Moïse ben Naḥman de Gérone. Commentaire sur la Torah. ‫ משה בן נחמן. ‫ פרוש התורה לרמב"ן

בין מופתי הפרשנות היהודית בימי הביניים, תופס פירוש התורה (פֵּרוּשׁ הַתּוֹרָה, Perush ha-Torah) של משה בן נחמן מקום ייחודי: זוהי יצירת בגרותו של מורה שלאחר חיים שלמים של פסיקה תלמודית, ויכוחים פומביים ומעורבות קהילתית, בחר להקדיש את כוחותיו האחרונים לחדירה אל עומק עמקותו של הטקסט הקדוש. פירושו של נחמנידס לתורה הוא יצירתו הבשלה של חכם מעמיק, שבה הוא דן בפרטי פרטים בכל היבט של הטקסט המקראי. המחבר, המכונה במסורת בראשי התיבות רמב"ן (רבי משה בן נחמן), ידוע בריבוי שמות מרשים — ביטוי לשייכות הכפולה, יהודית וקטלאנית, המאפיינת את עולמה הספרדי של כתר אראגון.

אין הספר אוסף פרשנויות גרידא. הוא מהווה סינתזה שבה נפגשים הפשט, המדרש הרבני, העיון הפילוסופי והמוסרי, ו — דבר שלא ידע תקדים בפירוש המיועד לתפוצה רחבה — הרמז המיסטי. צומת רבדים זה הופך את Perush ha-Torah לטקסט-צומת: הוא שוקד על דו-שיח עם קודמיו, Rashi ו-Abraham ibn Ezra, ובה בעת פותח בפני קוראיו "דרך האמת" שאינה אלא הקבלה הנובטת של בית-המדרש של Gérone.

הספר שלפנינו עוקב, בהסתמך על הארכיון ועל המחקר, אחר תולדות חיבורו של פירוש זה: האיש שחיברו, שעת כתיבתו, שיטתו הפרשנית, מסורת כתביו ומהדורות הדפוס שלו, ולבסוף השפעתו על התרבות היהודית לדורותיה. במקום שהתיעוד חסר — נציין זאת; במקום שהמסורת מעבירה סיפור שאין לו אישור ארכיוני מלא — נבחין בקפידה בין הזיכרון לבין ההיסטוריה.

ההערה אינה מובנת ללא מחברה, שביוגרפיה שלו מאושרת על ידי מקורות יהודיים ונוצריים כאחד. Naḥmanide, המוכר גם בשם Rabbi Moïse ben Naḥman Girondi, Bonastruc ça Porta, ובראשי התיבות Ramban, נולד ב־Gérone בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל סביב שנת 1270; היה חכם יהודי ימי-ביניימי מרכזי, רב קטלוני, פילוסוף, רופא, מקובל ומפרש מקרא. שמו המיוּון, «Naḥmanides», פירושו המילולי «בן Naḥman».

שורשיו המשפחתיים ממקמים את האיש בלב האליטה הרבנית הקטלונית. הוא היה נכדו של Isaac ben Reuben מ־Barcelone ובן דודו של Jonas Gerondi (Rabbeinu Yonah); אחיו היה Benveniste de Porta, ה-bailli של Barcelone. קרבה משפחתית זו לפקיד מלכותי בכיר שופכת אור על מעמדה החברתי של משפחה ששולבה במבני הכתר האראגוני.

Naḥmanide לא פרנס את עצמו מן התורה. מלבד תפקידיו הרבניים, תחילה ב-Gérone ולאחר מכן ב-Barcelone, נראה כי עסק ברפואה. קריירה הציבורית שלו הייתה מסומנת בשני פרקים מכריעים. הפרקים הבולטים ביותר בקריירה שלו היו ניסיונו הכושל, סביב שנת 1232, לפייס בין הסיעות שהתעמתו בשאלת Guide des égarés של Maïmonide, ועימותו המפורסם משנת 1263 ב-Barcelone עם Pablo Cristià. ויכוח זה, שהתקיים בפני המלך Jacques Ier d'Aragon, היה האירוע שקבע את מהלך חייו. כאחד החכמים הרבניים הבכירים בספרד, זומן Naḥmanide על ידי המלך Jacques Ier d'Aragon ונאלץ להשתתף בוויכוח פומבי עם נוצרים בפני המלך ונכבדים אחרים; אף שגבר בטיעוניו, נאלץ לברוח מספרד בשנת 1263 בעקבות הוויכוח והשתקע ב-Acre שבפלסטינה.

תיארוך שמו של יריבו הנוצרי ואיות שמו מתוקנים בידי מלגאות. הוויכוח שנערך בשנת 1263 ב-Barcelone הציבו מול Pablo Cristià, OP, המכונה לעתים בטעות «Pablo Christiani». בשלהי חייו מתועדת משפחתו: היה אב למשפחה שכללה, מלבד בנותיו, בן שנפטר בצעירותו, בן בשם Salomon ובן נוסף בשם Naḥman.

אחד הנתונים המבוססים ביותר אודות פרוש התורה נוגע לזמן ולמקום חיבורו העיקרי. בשונה מחיבורים פרשניים רבים של ימי הביניים, שהם פרי הבשלה אקדמית ממושכת, פירושו של הרמב"ן הוא ברובו יצירה של גלות וזקנה.

לפי Britannica, לאחר הוויכוח התיישב הרמב"ן בעכו שבארץ ישראל, שם ארגן מחדש את היישוב היהודי, ואף שהיה כבר בא בימים, נטל על עצמו את יצירתו המלומדת המפורסמת ביותר — פירוש על החומש. הסיפור של Chabad מפרט את פעילות שיקום הקהילה הנמרצת שעיצבה את כתיבתו: הרמב"ן יצא מיד למסע לשיפור מצב אחיו בארץ הקודש, הן ברוחני הן בגשמי; הוא ארגן מחדש את הקהילות, ייסד בתי ספר, בנה מחדש בתי כנסת, העביר שיעורים ונאם בפני הרבים, ושם כתב את פירושו המפורסם על התורה ויצירות אחרות.

התיישבות הרמב"ן בירושלים היא עובדה היסטורית בעלת משקל זיכרוני ניכר. הוא הקים בה בית כנסת ברובע הישן, הקיים עד עצם היום הזה ומוכר בשם בית הכנסת הרמב"ן; חידוש חיי הקהילה היהודית בירושלים על ידו — שנקטעו בשל הדיכוי הצלבני — ראוי לציון, שכן הוא ציין את ראשיתן של כשבע מאות שנות נוכחות יהודית רציפה בירושלים. לאחר מכן הפכה עכו לבית מושבו העיקרי ולמרכז הוראתו. הרמב"ן התיישב בעכו, שם פעל ביתר שאת בהפצת הידע היהודי, שהיה מוזנח מאוד בארץ ישראל; הוא כינס סביבו חוג תלמידים, ואנשים נהרו אליו בהמוניהם, אף מאזור הפרת, כדי לשמוע את דבריו.

תכלית הפירוש מובנת אפוא מתוך הקשר זה המיסיוני והפדגוגי. כדי לעורר את עניינם של יהודי ארץ ישראל בפרשנות המקרא כתב הרמב"ן את גדולת יצירותיו — פירוש התורה הנזכר לעיל. ההפצה נעשתה בידי המחבר עצמו: הוא שלח עותקים מיצירות אלו למולדתו. יש להעיר כי כתיבת הפירוש, שהוחל בה בשלב מאוחר, נשענת על עשרות שנות לימוד קודמות; ייתכן שקטעים מסוימים עברו עריכה או הושלמו במהלך השנים, כפי שמעידות קריאות חוזרות הניתנות לזיהוי במסורת כתבי היד.

הגאונות של פרוש התורה טמונה ביכולתו לבטא מספר רבדי קריאה בעמוד אחד. הרמב"ן אינו מוותר מעולם על הפשט, אך סירב להיכלא בתוכו. הרמב"ן הסביר לעתים קרובות את הפשט, פשוטו של מקרא, אך לפעמים הוסיף גם פירושים פילוסופיים ארוכים יותר ושילב פרשנויות מיסטיות.

הפירוש בנוי במידה רבה כדיאלוג ביקורתי עם קודמיו. הוא היה בקי בפירושי רש"י ואבן עזרא, ודן בהסבריהם בקפידה, ומביע לעתים קרובות את חלוקת דעתו. עמדה דיאלקטית זו — שאילה, בחינה, הפרכה — היא המעניקה לטקסט את צפיפותו הטיעונית והופכת אותו, למעשה, להיסטוריה של הפרשנות לא פחות מאשר לפירוש עצמו.

הממד החדשני והעדין ביותר בפירוש הוא השימוש בקבלה. הרמב"ן כלל פירושים קבליים אחדים בפירושו, ופתח אותם במילים «על דרך האמת»; הוא השתדל לעקוף את ההגבלות על הוראת דוקטרינה זו ברבים בניסוחם בצורה קצרה וסתומה כל כך, עד שלא יכלו להיות מובנים אלא למי שכבר היה בקי בסימבוליקה הקבלית. שיקול דעת מכוון זה — הסוד — מסביר את מורשתה של ספרות ענפה של סופר-פירושים שנועדו לפענח רמזים אלה. הנוסחה הפותחת «על דרך האמת» הפכה כך, לדורות הבאים, לאות לקריאה אזוטרית.

דוגמה מדויקת אחת ממחישה מרקם מיסטי זה. לבראשית ב,א — «ויכולו השמים והארץ וכל צבאם» — מסביר הרמב"ן את «כל צבאם» כרמז להיווצרות המלאכים במעשה הבריאה, ומוסיף כי נשמות בני האדם כלולות אף הן בצבא השמים. מעבר לסוד, היצירה פורשת עיון מוסרי ואנתרופולוגי עשיר. בפירושו, הרמב"ן חושף גם מגוון רחב של בעיות אתיות ופילוסופיות. הנושאים המבניים של הפירוש זוהו על ידי מתרגמיו המודרניים: גישתו לבריאה, החכמה האוניברסלית הגנוזה בתורה, טבע האישיות האנושית, הקומה האתית של האבות, ועוד רבים.

פירושו של נחמנדס לתורה הוא פסגת קריירה שהוקדשה תחילה לתלמוד ולהלכה. המסורת המועברת במקורות ההגיוגרפיים מדגישה עילאיות מוקדמת יוצאת דופן, שההיסטוריון קולט אותה בזהירות הנדרשת לסוג זה של נרטיב. על פי חב"ד, בגיל שש עשרה שנה כבר שלט בכל התלמוד עם כל פירושיו, ובגיל צעיר זה כתב הגנה (מלחמות ה') על יצירתו של הפוסק הגדול והתלמודיסט רבי יצחק אלפסי, כנגד תקיפותיו של זרחיה הלוי, מחבר ספר המאור. ייחוסה של יצירה פולמוסית זו מנעוריו לנחמנדס מבוסס היטב במחקר; גיל שש עשרה שייך יותר לזיכרון המעצב.

הבחירה שלא לחיות מן התורה מוצגת כעיקרון אתי. מאחר שהרמב"ן לא רצה להפיק כל רווח מן התורה, נעשה רופא מעשי בעיר מולדתו; במשך שנים רבות חי בגירונה, פרנס את עצמו כרופא, והקדיש את רוב זמנו לעיון בתלמוד ובקבלה ולפעילותו הספרותית, תוך כתיבת פירושים על התלמוד.

תקופת הכשרה זו מסבירה את ייחודו של המפרש: הוא משפטן מיומן הניגש לסיפור ולחוק שבתורה. היכרותו עם הדיאלקטיקה התלמודית מזינה את חריפות תשובותיו לרש"י ולאבן עזרא; עיסוקו בקבלה, המאושר הן במחקר המודרני הן במסורת, משקה את רמזי הסוד. ההיסטוריוגרפיה מציינת בנוסף מאפיין בולט: הוא היה חבר בעל השפעה בקהילה הקבלית, אף שהשאיר מעט כתבים בקבלה. הפירוש על התורה מהווה, מבחינה זו, הנתיב הציבורי הראשי של הגותו האזוטרית. ואשר למסורת המפורסמת הגורסת שהוא גם זוכה לקרדיט על שליחת עותק מן הזוהר מארץ ישראל לספרד, ובכך היה הראשון להכניס ספר קדוש זה למערב — היא שייכת לזיכרון המועבר יותר מאשר לארכיון: המחקר המודרני ממקם את הפצת הזוהר בקסטיליה של סוף המאה השלוש עשרה, לאחר ימי נחמנדס.

הפירוש הפך מוקדם מאוד לאחד מעמודי התווך של הקאנון הפרשני היהודי, וזכה להפצה כתבי-יד נרחבת עוד לפני שנכלל בין הספרים העבריים הראשונים שנדפסו במאה ה-15. פירושיו של הרמב"ן, יחד עם אלה של רש"י ואברהם אבן עזרא, שימשו דורות רבים כפירושים קלאסיים יסודיים על כתבי הקודש. מקומו מוסדי היום במהדורות התנ"ך העברי: פירוש הרמב"ן על התורה הוא אחד הפירושים הסטנדרטיים המודפסים לצד הטקסט העברי, כמו אלה של רש"י ואבן עזרא.

סמכות היצירה חצתה את בתי המדרש המיסטיים. רבי משה בן נחמן (1194–1270) היה מקובל, תלמודאי ומנהיג רוחני בולט של גירונה שבספרד; פירושו זכה לשבחי האר"י, רבי יצחק לוריא. הסמכה לוריאנית זו הבטיחה לטקסט הפצה מתמשכת בחוגים הקבליים של העת החדשה.

היקפו ההשוואתי של הפירוש הודגש: כמו מורה הנבוכים של הרמב"ם, היה לרב ומדריך לקוראים אין-ספור שמצאו בו אוצרות עשירים של הגות ולמידה. בעת החדשה, היצירה הסמכותית להפצה בשפה האנגלית היא המהדורה הביקורתית ותרגומו של הרב Charles B. Chavel. המקורות הביבליוגרפיים מעידים כי תרגום זה, שנעשה ונוּטַּע בהערות ובאינדקס בידי הרב Charles Chavel, נועד לפתוח את אוצרות הפרשנות העשירים של הרמב"ן על התורה. אותה מפעל הניב גם מהדורה בחמישה כרכים, שנחשבת כיום לקלאסיקה בעולם האנגלופוני.

ואשר לערכה הפנימי שהצדיק את המסירה הבלתי-פוסקת הזו, המוציאים לאור מסכמים אותו כך: ניתוח חודר שמאיר וגם מעורר השראה כאחד.

פרוש התורה של משה בן נחמן ניתן לקריאה כסכום של חיי אדם. יצירת הזקנה, שנוצרה באורה המיוחד של ארץ ישראל שנמצאה מחדש, היא מאחדת את הפוסק, הרופא, הפולמוסן מ-Barcelone והמקובל מ-Gérone בקול אחד. שיטתו — נאמנות לפשט, דו-שיח ביקורתי עם Rashi ו-Ibn Ezra, עיון אתי ופילוסופי, רמזים אזוטריים של «דרך האמת» — עשתה אותו למופת של פרשנות כוללת, שבה המשמעות הפשוטית והסוד המיסטי אינם שוללים זה את זה אלא מסודרים בהיררכיה.

תולדות קבלתו מאשרים שאיפה זו: משולב בקנון הפירושים המודפסים בשוליו של הטקסט הקדוש, מהולל על ידי אדוני הקבלה הלוריאנית, מתורגם ומבואר בעת החדשה — הפירוש לא חדל מלהיות נלמד. הוא נותר, לפי שיפוטן המתכנס של המקורות, אחד משלושת הקולות הקלאסיים הגדולים של הפרשנות היהודית, לצד Rashi ו-Ibn Ezra. מעבר לבקיאות, אולי דווקא עיגונו הקיומי — חכם גולה הכותב כדי לעורר את אמונתה של קהילה שנחלשה — הוא שמסביר את גורלו המיוחד של ספר זה בזיכרון היהודי.