בולות מסוסה

לפני הכתב, היו הסמנים. במהלך האלף הרביעי לפני הספירה, סוחרים ומנהלים בשושן (עילם, דרום-מערב איראן של ימינו) ובמסופוטמיה התחתונה השתמשו ב**calculi** — חפצים קטנים מחמר בצורות מקודדות (כדורים, חרוטים, דיסקיות, מצולעי ארבע) — כדי לייצג יחידות סחורה: חרוט לאמת מידה של דגן, כדור לכבש וכן הלאה. לאיטום משלוח, כלאו את הסמנים ב**בולה חרסית חלולה**, עליה הטביעו חותמות גלילים לזיהוי השולח. כדי לאמת את התוכן מבלי לשבור את הבולה, עלה בדעת הסופרים הרעיון — המכריע — **להטביע גם את הסמנים על פני השטח החיצוני** של המעטפה. מתרגול זה נולד הרעיון שסימנים דו-ממדיים יכולים להספיק: אין עוד צורך בחפצים עצמם, אלא רק בעקבותיהם. כעבור מאתיים שנה יהפכו עקבות אלו לציורי פיקטוגרמות על לוחות שטוחים: הכתב הכולי-לשוני. עבור הזיכרון היהודי, מסמך זה הוא אבי הקדמון הרחוק — אך האמיתי — של הספר. ללא מהפכת הבולות בשושן, ללא אותה תובנה שהסימן יכול להחליף את הדבר, לא הייתה תורה כתובה, לא מגילות ים המלח, ואף לא אלף-בית. עם הספר קשור בשושלת טכנית לרואי החשבון של שושן. אף המקרא עצמו יזכור את שושן כעיר בירה קיסרית גדולה (ספר אסתר, ספר דניאל) — מבלי לדעת, שמא, שבעילם עצמה החלו הכלים הסמליים שלו.

מקורות ומשאבים

• Denise Schmandt-Besserat, From Accounting to Writing, The University of Texas at Austin ↗
• Bulle-enveloppe scellée et calculi, Bibliothèque nationale de France (BnF Essentiels) ↗