עמנואל בן שלמה, הרומי. פרוש כתובים לעמנואל בן שלמה משלי

עמנואל בן שלמה נולד ברומא סביב שנת 1261, בתוך קהילת יהדות רומא — אחת הקהילות היהודיות הוותיקות והמושרשות ביותר באירופה. מקורות העיון נחלקים במעט בנוגע לתאריכים: Encyclopædia Britannica מציבה את לידתו סביב 1260 ואת פטירתו סביב 1328, ורואה בו משורר עברי שפעל בעיקר ברומא, המוכר כמייסד הכתיבה הפואטית החילונית בעברית. אותו מקור מוסיף כי ככל הנראה עסק במשלח ידו כמורה נודד, והיה סופר עברי פורה.

תולדות חייו של עמנואל כוללים מידה ניכרת של אי-ודאות שחקר ההיסטוריה למד להכיר בה. הסברה שמילא תפקיד בכיר בקהילה לא הוכחה, וכך גם ההשערה שהיה רופא. נסיבות עזיבתו את רומא נותרות עלומות: עמנואל עזב את רומא מסיבות שאינן ידועות, אך יציאתו עשויה להיות קשורה לצו הגירוש האפיפיורי שהוטל על הקהילה בשנת 1321.

תהילתו הספרותית נשענת בראש ובראשונה על קובץ הפרוזה המחורזת שלו. יצירתו הנודעת ביותר של עמנואל היא אסופת המקאמות בלשון העברית, מחברות עמנואל. יצירה זו, השרויה עמוק בזמנה, חוברה בהקשר תנודתי: מחברות עמנואל הן אסופה של עשרים ושמונה פרקים בעברית, בפרוזה מחורזת ובשירה, שכתב המשורר והפילוסוף האוהב עמנואל מרומא בעידן של שינויים פוליטיים מהירים באיטליה של סוף ימי הביניים. הפרק האחרון, בפרט, ממחיש את פתיחותו של עמנואל לספרות הגדולה של זמנו: הפרק החותם, מחברת הגיהינום והגן עדן, כדוגמת הקומדיה של Dante, מתאר את ביקוריו של עמנואל בגיהינום ובגן עדן.

סופר זה — משורר חילוני, סאטיריקן ופרשן כאחד — מגלם דמות של מתווך בין שני עולמות: עולם המסורת היהודית ועולם התרבות האיטלקית המתהווה.

אף שתהילתו השירית האפילה על שאר מפעליו, היה עמנואל פרשן מקרא בעל היקף רחב ביותר. אף שעמנואל מרומא נודע בעיקר בזכות מחברות עמנואל, חיבר גם סדרה של פירושים על רוב ספרי המקרא העברי, ובהם ספר משלי. קטלוגי הייחוס מאשרים את עצמתו זו: בין שאר חיבוריו נמנים פירושים על כמעט כל המקרא, שבהם עמנואל מבאר בעיקר את הפשט, ולעיתים מציע פרשנות אלגורית, פילוסופית ומיסטית.

ממד כפול זה — הפשטני והעיוני — הוא חותמה של שיטת הפרשנות שלו. לפי התיאורים הקטלוגיים, בחלקו את ביאור הפסוקים לשני חלקים, מצליח עמנואל גם לפרש את הטקסט וגם להציג את השקפתו הפילוסופית שלו. ראשית הוא עורך בחינה דקדוקית מדוקדקת של הפסוק, ואחר כך, בחלק השני של פירושיו, הוא מבאר את תוכנו על פי גישה פשטנית, פילוסופית, ולעיתים אישית-ייחודית בצורה מובהקת.

מבנה דו-חלקי זה מעיד על השפעת הזרם הרציונליסטי היהודי-ספרדי והמיימוני שהשקה את איטליה היהודית. עמנואל, שהיה קורא נלהב של פילוסופיה, שילב בפרשנותו תכנית לימודים אינטלקטואלית ממשית: ביצירתו השירית ניתן לזהות רשימה ארוכה של כתבים פילוסופיים שקרא, המקבילה לתכנית לימודים שמיימוניד הסכים עמה. פירושי המקרא שלו נושאים את עקבות הכשרה זו: ניכר בהם הפילוסוף הפועל, כגון בפירושו לתהלים, שם הוא מבאר את תהליך ההתבוננות בשכלים הנפרדים בגלוסה שלו לתהלים יח ויט.

הילת חכמתו הפרשנית הוכרה בחייו וכן בזיכרון שנותר אחריו. ספרייה של חכמה מאשרת זאת: אף שהמחברות היו ביצירותיו הנחגגת ביותר ללא עוררין, נודע עמנואל גם כפרשן מקרא חשוב, כעדות מהדורה אינקונבולה נאה נוספת של פירושיו על משלי, שנדפסה כבר בשנת 1487 בנאפולי.

הפירוש על משלי פורש את השיטה הדו-חלקית שתוארה לעיל, אך הוא מצטיין בעיקר בהיקף הסקרנות המדעית שמגלה בו מחברו. התיאורים הביבליוגרפיים המפורטים מדגישים תכונה זו: בפירושו על משלי, מגלה Emmanuel עניין רב בתכונה, בניווט ובמדידות הארץ.

דוגמה מדויקת ממחישה נטייה מלומדת זו. בפרשנותו לקטע ממשלי, יוצא Emmanuel לפרש נתון תלמודי: באותו קטע הוא מבאר את דברי רבי יהושע בן לוי לרבן גמליאל במסכת הוריות — "יש כוכב שעולה אחת לשבעים שנה ומתעה את הספנים" — ומפרשם ברוח אסטרונומית, בהתייחסות לכוכבי הצפון והדרום. מחווה הרמנויטית זו אופיינית לו: פסוק חכמה הופך לאמתלה להציג דיון קוסמוגרפי המקשר את הכתוב, את המסורת הרבנית ואת הידע הטבעי.

מבנה הפירוש עצמו משקף כוונה פדגוגית ופילוסופית עקבית. כפי שמסכמות הרשומות הביבליוגרפיות, Emmanuel עורך תחילה בדיקה דקדוקית קפדנית של הקטע, ולאחר מכן מציע בחלק השני ביאור של התוכן לפי פשוטו של מקרא, לפי היבטים פילוסופיים, ולעיתים על פי נקודת מבט אישית. ספר משלי, קובץ של חכמה מעשית ומוסרית, היה נוח במיוחד לטיפול מעין זה: החכמה המקראית יכלה להיקרא בו כהקדמה לחכמה הפילוסופית, בקו ישר לפרשנות המיימונידית שהזדהתה עם השלמות השכלית כתכלית האדם.

פירוש זה נשתלב אפוא במסורת פרשנית איטלקית בת זמנו, שבה עסקו מלומדים רומאים אחרים באותם ספרים: ניתן לציין כדוגמה ש-Benjamin ben Judah de Rome, בן המשפחה הנכבדה Bozecco, פרשן מקרא, דקדוקאי ופילוסוף, חיבר פירוש על דברי הימים ועל משלי, השמור בכתב יד. עמלו של Emmanuel משתרש אפוא בסביבה של אֵרוּדיציה משותפת, וייחודו נעוץ במקום שהוא מעניק למדעים המדויקים.

האירוע המרכזי בתולדות החומריות של הטקסט הוא הדפסתו בנאפולי, בסוף המאה ה-XV, באחד ממרכזי ההדפסה העברית האינקונבולית החשובים. רישום ממכירת עיון מגדיר זאת במדויק: מדובר בתנ"ך עברי, משלי, עם פירושו של עמנואל מרומא, נאפולי: Joseph ben Jacob Ashkenazi Gunzenhauser, בין 28 במרץ ל-26 בספטמבר 1487. תיאור ביבליוגרפי מלא יותר מאשש את זהות העורך והמדפיס: ספר משלי, עם פירוש עמנואל בן שלמה בן יקותיאל מרומא, בעריכת Hayyim ben Isaac Halevi Ashkenazi, נאפולי, Joseph ben Jacob Ashkenazi Gunzenhauser, בין 28 במרץ ל-26 בספטמבר 1487.

אותו תיאור מלמד על חומריות האובייקט: מדובר בפוליו של נייר כתב, הכולל 102 דפים מתוך 104, ללא מספור דפים וללא קולופון-עזר, חתום בקיפול. העבודה הטיפוגרפית אף היא ראויה לציון: האותיות המשמשות כוללות כתב מרובע לא מנוקד בגודל 185 מ"מ עבור המילה הראשונה בלבד של משלי, וכתב מרובע מנוקד בגודל 120 מ"מ עבור הטקסט, ולא מנוקד עבור הכותרות השוטפות ומילות המפתח.

המהדורה מוצגת כמהדורה הראשונה של פירוש זה. רישום ממכירה מציין זאת ללא עמימות: מדובר במהדורה הראשונה של הפירוש, כאשר המילה הראשונה (משלי) מוצבת בתוך מסגרת מעוטרת. עיצוב מוקפד זה, שבו המילה משלי מתנשאת בתוך גבול מקושט, מעיד על הוקרה הנודעת הן לספר המקראי הן למפרשו. תפקידו של העורך המדעי מתועד בקולופון: הפירוש נערך על ידי Chaim bar Isaac Halevi Aschkenazi, כפי שמציין הקולופון.

הספריות המחקריות הגדולות שומרות על אינקונבול זה ומציגות אותו לציבור. כך, מהדורת אינקונבול של פירושים על משלי לעמנואל, שיצאה לאור כבר בשנת 1487 בנאפולי, שמורה בDorot Jewish Division של New York Public Library, שם מופיעה המילה "משלי" בתוך המסגרת המעוטרת. המדפיס עצמו השתייך לשושלת Gunzenhauser, שפעלה בהפקת ספרים עבריים בנאפולי בשנות ה-1480 — עשור שבו נאפולי התחרתה עם מוקדים איטלקיים אחרים של הספר העברי הצעיר.

ההעברה של הפירוש על משלי נשענת גם על הזיכרון המלומד וגם על הארכיון החומרי, שניהם מאשרים זה את זה. מצד הארכיון, עותקי האינקונבולה משנת 1487 עברו ממקום למקום באוספים מלומדים עד לעת החדשה: ניתן לאתרם בקטלוגים של מכירות פומביות יוקרתיות, לעתים בדמות עותקים שלמים בעלי שוליים רחבים, ולעתים בדמות עותקים כרוכים ומשוקמים הנושאים את סימני הספרייות שעברו בהן, כגון עותק בכריכת קרטון מן המאה התשע-עשרה, בלה ושחוק, המשעב דף ליטורגי מן המאה השש-עשרה, עם גב מצופה בד ספרייה.

מצד הזיכרון האינטלקטואלי, מוניטינו של Emmanuel כפרשן שרד באנציקלופדיות ובתולדות הספרות היהודית, המקשרות אותו למסורת הגדולה של הפרשנות הרציונליסטית האיטלקית. הממד המדעי של פירושו — אסטרונומיה, ניווט ומדידת כדור הארץ — משך במיוחד את תשומת ליבם של הביבליוגרפים המודרניים, הרואים בו סימן היכר של גאונותו.

גורלו של הפירוש אינו נפרד מגורלו של המשורר עצמו, שהיה שנוי במחלוקת יותר. דמותו של Emmanuel עוררה במשך זמן רב קבלה דו-משמעית בעולם היהודי: הרוח החצופה ולעתים המגונה של המחברות הקנתה לו אחרית שפינה בסייגים רבניים, בעוד שפירושיו המקראיים, המאופקים יותר, העידו על רצינותו כחוקר. מתח זה שבין המשורר הסאטיריקן ובין הפרשן הפילוסוף חוצה את כל דרכי קבלתו. ההיסטוריוגרפיה האחרונה, באמצעות עבודות אקדמיות המוקדשות לקשר שבין שירתו לפילוסופיתו — ובמיוחד המונוגרפיה Bridging Worlds מאת Dana W. Fishkin — תרמה להערכה מחדש של אחדות יצירתו. כפי שמדגישה מחקר זה, המחברות עמנואל חוברו בעידן של שינויים פוליטיים מהירים באיטליה של סוף ימי הביניים, הקשר המאיר גם את הפריון הפרשני. שזירת הזיכרון הספרותי עם הארכיון המודפס הופכת את הפירוש על משלי לאבן דרך משמעותית בתולדות הספר העברי באיטליה.

הפירוש על משלי של עמנואל בן שלמה מרומא מהווה עדות מרשימה לתרבות היהודית האיטלקית בעידן של Dante. יצירתו של אדם שהדורות הבאים זכרוהו בראש ובראשונה כמשורר, היא חושפת את הפן האחר של גאוניותו: זה של פרשן מדוקדק, דקדקן הקשוב ללשון כאחד ופילוסוף הקשוב למשמעות, הנושא בחובו את המסורת המיימונידית וסקרן לדעת את מדעי הטבע. המבנה הדו-שלבי של פירושו — בחינה דקדוקית ולאחריה ביאור פילוסופי — וחיבתו הגלויה לאסטרונומיה ולקוסמוגרפיה הופכים אותו לדמות ייחודית בין מפרשי ספר משלי.

ההיסטוריה החומרית של הטקסט מעצימה את חשיבותו: זהו היחיד מבין פירושיו המקראיים הרבים שהודפס, ועוד בשלב מוקדם מאוד, כבר בשנת 1487 בנאפולי בידי Joseph Gunzenhauser, ועל כן הוא שייך למורשת האינקונבולים העבריים. העברתו מדור לדור, המתועדת בקטלוגים של ספריות ושל מכירות פומביות, הופכת אותו לאובייקט הנמצא בצומת שבין תולדות הרעיונות לתולדות הספר.

עדיין נותרות בו נקודות עלומות — הכרונולוגיה המדויקת של החיבור, הקשרים המדויקים בין פירושיו המקראיים השונים של עמנואל, נסיבות התיישבותו ומותו באיטליה המרכזית — שמזמינים לנקוט זהירות ומצריכים מחקרים חדשים על כתבי היד השמורים ב-Parma, ב-Paris וב-Oxford. אך העיקר מוסכם: דרך פירוש זה ניתן להציץ אל עולם אינטלקטואלי שלם, עולמו של יהדות איטלקית המסוגלת לנהל דיאלוג בו-זמנית עם התלמוד, עם Maïmonide ועם הספרות הגדולה בשפת העם של זמנה.