Aaron ha-Lévi de Barcelone. Seper hahinwk. ‫ אהרן, הלוי, מברצלונה. ‫ ספר החנוך

מעטים הם החיבורים בספרות הרבנית של ימי הביניים שזכו לתפוצה רחבה כל כך, ובה בעת נותרו עמומים כל כך באשר למקורם, כמו ספר החינוך — "ספר החינוך". מטרת רשימה זו היא לשחזר, על יסוד המקורות הסמכותיים העומדים לרשותנו, הן את דמותו הממשית או המשוערת של אהרן הלוי מברצלונה, שאליו קשרה מסורת הדפוס והביבליוגרפיה את החיבור במשך דורות רבים, והן את טבעו של הטקסט עצמו — המשיטמטיזציה של תרי"ג מצוות התורה.

השאלה המרכזית היא מלכתחילה שאלת ייחוס. ספר החינוך נכתב בספרד לערך במאה השלוש עשרה, בין שקיעתה של התקופה הזהובה הספרדית בחצי האי האיברי לבין הגירוש האכזרי שיבוא בשנת 1492. בנקודת מעבר זו שבין תקופות נכתב ספר החינוך. החיבור מציג את עצמו כפירוש מסודר של דיני התורה, אך מחברו הסתיר בקפידה את זהותו, ולא הותיר אלא רמז קלוש אחד: הוא מגדיר את עצמו כ"יהודי מבית לוי בברצלונה". מתוך שיקה זו נולד תולדות ארוך של השערות מלומדות, שבו זיכרונה של ייחוס מסורתי נתקל בביקורת הפילולוגית המודרנית. החיבור שלפנינו מחבר בין שני הרישומים הללו מבלי לערבבם.

הספר החינוך משתייך לז'אנר המניינים השיטתיים של המצוות, שאותו ייצגו לפניו מיימוניד, נחמנידה ומשה מקוצי. ספר החינוך הוא טקסט רבני הדן באופן שיטתי ב-613 מצוות התורה. הוא נכתב בספרד של המאה ה-13 על ידי אנונימי המכונה "לוי מברצלונה".

שיטת הסיווג שלו מאמצת את שיטתו של מיימוניד. מניין המצוות שבחיבור מבוסס על שיטת הספירה של מיימוניד לפי ספר המצוות שלו; כל מצווה מפורטת לפי הופעתה בפרשת השבוע, והספר מאורגן בהתאם לכך. עיקרון כפול זה — נאמנות למניין המיימוני וארגון לפי סדר הקריאה הליטורגי השנתי של החומש — מעניק לספר ייעוד חינוכי מיידי: הקורא יכול, מדי שבוע בשבוע, ללמוד את המצוות הקשורות לפרשה שבאותו שבוע.

ייחודו של החינוך טמון אף על פי כן במבנהו הפנימי לכל מצווה. הספר דן בנפרד בכל אחת מ-613 המצוות, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה מוסרית. לגבי כל אחת מהן, הדיון בחינוך פותח בקישור המצווה למקורה המקראי, ולאחר מכן עוסק ביסודות הפילוסופיים של המצווה — המכונים כאן "שורש". מושג השורש זה — "השורש", כלומר הטעם המוסרי והרוחני של מצווה — הוא תרומתו המפורסמת ביותר של החיבור. ולפיכך התייחסה הדורות הבאים לספר בשני מישורים: החלקים הפילוסופיים מצוטטים ומלומדים רבות, ואילו הדיון ההלכתי מספק את הבסיס ללימוד מעמיק בישיבות.

החיבור לא נועד להיות עיון מלומד טהור, אלא כלי להעברת המסורת. לפי ה-Jewish Encyclopedia, המחבר פנה בראש ובראשונה לקהל הרחב: הספר נועד פשוט להקנות לנוער היהודי ידיעת התורה, ולהציג בצורה פשוטה את עקרונות היהדות לפני ההדיוט שאינו בקי. מסורת אחת מספרת אף על ייעוד אינטימי יותר: מה שידוע הוא שספר החינוך נכתב עבור בנו של המחבר האנונימי לרגל בגרותו, מתנה דתית שנועדה להנחות אותו בהתבגרותו.

בטרם נבחן את שאלת הייחוס, ראוי להגדיר את דמותו ההיסטורית של החכם שאליו נקשר שמו של הספר. אישיות זו, המכונה במסורת בראשי התיבות רא"ה, מתועדת היטב. תלמודיסט ובעל ביקורת, צאצא ישיר של זרחיה הלוי, וכנראה, כמוהו, יליד גירונה שבספרד, פעל בסוף המאה השלוש עשרה ונפטר לפני שנת 1303. בסביבות אמצע המאה השלוש עשרה למד אצל הרמב"ן בגירונה, שם פגש גם את Salomon ben Adret כחברו לספסל הלימודים.

ייחוסו מקשר אותו לשושלת לומדים מפוארת. אבי אביו, זרחיה בן יצחק הלוי גירונדי, המכונה הרז"ה או בעל המאור (מחבר הספר המאור), נולד בסביבות שנת 1115 בעיר גירונה שבממלכת אראגון.

מסלולו האינטלקטואלי של Aaron ben Joseph התאפיין בעצמאות שיפוט מרשימה ובתחרות פורה עם חברו לספסל הלימודים המפורסם. ידוע בשל מקוריותו, לא נכנע Aaron לא לרוב הדעות ולא לסמכויות המסורתיות. לעיתים, הוא ו-Salomon ben Abraham Adret, שהיו להם תלמידים משותפים רבים, נשאלו על אותה שאלה הלכתית והשיבו עליה במשותף. אישיויותיהם התנגשו והם חלקו זו על זו פעמים רבות.

מתוך פערים אלה נולד חיבורו הביקורתי הידוע ביותר. כאשר פרסם ben Adret את תורת הבית, כתב Aaron הערות ביקורתיות שכינה בדק הבית. מעבר לכך, על פי מדריכי הביבליוגרפיה, עסק גם בפרשנות תלמודית: הוא פרסם הערות ביקורתיות על תורת הבית של הרשב"א, שכינה בדק הבית. כמו כן כתב פירוש על התלמוד, שחלקים ממנו יצאו לאור.

הזיקה בין חינוך לשמו של אהרן הלוי אינה נשענת על המחבר עצמו, אלא על שרשרת ההעברה המודפסת והביבליוגרפית של תקופת הרנסאנס. שני רגעים מסמנים אותה: editio princeps הוונציאנית ומפעלו של ההיסטוריוגרף Gedaliah ibn Yaḥya.

הדפוס הוא שפותח את האי-הבנה. ה-editio princeps (ונציה, 1523) מייחסת את הספר ל"אהרן", על יסוד ראיה פנימית כביכול הגלומה בטקסט, אך החוקרים דחו פרשנות זו. הדפסה ראשונה זו הייתה אירוע מכונן בהפצת החיבור. מהדורת הדפוס הראשונה של ספר החינוך יצאה לאור בוונציה בשנת 1523 על ידי Daniel Bomberg, וסימנה מעבר משמעותי מן המחזור בכתבי-יד אל הפצה רחבה יותר באמצעות הדפוס. ה-editio princeps ייחסה את הספר לרבי אהרן בר יוסף הלוי מברצלונה. המהדורה נסמכה על נימוק פנימי: ייחוס המושתת על רמז הכלול בתוך הטקסט עצמו, המתייחס למחבר כ"יהודי מבית לוי בברצלונה".

על יסוד זה נוסחה הייחוס המלומד. בשנת 1549 רשם רב Gedaliah ibn Yahya את תיזתו בדבר מחברות ספר החינוך ב"שלשלת הקבלה", וקבע כי המחבר הוא רב אהרן הלוי מברצלונה, מגדולי התלמודיסטים הספרדיים של המאה השלוש-עשרה. זיכרון מלומד זה הטביע את חותמו לאורך דורות: הספר עצמו הוא אנונימי; וטענתו של Gedaliah ibn Yaḥya, המתוארכת לאמצע המאה השש-עשרה, לפיה מחברו היה התלמודיסט המפורסם אהרן בן יוסף הלוי, התקבלה ברובה ככולה. הייחוס שייך אפוא לגמרי לתחום הזיכרון המועבר: שם יוקרתי שהורכב בדיעבד על יצירה חסרת אב, שהייתה עתידה לחצות את המאות עד שתיבחן לאור הבדיקה הביקורתית.

החל מהמאה ה-19, הפילולוגיה המדעית החלה להתעמת עם המסורת המקובלת לאור העדויות הפנימיות של הטקסט. הראשון שערער את הבניין הזה היה החוקר David Rosin. אף שיצירתו — ספר החינוך — הייתה ידועה היטב, ונדונה ויצאה לאור שוב ושוב ביותר מתריסר מהדורות, לו נפלה הזכות לגלות לראשונה משהו מדויק באמת בדבר זהות המחבר.

גילויו נשען על פער בין הנוסח המודפס לבין כתבי היד. Rosin גילה עניין מסקרן: בעוד שהמהדורה המודפסת הראשונה משנת 1523 ייחסה את היצירה ל"רב אהרן", כתבי היד הקדומים לא נשאו כל שם מחבר. הרמז היחיד שנותר היה כינויו הלקוני של המחבר את עצמו כיהודי מ-Barcelone מבית לוי. Rosin הציע תיאוריה חלופית: ייתכן שהמחבר אכן נקרא אהרן הלוי ובא מ-Barcelone, אך לא היה האישיות המפורסמת שכולם הניחו עד אז.

ההתנגדות המכרעת כנגד הייחוס המסורתי היא עניין עקרוני הנוגע לסתירות פנימיות. קיימות סתירות רבות בין החינוך לבין חיבוריו של ha-Levi, ו-Naḥmanide — רבו של ha-Levi — אינו מצוטט בחינוך. סטייה הלכתית זו הניעה את המחקר להציע מועמד אחר הנושא את אותו השם. הסופר מהמאה ה-16 Gedaliah ibn Yahya ייחס את ספר החינוך לרבי אהרן הלוי מ-Barcelone, תלמודי ופוסק הלכה; אך חוקרים אחרים חולקים על כך, שכן דעות החינוך סותרות את עמדותיו של HaLevi ביצירות אחרות. הדבר הוביל למסקנה שמחברו האמיתי של ספר החינוך היה אהרן הלוי אחר — תלמידו של הרשב"א — ולא עמיתו.

פרק זה שייך לצומת בין הארכיון למסורת במובן המדויק: המסורת — אהרן הלוי מ-Barcelone — אינה מתבטלת בידי הארכיון לחלוטין, אלא מתעדנת: הארכיון מאשש את שם הפרטי ואת העיר, ובה בעת שולל את הזיהוי עם התלמודי המפורסם מ-Gérone.

במאה העשרים, המחקר על מחבר החינוך נמשך בשיטות מעודנות יותר, אך מבלי להגיע לקונצנזוס מוסכם. בין החוקרים שהקדישו לכך את מאמציהם בלט עורך מוביל של טקסטים מימי הביניים. חוקר אחר, הרב ד"ר Charles B. Chavel (1906–1982), נכנס לתמונה בשנת 1956. Chavel היה רב ומלומד אמריקאי נכבד שהקדיש את חייו להנגשת טקסטים יהודיים מימי הביניים לקוראים בני זמנו. הוא נודע במיוחד בזכות תרגומיו ופירושיו לכתבי Naḥmanide.

השערה רדיקלית יותר הועלתה על ידי היסטוריון ישראלי של טקסטים רבניים. בשנת 1980 הוכיח פרופסור Israel Ta-Shma מהאוניברסיטה העברית בירושלים באופן משכנע כי מחבר ספר החינוך היה למעשה Pinḥas בן Eléazar ונכדו של Aaron, שחיבר את היצירה. כיוונים אחרים מציבים את מקור הטקסט בזרם האינטלקטואלי הקטלוני-פרובנסאלי. כך, ניתוחים מסוימים מעלים כי היצירה עשויה לנבוע מחכמים פרובנסאליים אנונימיים, או מפרי מאמץ קולקטיבי בתוך חוג התלמידים הסובב את Naḥmanide.

המצב הנוכחי של הסוגיה ניתן אפוא לסיכום כך: הייחוס המסורתי ננטש ברובו על ידי הביקורת המחקרית, מבלי ששם חלופי אחד התקבע באופן אוניברסלי. הניסוח הזהיר של ההפניות הביבליוגרפיות משקף אי-ודאות מוצהרת זו: הציון הביבליוגרפי הנהוג מציג את הספר כ"אולי" מאת רבי Aharon HaLevi מ-Barcelone (1235 – בערך 1290). כמו כן, ערך האנציקלופדיה הסמכותי אימץ כיום את הכינוי הנייטרלי: המחבר אינו מגלה את שמו באף כתב יד, וכותב בלבד שהוא "יהודי מבית לוי בBarcelone". החוקרים הציעו ייחוסים שונים.

הספר החינוך נותר מקרה מופת לאופן שבו יצירה יכולה לרכוש סמכות מתמשכת תוך שמחברה נותר בצל. הרישום «Aaron ha-Lévi de Barcelone» מכסה למעשה שני עצמים נבדלים: מחד, תלמודאי היסטורי מתועד היטב, Aaron ben Joseph ha-Lévi de Gérone, מחבר הבדק הבית ויריבו המכובד של הרשב"א; מאידך, ספר חינוך אנונימי, המיוחס לשם זה בשרשרת הדפוס הוונציאני של 1523 בלבד ועל פי ההיסטוריוגרפיה של ibn Yaḥya.

הביקורת המודרנית, מ-Rosin ועד Ta-Shma, הפרידה בין שני עצמים אלה מבלי שתמיד עלה בידה לנקוב בוודאות בשמו של המחבר האמיתי. מה שנותר, ואינו שנוי במחלוקת, הוא ערכו הפנימי של הטקסט: מבנהו הפדגוגי המתלכד עם סדר הפרשיות, מניין המצוות הרמב"מי, ובעיקר עיונו בשורש — שורשו הרוחני של כל מצווה. החינוך, חיבור הדרכה שנועד לצקת יסודות בקרב הנוער והציבור הרחב, הגשים באופן פרדוקסלי את שאיפת ההעלמה שלו: מחברו השתיק את עצמו כדי שהתורה תדבר. דמותו של «Aaron ha-Lévi de Barcelone» נותרת אפוא פחות עובדה מבוססת ויותר סף — הסף שבו זיכרונה של מסורת פוגש את החקירה הסבלנית של הארכיון.