים ועל הקהילות — בתשובה צורנית: לרכז, לאסוף, להעביר. בין אם נוצר על ידי מעתיק יחיד, נצטבר מתוך יראת שמים, או נערך בידי מלומד, הליקוט נשמע תמיד לאותו חיוב של זיכרון כולל.

טבעו הכפול — חפץ של דבקות וחפץ של דעת, אוצר משפחתי ומקור תיעודי — מסביר את פריונו ההיסטוריוגרפי. הליקוטים העבריים הם כיום בין המקורות היקרים ביותר לשחזור חיי היהודים בימי הביניים, ולימודם הקודיקולוגי ממשיך לגלות שכבות בלתי-צפויות של היווצרותם. בכך, הליקוט אינו רק ספר: הוא דרך יהודית לשכון בזמן, להציל מן השכחה את מה שנושא משמעות, ולעשות את הקומפילציה מעשה של נאמנות. הספר הגדול הנוכחי, שהוא עצמו ליקוט של ליקוטים, נרשם בצניעות בתוך אותה לִגְנֵייה.