תנ''ך

המבנה התלתחלקי של התנ"ך מתועד כבר מן העת העתיקה. התורה כוללת את חמשת הספרים המיוחסים על פי המסורת למשה — בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים —, ומכאן שמה ביוונית Pentateuque. הנביאים מתחלקים לנביאים ראשונים (יהושע, שופטים, שמואל, מלכים) ולנביאים אחרונים (ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ושנים עשר הנביאים ה"קטנים"). הכתובים מאגדים קובץ מגוון: תהלים, משלי, איוב, חמש המגילות (מגילות: שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר), דניאל, עזרא-נחמיה ודברי הימים [Encyclopaedia Judaica].

סדר זה שונה מזה של הברית הישנה הנוצרית, הנוקטת בסדר תרגום ה-Septante ומוסיפה, בהתאם לעדות השונות, ספרים דאוטרוקנוניים שאינם נמנים על הקנון העברי. המניין המסורתי היהודי כולל עשרים וארבעה ספרים, ספירה המתקבלת על ידי מנייתם של שנים עשר הנביאים הקטנים כיחידה אחת, וכן של הזוגות שמואל, מלכים, עזרא-נחמיה ודברי הימים. האזכור הקדום ביותר של חלוקה תלתחלקית מופיע בפרולוג היווני לספר בן סירא (Ecclésiastique), במאה השנייה לפני הספירה, המזכיר "את התורה, הנביאים ושאר הכתובים" — עדות שחוקרי ההיסטוריה רואים בה ציון דרך מכריע לתיארוך הכרתן של שתי החטיבות הראשונות. הכינוי המלומד "המקרא העברי" הושרש במחקר המודרני כמונח ניטרלי, עדיף על "ברית ישנה" כאשר מדובר בחקר הקורפוס בהקשרו הפנימי [Encyclopaedia Judaica].

שאלת מוצאם של הספרים המקראיים הייתה אחד מהמפעלים הגדולים של הפילולוגיה מאז המאה ה-XVII. הביקורת ההיסטורית, שפותחה בעיקר על ידי Julius Wellhausen במאה ה-XIX, הציעה לגבי החומש את "השערת המסמכים", לפיה התורה היא תוצאה של שילוב מספר מקורות רדקציוניים נפרדים, שחוברו בתקופות שונות ואוחדו לאחר מכן על ידי עורכים. ואף שהפרטים המדויקים של מודל זה נתונים כיום לוויכוחים ערים בתוך הפרשנות האקדמית, הרעיון של התהוות בשכבות עוקבות עדיין מקובל בהיקף נרחב [על פי עבודות הביקורת המקראית המודרנית].

הספרים הנביאיים נושאים אף הם את חותמן של דמויות היסטוריות שפעלו בין המאה ה-VIII למאה ה-VI לפני הספירה, אשר נבואותיהן נאספו, הושלמו וסודרו על ידי תלמידים. הכתובים מקיפים קשת כרונולוגית רחבה ביותר: שורשיהם של מזמורים מסוימים נטועים בליטורגיה של בית המקדש הראשון, ואילו ספר דניאל, בצורתו הנוכחית, מתוארך בדרך כלל לתקופה ההלניסטית, סביב המאה ה-II לפני הספירה. שיכוב זה מסביר את המגוון של הסוגות — סיפור, חוק, שירה, חכמה, אפוקליפטיקה — המכונסות תחת כריכה אחת. המחקר מבחין אפוא בין קולה של הזיכרון, המייחס כל ספר למחבר מכונן, לבין קולו של הארכיון הפילולוגי, המשחזר תהליכים קולקטיביים ומדורגים [על פי עבודות הביקורת המקראית המודרנית].

קביעת רשימת הספרים המוכרים כקדושים — הקנון — הייתה תהליך ארוך והדרגתי, ולא מעשה חד-פעמי. התורה נראית כאילו רכשה את סמכותה עוד בתקופה הפרסית, סביב המאה ה-Vׅ לפני הספירה, בעת השיקום שהנהיג עזרא. הנביאים הוכרו לאחר מכן, והכתובים נותרו החלק שגבולותיו הישארו מרחפים זמן הארוך ביותר. המסורת הרבנית שייכה זמן רב את חתימת הקנון ל"כינוס יבנה" הנטען (יַבְנֶה), לקראת סוף המאה ה-Iׅ לספירה; אולם מושג זה, שהתפרסם בחקר המאה ה-XIXׅ, נחשב כיום לבנייה היסטוריוגרפית: לא היה סינוד רשמי, אלא דיונים רבניים מדורגים, שנגעו בפרט למעמדם של ספרים כגון שיר השירים וקהלת [לפי Development of the Hebrew Bible canon, Wikipedia].

כאן בדיוק נענות הזיכרון והארכיון זו לזו. הנרטיב המסורתי של החלטה חגיגית נתקל בראיות הדוקומנטריות, המצביעות דווקא על הבשלה ארוכה. מקורות רבניים במשנה ובתלמוד שמרו את עקבות הוויכוחים על ספרים ה"מטמאים את הידיים" — ניסוח טכני המציין את קדושתו של כתב. גילוי מנוסחי מגילות ים המלח הוסיף לאשר כי בתפנית הספירה, רשימת הספרים בעלי הסמכות טרם נקבעה באופן מלא ואחיד, שכן קבוצות יהודיות מסוימות עשו שימוש בכתבים שלא ייכנסו אל הקנון הסופי. ההיסטוריון קובע אפוא חתימה מפוזרת, שהושלמה ברובה במאות ה-IIׅ–IIIׅ לספירה ביהדות הרבנית המתהווה [לפי Development of the Hebrew Bible canon, Wikipedia].

גילוי מגילות המסתתרות במערות קומראן, על שפת ים המלח, בין השנים 1947 ו־1956, היווה את המהפכה העמוקה ביותר בתולדות הביקורת הטקסטואלית של המקרא העברי. כתבי יד אלה, שנועתקו בין המאה השלישית לפני הספירה ובין המאה הראשונה לספירה, כוללים קטעים מכמעט כל ספרי המקרא, ומרחיקים את תאריכם של העדים העבריים הקדומים ביותר שהיו ידועים עד אז בכאלף שנה. מגילת ישעיהו הגדולה המפורסמת, שנמצאה שלמה כמעט לגמרי, היא פנינתה של אוסף זה [על פי מהדורות ומחקרים של מגילות ים המלח].

תרומת קומראן כפולה היא. מצד אחד, היא מגלה ריבוי טקסטואלי בלתי צפוי: לצד נוסח הקרוב מאוד לזה שיהפוך לנוסח המסורתי, מצויות קריאות הקרובות לתרגום השבעים ולתורה השומרונית — עדות לכך שמספר "משפחות" של נוסח התקיימו זו לצד זו עוד בטרם אוחד הטקסט. מצד שני, ובאופן מרשים, השוואת מגילת ישעיהו לכתבי היד המימי הביניימיים הוכיחה יציבות מרשימה של המסורת הטקסטואלית על פני יותר מאלף שנה, ואישרה את נאמנותם של המעתיקים במלאכתם. הארכיון החומרי מאשש אפוא גם את הגיוון הקדום וגם את קיבועו המאוחר של הטקסט, ומספק לחוקרים נקודת עיגון בלתי משווה לשחזור תולדות המקרא [על פי מהדורות ומחקרים של מגילות ים המלח].

הטקסט העברי שהתקבל והודפס במהדורות המודרניות הוא הטקסט המסורתי, פרי עמלם של המסורנים — משפחות של חכמים שפעלו בעיקר בין המאה השישית למאה העשירית לספירה, במרכזים של טבריה, בבל וארץ ישראל. העברית המקראית, שנכתבה במקורה ללא תנועות, הייתה עלולה לאבד את קריאתה הנכונה; המסורנים המציאו ושכללו מערכות של סימני ניקוד (ניקוד) וטעמי מקרא (טעמים), וכן מנגנון של הערות שוליים — המסורה — שנועד לקבע את האיות, ספירת המילים והפסוקים, ולמנוע כל שיבוש [Encyclopaedia Judaica].

מבין בתי הספר הללו, זה של טבריה, ובפרט משפחת בן אשר, הפך בסופו של דבר לסמכות הקובעת. שני כתבי יד מגלמים מסורת זו. כתר ארם צובא, שנועתק לערך במאה העשירית ונוקד בידי אהרון בן משה בן אשר, נחשב לשלם שבקודקסים; ניזוק קשות במהומות שפרצו בשנת 1947 באלפו, ורק חלקו שרד. כתב היד של לנינגרד (Firkovitch B19a), המתוארך לשנים 1008–1009 ושמור בסנקט פטרבורג, הוא לעומת זאת כתב היד השלם הקדום ביותר של המקרא העברי, ומשמש בסיס למהדורות הביקורתיות המודרניות כגון Biblia Hebraica Stuttgartensia [לפי פתחי המהדורות הביקורתיות הגדולות]. המפעל המסורני מייצג את שיאו של מאמץ שימור חסר תקדים, שהעביר את הטקסט העיצורי בדיוק שכתבי היד ממגילות מדבר יהודה אישרו רטרואקטיבית.

מתוך הטקסט העברי שקבעו המסורנים, הפכה התנ"ך לחיבור המתורגם ביותר בתולדות האנושות, ופרסומו הגיע לכל קצוות תבל. כבר בעת העתיקה, תרגום הספטואגינטה ליוונית — שנוצר באלכסנדריה החל מן המאה השלישית לפני הספירה — פתח את הדלת בפני היהדות ההלניסטית ובפני הנצרות המתהווה לאוצר הכתובים; הארמיות שנקראו בבתי הכנסת הציעו גרסאות פרפרזיות; והוולגטה הלטינית של Jérôme, מן המאות הרביעית–החמישית, נוסדה בחלקה על פי הhebraica veritas — כלומר על הטקסט העברי עצמו [Encyclopaedia Judaica].

המצאת הדפוס סימנה שלב חדש. המהדורה המודפסת הראשונה והשלמה של המקרא העברי ראתה אור ב-Soncino שבאיטליה בשנת 1488, ואחריה באו מקראות גדולות שהוציא לאור Daniel Bomberg בוונציה בתחילת המאה השש-עשרה — ספרים שכינסו בין כריכותיהם את הטקסט, המסורה, התרגומים הארמיים ופרשני הדורות. מהדורות אלו קבעו לדורות את אופן הצגת הטקסט, הן בישיבות הן באוניברסיטאות. המחקר בן-זמננו, המוזן מן התגליות שהביאה המאה העשרים, ממשיך בעבודת עריכתן של מהדורות ביקורתיות מדוקדקות, המעמידות זו מול זו את הנוסח המסורתי, ממצאי קומראן ותרגומים קדומים. כך ממשיכים מסורת ההעברה והחקירה המלומדת לנהל ביניהם דו-שיח בלתי פוסק: האחת מבטיחה את רציפות הטקסט המקובל, והאחרת שופכת אור על ראשית היוצרות שלו [על-פי הערות המהדורות הביקורתיות הגדולות].

ה"Bible. A.T. (hébreu)" שאליה מפנים הקטלוגים אינה אובייקט ביבליוגרפי פשוט: היא תוצאה של תהליך חיבור רב-דורי, של קנוניזציה הדרגתית ושל מסירת טקסט בנאמנות יוצאת דופן. מן השכבות הנדבקות של המקורות ועד לחתימה המפוזרת של הקנון הרבני, ממשפחות הנוסח שנתגלו בקומראן ועד למפעל הניקוד והביקורת של המסורנים מטבריה, ומשם להפצה המודפסת מסונצ'ינו ומוונציה — מציע חיבור זה להיסטוריון קרקע שבה זיכרון המסורת ועדויות הארכיון מאירים זה את זה. הטקסט העברי נותר, בעת ובעונה אחת, היסוד החי של הפרקטיקה הדתית היהודית ואחד האובייקטים המבוקשים ביותר בפילולוגיה המערבית — עדות למה שיכולה להשיג שמירתו הסבלנית של ספר לאורך המילניומים.