אור שמח

מוסד Ohr Somayach תופס מקום ייחודי בתולדות היהדות האורתודוקסית בת-זמננו. הוא נולד בצומת שני תופעות מרכזיות של המחצית השנייה של המאה העשרים: מצד אחד, החילון המואץ של מגזרים נרחבים בקרב יהדות התפוצות המערבית, ומצד שני, הופעתו של זרם שיבה למסורת — תנועת הבעלי תשובה — אשר התגבשה בשנות השישים והשבעים. שנות השישים והשבעים היו עידן של חיפוש משמעות בקרב גברים ונשים שקיבלו חינוך מערבי, בגיל הלימודים האקדמיים. בהקשר אינטלקטואלי ורוחני זה התפתחה הרעיון של ישיבה שלא תניח אצל תלמידיה שום ידע מוקדם בטקסטים הקדושים, בעברית הליטורגית או בקיום המצוות.

ישיבה זו היא כיום מוסד עולמי שמרכזו נותר בירושלים, אך שלוחותיו משתרעות על פני צפון אמריקה, דרום אפריקה, הממלכה המאוחדת ומעבר להן. Ohr Somayach היא ישיבה שמקומה בירושלים, שנוסדה בעיקרה כדי לחנך צעירים יהודים — בדרך כלל בגיל אקדמי — המעוניינים כבר בלימוד היהדות. היא ידועה כישיבה של בעלי תשובה, שכן היא פונה ליהודים שיש להם מעט או כלל אין להם רקע ביהדות, אך המבקשים ללמוד אותה.

הספר שלפנינו מבקש לתאר את תולדות המוסד — מראשיתו הלא-ודאית ועד לקרינתו הבינלאומית — תוך הבחנה בין הנסמך על עובדות מתועדות לבין מה ששייך לזיכרון המועבר ולהיסטוריוגרפיה הפנימית של התנועה. הוא עוסק אף במשמעות שמו, הנגזר מיצירת מופת של ספרות הרבנית מראשית המאה העשרים — ייחוס המשרה על מפעל מודרני בתכלית את אורכה של שרשרת ארוכה של מדעי התורה.

השם "Ohr Somayach" (אור שמח, שניתן לתרגמו כ"אור שמח") אינו יצירה מקורית של הישיבה: הוא מכבד יצירה רבנית מפורסמת ודרכה את מחברה. הישיבה נקראה על שם אחד מחיבוריו של רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (1843–1926), אחד מגדולי התורה המיוחדים ביותר של אותו דור. חיבורו המפורסם "אור שמח" הוא פירוש מבריק על משנה תורה לרמב"ם, ואילו חיבורו האחר, "משך חכמה", הוא פירוש עמוק על החומש.

המחבר, דמות מרכזית ביהדות האורתודוקסית של מזרח אירופה, מכונה לעיתים קרובות בשם חיבורו. רבי מאיר שמחה מדווינסק (1843–1926) היה רב ומנהיג בולט של היהדות האורתודוקסית במזרח אירופה בראשית המאה ה-XX. הוא היה כהן, ועל כן מכונה לרוב מאיר שמחה הכהן. הכותרת עצמה מהווה משחק מילים מלומד: רבי מאיר שמחה הוא מחבר "אור שמח" (או "אור שמייח"), "האור השמח, או הנהנה" — משחק על שמו שלו, שמקורו אפשרי במשלי י״ג:ט, ובו חידושים על משנה תורה לרמב"ם.

החיבור שנתן את שמו למוסד פורסם זמן קצר לפני מות מחברו. "אור שמח" הוא פירוש על משנה תורה, שנכתב בידי רבי מאיר שמחה מדווינסק. הספר, שיצא לאור בשנת 1925, שנה אחת לפני פטירת מחברו, מציג הבנות מקוריות של משנה תורה לרמב"ם. היצירה נתפרסמה ונלמדת הן על ידי תלמידי ישיבה צעירים והן על ידי תלמידי חכמים מובהקים. בחירת שם זה למוסד שנועד לבאים בתחילת דרכם אינה מקרית: היא מקשרת בין השליחות "להדליק מחדש" את הידע אצל יהודים שרחקו ממסורתם לבין האורה המלומדת של מורה מוכר, ובכך משרטטת פרויקט מסוף המאה ה-XX כהמשך ישיר של גדולת הלמדנות הליטאית הקלאסית.

התאריך המדויק של הייסוד נתון לשונות קלות בין המקורות: חלקם מציבים את ראשית הדרך בשנת 1970, אחרים בשנת 1972 — פער המוסבר בחלקו על ידי ההבחנה בין הניסיונות ההכנה לבין הייסוד הרשמי. על פי Wikidata, הישיבה נוסדה בשנת 1970 ונקראה על שם Meir Simcha מ-Dvinsk. הגרסה המאומתת ביותר על ידי המקורות המוסדיים שומרת על שנת 1972 כשנת הייסוד הממשי: בשנת 1972, קבוצה של מחנכים צעירים ומנוסים שבאו מארצות הברית ייסדה את Yeshivat Ohr Somayach בירושלים.

הפרויקט נולד בתגובה למציאות מטרידה עבור מייסדיו. כשהם מוטרדים עמוקות מהמספר הרב של יהודים שגדלו עם מעט ידע על מורשתם הייחודית, אם בכלל, ביקשו חוכמים מסורים אלה לחדש את קשרי הידע המאחדים את היהודים לאורך הזמן והמרחב. הם ידעו כי יופייה ואמיתה של תורה, שאיחדה ועוררה השראה ביהודים לדורותיהם, יכולות לעשות כן שוב.

ואולם, המוסד נולד תחת שם אחר. הרב Nota Schiller היה אחד מבני שלישיית המייסדים של Chma Israël בסוף שנת 1972 — שניים אחרים היו הרב Noach Weinberg והרב Mendel Weinbach, כאשר הרב Yaakov Rosenberg הצטרף אליהם זמן קצר לאחר מכן. שם ראשוני זה, Chma Israël, נשמר מספר שנים בטרם פינה את מקומו לשם הסופי. הרב Nota שימש כראש ישיבה של Ohr Somayach מאז ייסודה בשנת 1972, בתקופה שבה המונח "קירוב" בקושי היה בשימוש; יחד עם הרב Mendel Weinbach, הרב Noach Weinberg והרב Yaakov Rosenberg, ייסד ישיבה לבעלי תשובה בשם "Chma Israël", שהפכה ל-Ohr Somayach לאחר עזיבתו של הרב Weinberg. שינוי השם מסמן אפוא גם ארגון מחדש פנימי וגם את ביסוס זהות עצמאית.

ההיסטוריה של ראשית Ohr Somayach אינה ניתנת להפרדה מזו של כמה דמויות מרכזיות בתנועת החזרה למסורת, שמסלוליהן נפגשו ואחר כך התפצלו. בשנת 1972 ייסדו הרבנים Noah Weinberg, Mendel Weinbach, Nota Schiller ו-Yaakov Rosenberg את ישיבת Chma Israël, במטרה ללמד גברים יהודים צעירים שלא היה בידם רקע בלימודי יהדות, או שרקעם היה דל ביותר.

אחד מהם, הרב Noah Weinberg, כבר הרבה ביוזמות חינוכיות עוד לפני ייסוד משותף זה. בשנת 1966 החליט Weinberg לצאת לשדה הקירוב של היהדות האורתודוקסית ופתח את הישיבה הראשונה מסוגה לגברים יהודים בירושלים. בית המדרש לא האריך ימים, וכך גם כמה ניסיונות נוספים, עד שייסד במשותף את ישיבת Chma Israël (שנקראה מאוחר יותר Ohr Somayach) בשנת 1970 עם Nota Schiller, Mendel Weinbach ו-Yaakov Rosenberg.

אולם התקופה המכוננת עברה תחת צלה של מחלוקת עמוקה בשאלות מתודולוגיות, שהבשילה לכדי פרידות מכריעות. לאחר מספר שנים, עזב הרב Weinberg את הישיבה בשל שוני בגישה, וייסד את Aish HaTorah בשנת 1974, בעוד הרב Rosenberg יצא מצידו וייסד את Machon Shlomo בהר נוף. פיצול זה, במקום להחליש את תנועת הקירוב, דווקא הרבה את ערוציה: הקמת Aish HaTorah הולידה מוסד עולמי שני וגדול של חזרה למסורת, ועשתה מ"שבר" זה אחד הרגעים הפוריים ביותר בתולדות היהדות האורתודוקסית בת-זמננו.

הרב Nota Schiller, שנשאר בראש המוסד, גילם במשך שנים ארוכות את רצף קיומו. הרב Nota Schiller, ראש ישיבת Ohr Sameach, נפטר במרץ 2025 בגיל 88. תולדות חייו ממחישות את מסלולם האופייני של המייסדים, שהם עצמם יצאו מן הגולה האמריקאית. נולד בשנת 1937 בשכונת East Flatbush שבברוקלין, New York, וגדל הרב Schiller בבית יהודי מסורתי. לאחר פטירתו הדגישה ההוקרה שנרעה לו את היקף מפעלו: בן 88 שנה, נפל לאחר מאבק במחלה, והותיר אחריו מורשת מופלאה של חלוץ שהחזיר אלפי יהודים לשמירת התורה, ועשה את Ohr Somayach למגדלור עולמי של התחברות רוחנית מחדש.

Ohr Somayach מתאפיינת בהנדסה פדגוגית המותאמת לסטודנטים בוגרים הנעדרים הכשרה תלמודית. הישיבה פיתחה בהדרגה מגוון תכניות המיועדות לקהלים שונים, החל משהייה קצרה מבוא ועד לקורסים רבניים מתקדמים. בין אבני הדרך המוסדיות, פרסום כלי תקשורת שנועד להפיץ את הפדגוגיה שלה נמנה עם הראשונים: המגזין הזוכה בפרסים "Shma Yisrael" פורסם לראשונה בשנת 1975.

אחד החידושים המרכזיים של המוסד היה הכשרת מנהיגים המסוגלים להמשיך בעצמם את מלאכת ההעברה. בשנת 1986, Ohr Somayach הקימה את תכנית ההכשרה הרבנית, המנהיגות וההוראה החלוצית, Ohr Lagolah. מאז ייסודה, מאות בוגרים מצאו תפקידים משמעותיים כרבנים, כמחנכים, כרבנים קמפוסיים ובתוך כוללים קהילתיים, ומעוררים אלפי יהודים צעירים לבחון את יהדותם, להתקשר אליה ולצמוח בתוכה. מנגנון זה חושף אסטרטגיית הכפלה: הכשרת לא רק סטודנטים, אלא מחנכים ורבנים העשויים להקים בתורם מבני קירוב.

המוסד אף נדד ממד רב-לשוני על מנת לקלוט את הדיאספורות שאינן דוברות אנגלית. במהלך העשור שלאחר מכן, Ohr Somayach בירושלים פתחה מחלקות בשפות זרות, כאשר המחלקה הדוברת צרפתית נפתחה באותה תקופה. כיוון זה משקף את הייעוד האוניברסלי של הישיבה, השואפת להגיע ליהודים הבאים מרקעים לשוניים ותרבותיים מגוונים. הפיתוח המקביל של ענף נשי מראה גם הוא הרחבת המודל מעבר לקהל הראשוני שלו: מכללה לנשים של Ohr Somayach נפתחה ולאחר מכן התמזגה עם Neve Yerushalayim שנתיים לאחר מכן.

מספר הסטודנטים במוסד האם מעיד על היקפו הנמשך. רישום הסטודנטים בישיבה בירושלים עומד על כ-400 סטודנטים, כאשר ראש הישיבה הוא Shlomo Wiener.

הייחודיות של Ohr Somayach נעוצה בהתרחבותו המהירה לרשת עולמית. כבר בסוף שנות ה-1970, החלה המוסד לפרוש ענפים מחוץ לישראל, כאשר דרום אפריקה הייתה אחד משדות ההשתרשות הראשונים שלו. ב-1979 נפתחה Ohr Somayach Johannesburg. ההתרחבות נמשכה לארצות הברית ולבריטניה בתחילת שנות ה-1980. ב-1981 נפתח Jewish Learning Exchange הן בניו יורק והן בלוס אנג'לס. סניף Ohr Somayach הבריטי החל לפעול בשנים 1983/84.

ההתבססות הצפון-אמריקאית ידעה פיתוח משמעותי סביב Monsey, במדינת ניו יורק. הישיבה של Yonkers עברה ל-Monsey. באפריל 1983 רכש Joseph Tanenbaum קרקע לקמפוס של Ohr Somayach ב-Monsey. Ohr Somayach Monsey הפכה עצמאית ביוני 1987. מעבר זה לעצמאות ממחיש מאפיין מבני של הרשת: הסניפים, הכפופים תחילה לבית האם בירושלים, נוטים להפוך למוסדות עצמאיים לאחר שהתגבשו — תופעה שניתן לצפות בה כבר בישראל עצמה, שם עברה הקהילה של Givat Ada ל-Zichron Yaakov ביוני 1978, שם המשיכה לפעול כסניף של Ohr Somayach עד שהפכה עצמאית תחת השם Yeshiva Ohr Yaakov ב-1981.

ההתבססות הדרום-אפריקאית, תוססת במיוחד, ראויה לתשומת לב מיוחדת. Ohr Somayach קיים נוכחות חזקה בדרום אפריקה במשך כמעט שני עשורים. מאז 1980, עת ערכה סמינר בהזמנת ההסתדרות הציונית, שמרה Ohr Somayach על נוכחות חזקה בדרום אפריקה. מאז הוכרה כארגון הסטודנטים היהודים הפעיל ביותר. דרך הפעולה הראשונית נסמכה על משלחות נוסעות: תחילה יצאו "קבוצות עבודה" המורכבות מצוות ומסטודנטים של Ohr Somayach-ירושלים לJohannesburg כדי לארגן סמינרים וסיורי הרצאות לבתי ספר יהודיים ולסטודנטים באוניברסיטאות. ב-1987 רכשה Ohr Somayach נכס והקימה מרכז בפרברי הצפון של Johannesburg.

הרשת הדרום-אפריקאית הסתעפה עד כדי יצירת רקמה קהילתית של ממש. הקמפוס הראשי של Johannesburg, ב-Glenhazel, נוסד על ידי Dayan Boruch Rapoport, Rabbi Shmuel Moffson ו-Rabbi Larry Shain. הוא כולל ישיבה במשרה מלאה. בית המדרש שלו הוקם ב-1990, וכוללו, Toras Chaim, ב-1996. הקמפוס מארח גם את הסמינר Ma'ayan Bina. קיימים מספר סניפים של Ohr Somayach ב-Johannesburg, ובהם הקמפוס הראשי ב-Glenhazel וכן Sunny Road, Savoy ו-Sandton / Gallo Manor; בקייפטאון פועלת Ohr Somayach מבית משופץ, אף הוא אתר מורשת לאומי, בפינת הדרכים High Level ו-St Johns.

לאחר חמישה עשורים של קיום, Ohr Somayach מציגה פיזיונומיה מורכבת: מוסד מרכזי בירושלים, סניפים אוטונומיים בכמה יבשות, וזהות שנוצקה סביב מושג הקירוב. השם עצמו של המכלול מגלה ארכיטקטורה של רשת יותר מאשר של היררכיה פירמידלית. Ohr Somayach (הידועה גם כ-Or Samayach או Ohr Somayach International) היא ישיבה שמקומה בירושלים. הכינוי "International" מבסס את הייעוד הבין-לאומי של המפעל.

אחדות השם מסתירה, עם זאת, ריבוי של ישויות הנבדלות זו מזו מבחינה משפטית ומוסדית, כפי שמשתקף בשימוש האנציקלופדי במונח. Ohr Somayach מפנה גם לספר — פירושו של רבי Meir Simcha מ-Dvinsk — וגם ל-Ohr Somayach ירושלים, רשת של ישיבות המבוססת בישראל, וגם ל-Ohr Somayach Monsey, ישיבה בארצות הברית, וגם ל-Ohr Somayach דרום אפריקה, הסניף הדרום-אפריקאי של Ohr Somayach ירושלים. פוליסמיה זו משקפת את אופן הצמיחה הייחודי למוסד: התפשטות בדרך של אוטונומיזציה הדרגתית, שבה כל ענף, משהבשיל, זוכה לעצמאות תוך שמירה על השתייכות סמלית לשם ולשליחות המשותפים.

מורשתו של המוסד נמדדת לבסוף במונחים של התנועה הרחבה יותר שבה היה לו חלק ביצירתה. בכך שהוליד, דרך הפיצול המייסד שלו, מבנים גדולים אחרים של חזרה בתשובה, ובכך שחינך דרך Ohr Lagolah דורות של מנהיגים דתיים, Ohr Somayach חרגה מגבולות עצמה והפכה לאחת ממקורות הקירוב העכשווי. פטירתו הסמוכה של ראש הישיבה המייסד, בשנת 2025, מסמנת את סיומה של תקופת הבראשית וכניסתו של המוסד לעידן ההעברה שלאחר הדור המייסד.

ההיסטוריה של Ohr Somayach מצטיירת כתגובה מוסדית נועזת למשבר של מסירת מורשת. הישיבה נולדה בראשית שנות השבעים מקבוצה קטנה של מחנכים אמריקאים שהתיישבו בירושלים, תחילה תחת השם Chma Israël, והצליחה להפוך אינטואיציה — קבלת מבוגרים שהתרחקו מנחלתם ללא כל תנאי של ידע קודם — למודל פדגוגי מגובש וניתן לשכפול. בחירת השם השאול מיצירתו של Meir Simcha de Dvinsk עיגנה מלכתחילה את המודרניות הזו בעומק העשייה הרבנית.

המתחים של ימי הראשית, ובמיוחד הפילוג שממנו צמחו Aish HaTorah ו־Machon Shlomo, מעידים פחות על שבירות ויותר על חיוניות פורייה: תנועת הקירוב הכפילה את עצמה דווקא מתוך מחלוקותיה. מירושלים עד Johannesburg, מ־Monsey עד London ו־Cape Town, התרחב הרשת על פי היגיון של אמנציפציה הדרגתית, כשכל סניף מתעצם ומשתחרר לפי בשלותו.

לאור המקורות, הממוסד והמסור נפגשים כאן ברובם: התיעוד המוסדי, העיתונות הקהילתית ורשימות העיון מסכימים על עיקרי הכרונולוגיה ועל הדמויות המרכזיות, אף שאי-וודאויות קלות — ובפרט לגבי שנת הייסוד המדויקת, 1970 או 1972 — עדיין נותרות בעינן. Ohr Somayach נותר אפוא אובייקט היסטורי מועדף להבנת האופן שבו, במרוצת חצי מאה בלבד, יוזמה שולית הפכה לאחד מאשיות המוסדיות של השיבה בת-זמננו אל המסורת היהודית.