Musée séfarade Yitzhak Ben-Zvi de Sofia

בלב הבירה הבולגרית, בתוך אחד ממבני הפולחן היהודיים הגדולים ביותר בבלקן, שומר מוזיאון ספרד Yitzhak Ben-Zvi על זכרה של קהילה עתיקה ועל פרק יחיד במינו מתוך ההיסטוריה האירופית של המאה העשרים: ניצולם כמעט המוחלט של יהודי בולגריה במלחמת העולם השנייה. המוזיאון תופס חלק מבית הכנסת הגדול של Sofia, מקדש ספרדי שנחנך בשנת 1909, ומוקדש לתיעוד הנוכחות היהודית באדמת בולגריה ולנסיבות שמנעו, בשנת 1943, את גירושם של כ־48,000 יהודים מתחומי הגבול הבולגרי ה"היסטורי" אל מחנות ההשמדה הגרמניים [Encyclopaedia Judaica; United States Holocaust Memorial Museum].

המוסד נושא את שמו של Yitzhak Ben-Zvi (1884–1963), הנשיא השני של מדינת ישראל, היסטוריון ואתנוגרף שעבודותיו על הקהילות היהודיות המזרחיות והספרדיות עדיין נחשבות למקור עיוני מרכזי. בחירה אונומסטית זו משרשת את המוזיאון בשושלת כפולה: זו של המחקר המלומד על הגלויות וזו של הזכרון הספרדי־ים־תיכוני, שבו הייתה קהילת Sofia לאחד ממוקדיה הבלקניים. הספר הנוכחי מתחקה, ככל שהמקורות מאפשרים, אחר תולדות הקהילה שייסדה ונשאה מוסד זה, אחר הבניין שבו הוא שוכן, אחר האירוע המרכזי שהוא מנציח, ואחר הפונקציה הזכרונית שהוא ממלא כיום. במקום שבו הארכיון בטוח — אנו מדברים בשפת ההיסטוריה; במקום שבו המסורת מוסרת מבלי שניתן לבסס הכל — אנו מציינים זאת בכנות.

הנוכחות היהודית בשטחה של בולגריה כיום מתועדת כבר מן העת העתיקה המאוחרת. שרידים וכתובות מעידים על קהילות מבוססות במחוזות הרומיים והביזנטיים בבלקן, ובמיוחד ב-Oescus שעל נהר הדנובה, שם זוהתה בית כנסת עתיקה על ידי הארכיאולוגיה [Encyclopaedia Judaica]. יהודים ראשונים אלה, בני המנהג היווני ודוברי הרומניוטית, היוו את השכבה הקדומה ביותר של היהדות הבולגרית, אליה הצטרפו בימי הביניים קהילות אשכנזיות שבאו ממרכז אירופה ומהונגריה.

פניה של הקהילה שונו מן היסוד עם הגעתם ההמונית של הספרדים שגורשו מחצי האי האיברי. לאחר צו הגירוש שהוציאו המלכים הקתולים בשנת 1492, וגזירות ההמרה בכפייה בפורטוגל בשנת 1497, הגיעו אלפי גולים לאימפריה העות'מאנית, שקיבלה אותם בסבר פנים יפות [Encyclopaedia Judaica]. הבלקן העות'מאני — Salonique, Andrinople, Sofia, Plovdiv (Philippopolis), Vidin — הפך למרכזי ספרד מהשורה הראשונה. ב-Sofia הביאו הבאים החדשים עמם את הלשון הג'ודאו-ספרדית (לאדינו או ג'ודזמו), את מסורותיהם הליטורגיות ואת מוסדותיהם הקהילתיים, ובסופו של דבר בלעו את הגרעינים הרומניוטיים והאשכנזיים הוותיקים תחת הדומיננטיות התרבותית והריטואלית הספרדית [Encyclopaedia Judaica].

תחת השלטון העות'מאני, התארגנה קהילת Sofia סביב בתי הכנסת שלה, בתי הדין הרבניים וחברות הצדקה. הג'ודאו-ספרדית נותרה, עד לתחילת המאה העשרים, שפת הדיבור של רוב מוחלט של יהודי בולגריה, דבר המסביר את הדומיננטיות של הכינוי "ספרדי" בשמו של המוזיאון עצמו. לאחר הקמת הנסיכות האוטונומית של בולגריה בשנת 1878, בעקבות המלחמה הרוסית-טורקית ואמנת ברלין, זכו היהודים בזכויות אזרחיות והשתתפו בחיים הכלכליים והתרבותיים של המדינה הצעירה [Encyclopaedia Judaica]. בהקשר זה של שחרור וצמיחה עירונית התגבש הרעיון לבית כנסת גדול ומפואר הראוי לבירה, שיהווה את המצע הפיזי של המוזיאון העתידי.

בית הכנסת הגדול של Sofia נמנה עם המבנים הדתיים היהודיים המרשימים ביותר בדרום-מזרח אירופה. הקמתו באה בתגובה לצמיחתה של קהילה בירתית שמנתה, בפתחו של המאה העשרים, אלפי נפשות. המבנה תוכנן על ידי האדריכל האוסטרו-הונגרי Friedrich Grünanger, שפעל רבות ב-Bulgaria, בסגנון המשלב השראה מאורית, הדים ונציאניים וּמִלּוֹן אקלקטי האופייני להיסטוריציזם של סוף המאה התשע-עשרה [בהתאם לתיאורים האדריכליים הסמכותיים של המבנה].

החנוכה התקיימה בשנת 1909, בנוכחות, לפי המסורת הקהילתית, המלך Ferdinand הראשון של Bulgaria — מחווה שסימלה את ההכרה הרשמית במעמדם של היהודים באומה [Encyclopaedia Judaica]. מעוטר בכיפה רחבת ידיים ועשיר בקישוטים, ומחזיק באחד מנברשות האורות הגדולות בבתי הכנסת האירופיים, תוכנן המבנה כסמל של יוקרה ושל שורשיות. כושר הקיבול שלו — מאות מתפללים — העיד על חיוניותה של קהילה הנמצאת בתנופת גידול דמוגרפי וחברתי.

המבנה ניזוק אנושות בפצצות שהטילו בעלות הברית על Sofia בשנת 1944, שפגעו קשות בשכונה ובבית הכנסת עצמו. לאחר המלחמה, ההגירה ההמונית של יהודי Bulgaria לעבר מדינת ישראל שקמה לתחייה — כמעט כלל הקהילה עזבה בין השנים 1948 ו-1951 — צמצמה במידה ניכרת את מספר המתפללים, ותחזוקת המבנה ידעה עשורים קשים תחת השלטון הקומוניסטי [Encyclopaedia Judaica]. מסעות שיקום שנערכו לאחר 1989, בתמיכת ארגונים יהודיים בינלאומיים ורשויות Bulgaria במסגרת המורשת הלאומית, אפשרו להשיב לבית הכנסת חלק מהדרו הקדום ולהקים, בכנפיו, מרחב מוזיאלי המוקדש להיסטוריה היהודית של המדינה.

חסותו של Yitzhak Ben-Zvi מעניקה למוזיאון ממד העולה על הזיכרון המקומי בלבד. Ben-Zvi, שנולד בשנת 1884 ב-Poltava שבאימפריה הרוסית בשם Yitzhak Shimshelevitch, היה חלוץ הציונות הסוציאליסטית, אחד ממייסדי מוסדות הישוב בארץ ישראל המנדטורית, ולאחר מכן הנשיא השני של מדינת ישראל, תפקיד שמילא מ-1952 עד פטירתו בשנת 1963 [Encyclopaedia Judaica].

מעבר לקריירה הפוליטית שלו, היה Ben-Zvi חוקר בעל קומה, שסקרנותו נמשכה אל קהילות ישראל בפזורה, ובמיוחד אל ה"שבטים" והקבוצות המזרחיות והספרדיות. הוא ייסד בירושלים מכון מחקר — יד בן-צבי (מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח) — שנותר עד היום מרכז מוביל של מלאכת מחשבת על קהילות הגולה הים-תיכוניות והאסיאתיות [על פי פרסומי מכון בן-צבי]. ספריו על יהודי הגלות ועל קהילות שנדחקו לשוליים מעידים על שאיפה להשיב אל הזיכרון הקולקטיבי את הגדות הנידחות של העם היהודי.

קישורו של שם זה למוזיאון הספרדי ב-Sofia אינו מקרי, אפוא: הוא מאותת על שאיפה מדעית לתעד פזורה בלקנית דוברת יהודית-ספרדית, בהתאם לתחומי עניינו של הנשיא-החוקר. הזיקה מובהקת שבעתיים לנוכח העובדה שיהודים בולגרים רבים עלו לישראל בדיוק בתקופה שבה כיהן בה Ben-Zvi בתפקידו הנשיאותי, וארגו כך בין Sofia לבין ירושלים רצף אנושי ועל זיכרון שכינויו של המוזיאון בא לחתום ולהנציח.

הנושא המרכזי של המוזיאון הוא הנצחת פרק יוצא דופן בתולדות השואה: אי-גירושם של יהודי תחומי הגבול הבולגרי ההיסטוריים. בולגריה, שהייתה בת-ברית של גרמניה הנאצית החל משנת 1941, אימצה כבר בשנים 1940–1941 חקיקה אנטי-יהודית — "חוק להגנת האומה" — שנוסחה על פי מתכונת חוקי הגזע, והטילה הגבלות תעסוקתיות, שוד רכוש וחובת ענידת סימן מזהה [United States Holocaust Memorial Museum].

בפברואר–מרץ 1943, הסכם שנכרת בין הנציב הבולגרי לענייני יהודים, Alexandre Belev, לבין שליח ה-SS Theodor Dannecker, קבע גירוש אלפי יהודים למחנות ההשמדה. הסכם זה יושם הלכה למעשה בשטחים שכבשה בולגריה במקדוניה ובתראקיה, ומשם גורשו כ-11,000 יהודים ונרצחו, רובם ב-Treblinka — פרק טרגי שסיפור ה"הצלה" אינו רשאי לטשטש לעולם [United States Holocaust Memorial Museum]. לעומת זאת, גירוש יהודי בולגריה עצמה הושעה.

השעיה זו נבעה מגיוס חברתי יוצא שורה. סגן נשיא הפרלמנט, Dimitar Peshev, שהוזהר בדבר ההכנות לגירוש יהודי Kyustendil, ארגן מחאה פרלמנטרית והגיש לשלטון מכתב מחאה שנחתם בידי עשרות חברי כנסת [United States Holocaust Memorial Museum]. למעורבות זו נלוו מחאותיהם הנמרצות של הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית, ובמיוחד של המטרופוליטים Stefan מסופיה ו-Kiril מפלובדיב, כמו גם של אנשי רוח ואישויות מהחברה האזרחית [United States Holocaust Memorial Museum]. המלך Boris III, הנתון ללחצים פנימיים סותרים ומקפיד על ריבונותו, לא אישר בסופו של דבר את גירוש יהודי "הממלכה הישנה". ההיסטוריונים עודם חלוקים על החלק היחסי שיש לייחס לריבון, לחברי הפרלמנט, לאנשי הדת ולחברה האזרחית בהצלה זו [Encyclopaedia Judaica]. מה שנותר מבוסס הוא שכ-48,000 יהודים בתחומי הגבול הבולגרי ההיסטורי ניצלו מן ההשמדה, אף כי רבים מהם נתונו לגירוש מן הבירה, לעבודת כפייה ולשוד רכוש עד תום המלחמה [United States Holocaust Memorial Museum].

ממוקם בכנפי בית הכנסת הגדול, המוזיאון מציע מסלול המשלב שני ענפים מרכזיים: תולדות הנוכחות היהודית בבולגריה מן העת העתיקה, וסיפורם המפורט של אירועי 1943. החלק הראשון מציג את החיים הקהילתיים הספרדיים — כלי פולחן, כתבי יד, תצלומים, ומסמכים מחיי העמותות והכלכלה — המשחזרים את תרבות היהודים-הספרדים בבלקן ערב התמורות הגדולות של המאה העשרים [על פי הצגות המוסד].

החלק השני, המהווה את ליבתו הזהותית של המקום, מציג מסמכי ארכיון, עדויות, תצלומים ושחזורים הנוגעים לחקיקה האנטי-יהודית, למחאות הפרלמנטריות והכנסייתיות, ולגורלם השונה של יהודי "הממלכה הוותיקה" לעומת יהודי השטחים הכבושים. המוזיאון שואף, על פי הנחיותיו שלו, להציג את ההצלה מבלי להפרידה מצדה הטרגי: גירוש יהודי תראקיה ומקדוניה הכבושות, שזכרם משתלב בהדרגה בשיח המוזיאלי וההיסטוריוגרפי הבולגרי [United States Holocaust Memorial Museum].

במיקומו עצמו, הופך המוזיאון את המבנה לעד מן הדרגה הראשונה: לבקר במקום פירושו לחוות את הממדיות המרשימה של בית כנסת שנבנה בשיא תקופת הקהילה, המשרת כיום אוכלוסייה יהודית מצומצמת ביותר — תוצאה ישירה של גלי ההגירה שלאחר המלחמה. המוזיאון פועל אפוא כמרחב העברה ומסירה לקהל בולגרי ובינלאומי, ותורם להטמעת ההיסטוריה היהודית בנרטיב הלאומי ולקיום הדיאלוג הזיכרוני בין בולגריה לישראל [על פי הצגות המוסד]. בהיעדר קטלוג מדעי ממצה ונגיש, נתונים מדויקים מסוימים על מלאי האוספים טעונים אימות — דבר שהזהירות ההיסטורית מחייבת לציין.

הנרטיב של "הצלת יהודי בולגריה" הפך, לאחר 1989, לאלמנט מכונן בזיכרון הלאומי הבולגרי ולמקור גאווה ציבורית. הוא עורר טקסי הנצחה רשמיים, הכרות בינלאומיות — מספר דמויות בולגריות, ובהן Dimitar Peshev, זכו לתואר חסיד אומות העולם מטעם יד ושם — ודיפלומטיה מנציחה פעילה בין Sofia, ירושלים והתפוצות שמוצאן מבולגריה [Yad Vashem ; United States Holocaust Memorial Museum].

זיכרון זה, עם זאת, אינו נקי ממתחים, וכאן נכנסת המסורת המועברת בדיאלוג עם הארכיון. הנרטיב ההרואי נוטה לעתים לייחס את ההצלה להחלטה שכמעט כל האומה שותפה לה, ואף לדמותו של המלך Boris III, בעוד שההיסטוריוגרפיה מעדינה את התמונה: אחריות השלטון לחקיקה האנטי-יהודית, לביזה, ובעיקר לגירוש בפועל של יהודי השטחים הכבושים, מסבכת את דמותה של בולגריה כמגינה חד-משמעית [Encyclopaedia Judaica ; United States Holocaust Memorial Museum]. הדיון על תפקידו המדויק של הריבון — מגן או בן-ברית מתמהמה של הציר — נותר פתוח בקרב החוקרים.

המוזיאון ממוקם בדיוק בצומת זו: הוא מנציח זיכרון של גאווה תוך שהוא חדור בדרישה ההיסטוריוגרפית לאמת. בתעדו גם את הישרדותם של עשרות אלפי אנשים וגם את השמדתם של למעלה מאחד-עשר אלף אחרים, הוא מגלם את מורכבותה של היסטוריה שאין בה מקום לא לניצחנות ולא לאמנזיה. בשיווי-משקל השברירי הזה, שבין חגיגה לצלילות, טמון ערכה הייחודי של המוסד.

המוזיאון הספרדי Yitzhak Ben-Zvi בסופיה מרכז, במקום אחד, מספר שכבות של היסטוריה: זו של פזורה ספרדית ים-תיכונית שהשתרשה בבלקן העות'מאני ולאחר מכן הבולגרי; זו של מבנה מונומנטלי, עד לשיאה של הקהילה בראשית המאה העשרים; זו של הצלה שנויה במחלוקת אך אמיתית, שהפכה לסמל מנציח; וזו של חכמה מגולמת בדמותו של החוקר שלו היא נושאת את שמו. בשזרת חוטים אלה, המוזיאון אינו מסתפק בשימור עצמים: הוא מציע קריאה בהיסטוריה היהודית האירופית שבה הישרדות וקטסטרופה מתקיימות זו לצד זו, שבה זיכרון הגאווה מאוזן על ידי הארכיון. לבקר ולהיסטוריון כאחד, הוא נותר מקום לימוד הכרחי, בשיעור גדלותה ושבריריותה של הקהילה שהולידה אותו.