Leo Baeck Institute

התמוטטות היהדות דוברת הגרמנית תחת הסוציאליזם הלאומי מהווה אחת השברים העמוקים ביותר בתולדות היהודים בעת החדשה. במשך עשור אחד, קהילה שהזינה את הפילוסופיה, המדע, המשפט, המוזיקה והתיאולוגיה של מרכז אירופה — הושמדה, פוזרה או נאלצה לגלות. לאחר אסון זה, קבוצה קטנה של ניצולים ועולים עלתה על דעתה לשמר לא רק את זכר הקורבנות, אלא את מלוא המורשת התרבותית כולה: ההגות, המוסדות, הארכיונים המשפחתיים, ההתכתבויות ויצירותיו של עולם שחלף. מתוך כוונה זו נולד Leo Baeck Institute.

המכון הוקם בשנת 1955 ונושא את שמו של הנציג הציבורי האחרון של היהדות הגרמנית, הרב Leo Baeck (1873–1956), שניצל ממחנה Theresienstadt וקיבל על עצמו לכהן כנשיאו הבינלאומי הראשון [Encyclopedia.com]. חיבור זה מבקש לשרטט את גנזי המוסד הזה, את דמויות מייסדיו, את הארכיטקטורה הייחודית של שלושת מרכזיו, את אופי אוספיו ואת השליחות המחקרית שנטל על עצמו. במקום שבו המקורות התיעודיים מתכנסים — מתבסס הנרטיב על קרקע יציבה; במקום שבו המסורת הזיכרונית מאריכה מעבר לארכיון — מצביע החיבור על כך בכנות, בהתאם למסגרת האפיסטמית שאומצה מדור לדור.

המכון נושא את שמו של Leo Baeck, דמות מכוננת של היהדות הליברלית הגרמנית. המכון נקרא על שם Leo Baeck, הרב הראשי של Berlin בימי רפובליקת Weimar ומנהיגה האחרון של הקהילה היהודית תחת השלטון הנאצי. נולד בשנת 1873 ונפטר בשנת 1956, Baeck מגלם את רציפותה של מסורת אינטלקטואלית יהודית-גרמנית בעת חורבנה.

היותו ניצול אינה פרט ביוגרפי גרידא אלא היסוד הסמלי של המוסד. המכון נקרא על שם Leo Baeck, מנהיג יהדות גרמניה בשעתה האפלה ביותר. Baeck, אשר שרד את Theresienstadt, נעשה לנשיא הבינלאומי הראשון של המכון. בחירת דמות זו לא הייתה אפוא כבוד גרידא אלא הצהרת מגמה: בהזדהותם עם Baeck, הצהירו המייסדים כי זיכרון יהדות דוברי הגרמנית חייב להיות נשמר בידי מי שחצה את האסון מבלי לכפור באידיאל ההומניסטי והדתי שעיצבו.

כמה מרכזים של המכון מזכירים עד היום מעמד מיוחד זה. המייסדים קראו למכון על שמו של הרב Leo Baeck, מנהיגה האחרון של הקהילה היהודית בגרמניה תחת המשטר הנאצי, ומינו אותו לנשיא הראשון של המכון. לפי רשומת המרכז הלונדוני, המכון נוסד בשנת 1955 ונקרא על שם נציגה הציבורי האחרון של הקהילה היהודית בגרמניה הנאצית. הכינוי שנבחר חותם אפוא קשר בין ביוגרפיה אחת ויחידה לבין מורשת קולקטיבית.

תאריך הקמתה של המוסד מתועד בדייקנות. במאי 1955, נוסד Leo Baeck Institute בירושלים על ידי קבוצה מגוונת של אינטלקטואלים ואישויות ציבוריות ידועות ממוצא יהודי-גרמני. רגע מייסד זה נרשם במסגרת המאמץ הרחב יותר של המהגרים דוברי הגרמנית לשמר את אשר ניתן לשמר מעולמם שחרב.

חוג המייסדים כלל כמה מן הרוחות הבולטות ביותר בקרב הגולה היהודית-גרמנית. Leo Baeck Institute נוסד בשנת 1955 על ידי אינטלקטואלים מהגרים יהודים-גרמנים מובהקים, ובהם Martin Buber, Max Grunewald, Hannah Arendt ו-Robert Weltsch, שנחושים היו לשמר את המורשת התרבותית העשירה של יהדות דוברי הגרמנית שנוכחותה בעולם כמעט נמחתה בשואה. נוכחות שמות כגון Buber, Arendt, Scholem או Weltsch מעידה על שאיפת המפעל: לא מדובר היה בשירות ארכיון גרידא, אלא בבית מחשבה שנשאוהו אישים מן השורה הראשונה.

הערך האנציקלופדי מפרט את המסגרת המוסדית של הקמה זו. Leo Baeck Institute הוא ארגון שנוסד על ידי Council of Jews from Germany בשנת 1955 בירושלים, במטרה לאסוף חומרים ולתמוך במחקר על תולדות הקהילה היהודית בגרמניה ובארצות דוברות גרמנית אחרות. הוא פועל בשיתוף עם חוקרים ישראלים ואירופאים, תוך ארגון וקידום של כנסים ועצרות מחקר. המוסד עוסק בעיקר בתקופה המשתרעת מן האמנציפציה ועד להשמדתה ולפיזורה של יהדות מרכז אירופה. רשימת המייסדים הקנונית, כפי שנשמרה בערך המקורי, מזכירה את Hannah Arendt, Martin Buber ו-Gershom Scholem בקרב קונסורציום של חוכמים בעלי השפעה.

ראוי לציין ממד אחד ברוח הראשונית הנוגע לכוונה יותר מאשר לארכיון הטהור. על פי הערך המקורי, מתוך ציפייה שהדבר לא ימשך יותר מעשור, התרכזו חברי המוסד כליל בפרויקטי מחקר ובשחזור תולדות יהדות דוברת הגרמנית. ציפייה זו למשימה זמנית — שהופרכה במהרה בשל אריכות ימיו של המוסד — שייכת לאופק ציפיות הנגזר מן העדויות, ומדגימה עד כמה הפחיתו המייסדים בהערכת היקפה המתמשך של המשימה.

המקוריות המבנית של Leo Baeck Institute נעוצה באופייה הטרנס-לאומי. מלכתחילה התפרשה היוזמה בו-זמנית על פני שלושה יבשות, כמשקפת את עצם הפיזור של הקהילה שביקשה לשרת. Leo Baeck Institute New York הוא אחד משלושה מרכזי מחקר עצמאיים שייסדה קבוצה של יהודים גולים דוברי גרמנית בכנס שנערך בירושלים בשנת 1955.

התצורה התלת-מרכזית מתועדת היטב. שאר המכונים הם Leo Baeck Institute Jerusalem ו-Leo Baeck Institute London, ופעילות שלושתם מתואמת על ידי מועצת המנהלים של Leo Baeck Institute. כל מרכז שומר על אוטונומיה משפטית עצמאית תוך שהוא שותף למשימה משותפת. כך, לגבי המרכז הישראלי, מצוין כי הוא מסונף ל-Leo Baeck Institute ולשלוחותיו בNew York/Berlin ובLondon, אך מהווה ארגון עצמאי על-פי דין ישראלי.

הפיזור הגאוגרפי התפתח לכלול את Berlin, עיר המוצא הסמלית של יהדות גרמניה. Leo Baeck Institute, שנוסד בשנת 1955, הוא מכון מחקר בין-לאומי עם מרכזים בNew York, London, Jerusalem ו-Berlin, המוקדש לחקר ההיסטוריה והתרבות של יהדות דוברת הגרמנית. המרכז בNew York טווה קשרים מוסדיים ענפים בסביבתו: LBI – New York הוא שותף מייסד של Center for Jewish History במנהטן, ומחזיק משרד בBerlin וכן שלוחה של ארכיוניו ב-Jewish Museum Berlin. המרכז הלונדוני שוכן ב-Senate House, Bloomsbury, ואילו המרכז בירושלים ממוקם ברחוב Bustenai 33. אחיזה רב-מרכזית זו מהווה בו-בזמן מענה מעשי לפיזורן של המקורות והצהרה כי המורשת היהודית-גרמנית שייכת מעתה למולדות אחדות.

אם המחקר הוא נשמתו של Leo Baeck Institute, הרי שאוספיו הם גופו. היקפו של הגנזך שנצבר על פני שבעה עשורים הופך אותו למשאב שאין לו שני בחקר היהדות במרכז אירופה. הספרייה הכוללת 80,000 כרכים, לצד האוספים הארכיוניים והאמנותיים הנרחבים, מהווים את המאגר החשוב ביותר של חומרי מקור ראשוניים ועבודות מלומדות העוסקות בקהילות היהודיות במרכז אירופה במהלך חמש המאות האחרונות.

עומק זמני זה ראוי להדגשה מיוחדת: המכון אינו מוגבל לתקופה המודרנית או לקטסטרופה הנאצית, אלא חובק מרחב עצום של מאות שנים. הרישומים של המרכזים השונים מאשרים זאת תוך הרחבת המסגרת הכרונולוגית המקורית. המרכז הלונדוני, למשל, תומך במחקר על ההיסטוריה והתרבות של יהדות דוברת הגרמנית מן המאה השבע-עשרה ועד ימינו, וכך גם LBI London חוקר את ההיסטוריה והתרבות של יהדות דוברת הגרמנית מן המאה השבע-עשרה ועד היום. עם פתיחתו, נטלו על עצמם חברי המכון פרויקטים מחקריים לשם שחזור תולדות יהדות דוברת הגרמנית החל מן המאה השבע-עשרה.

גיבוש אוספים אלה נובע ישירות ממאמץ ההצלה של המהגרים: מכתבים, זיכרונות, כתבי יד, צילומים, חפצי אמנות ועבודות מלומדות נאספו ממשפחות שנפוצו ברחבי תבל. הגנזך מהווה אפוא ארכיון של הגלות עצמה, המרכיב מחדש מתוך שברי פסיפס מפוזרים את מארגה של ציוויליזציה שלמה. שליחת האיסוף נותרת נאמנה לכוונה שהנחתה את הייסוד בשנת 1955, עת הוקמה המוסדה במטרה לאסוף חומרים ולתמוך במחקר על תולדות הקהילה היהודית בגרמניה ובמדינות דוברות גרמנית אחרות.

המכון Leo Baeck אינו מוזיאון קפוא אלא מוקד מחקר חי ופועם. העדיפות שניתנת ללימוד קבועה מאז הראשית. בירושלים, מכון Leo Baeck רואה במחקר את עדיפותו הראשונה, ומאז הקמתו פרסם עיונים רבים על יהדות גרמניה ומרכז אירופה בעברית, באנגלית ובגרמנית. תפוקה תלת-לשונית זו משקפת את ייעודו הבינלאומי של המוסד ואת שורשיו במסורות אקדמיות אחדות.

המכון משלב יתר על כן את שליחותו המלומדת עם מחויבות אזרחית עכשווית. המרכז הישראלי מגדיר את ייעודו כקידום המחקר על יהדות גרמניה ומרכז אירופה בעת החדשה, והמשכת מורשתו הליברלית של היהדות הגרמנית בחברה הישראלית בת-זמננו. המרכז הלונדוני, לעומתו, משלב במפורש את עבודתו בדיונים השוטפים: הוא מעודד חקירה היסטורית המאירה את הוויכוחים העכשוויים סביב הגירה, מיעוטים, אינטגרציה וזכויות אזרח. המכון מקיים אף פעילות הוראה אוניברסיטאית, כאשר מנהלו הלונדוני מלווה מועמדים לדוקטורט בתולדות ותרבות יהודי גרמניה.

בין כלי שליחות זו נמצאת גם הוקרה כבודה. מדליית Leo Baeck מוענקת על ידי המכון מאז 1978 לאלה שתרמו לשמירת רוחה של יהדות דוברי הגרמנית בתרבות, באקדמיה, בפוליטיקה ובפילנתרופיה. מדליה זו מאריכה סמלית את שליחות המכון מעבר לשדה האקדמי גרידא, אל עבר ההכרה הציבורית בבנות ובבני דורנו השומרים על חיות המורשת היהודית-גרמנית.

שבעים שנה לאחר היווסדו, ממחיש Leo Baeck Institute את האופן שבו מוסד שנולד מתוך אבל הפך לשומר פעיל של מסורת. המרכז בירושלים מבקש להמשיך בקו ייחוס זה: Leo Baeck Institute Jerusalem גאה בהמשכת מפעל מייסדיו, תוך שהרחיב את המשימה המקורית והוסיף פעילויות ותוכניות חדשות הרלוונטיות לחברה הישראלית בת-זמננו, ומעודד דיאלוג סביב חוויותיה ומסורותיה של היהדות הגרמנית ומרכז-אירופית.

כאן מתקיים דו-שיח בין המסורת המועברת לבין הארכיון המתועד. המייסדים תפסו את משימתם כזמנית, שתסתיים בתוך עשור; ואולם המוסד לא רק שרד, אלא הפך לשחקן פעיל בחיי הרוח של מדינות אחדות. את הרציפות המוסדית ניתן למדוד גם בשרשרת מנהיגיו: הנשיאות הבין-לאומית, שנשא בה פעם Leo Baeck עצמו, מוטלת כיום על כתפי Michael Brenner, ואילו המרכז בירושלים מנוהל, על-פי הרישום שלו, בידי פרופסור Guy Miron.

עמידותו של המפעל ניכרת גם בהיסטוריוגרפיה שלו עצמו: המוסד זכה לחקר היסטורי מדעי, הוא הספר בעריכת Christhard Hoffmann, Preserving the Legacy of German Jewry. A History of the Leo Baeck Institute, 1955–2005, שיצא לאור בהוצאת Mohr Siebeck בטובינגן בשנת 2005. העובדה שהמוסד עורר את ההיסטוריה הביקורתית שלו עצמו מעידה על בגרותו ועל המודעות שיש לו לתפקידו. כך מתאמת, בשילוב הארכיון והזיכרון יחדיו, האינטואיציה המכוננת: שמירת מורשת יהדות דוברת-הגרמנית לא הייתה מעשה סגירה, אלא פתיחתה של מסירה הנועדת להימשך הרבה מעבר לדור הגלות.

המכון Leo Baeck תופס מקום ייחודי בנוף המוסדות המנציחים את הזיכרון היהודי. נוסד בשנת 1955 מתוך רצונם של מהגרים דוברי גרמנית להציל מן השכחה ציוויליזציה שנחרבה, והצליח לשלב בין קפדנות הארכיון, שאיפות המחקר ונאמנות לדמות מוסרית — זו של Leo Baeck. מבנהו הרב-בירתי — ירושלים, New York, לונדון, Berlin — משקף את עצם הפיזור של הקהילה שהוא נועד לשרת, ואילו אוספיו, מן העשירים בעולם לחקר היהדות במרכז אירופה, מעניקים לחוקרים גישה בלתי-מוגבלת למקורות ראשוניים של חמישה מאות שנות היסטוריה.

מעבר לתפקידו התיעודי, ביסס המכון את מעמדו כמרחב חשיבה חי, המקשיב להדים העכשוויים של החוויה היהודית-גרמנית: שילוב, מיעוטים, זכויות אזרח ודיאלוג בין-תרבותי. מה שנועד, בכוונת מייסדיו, להיות מפעל של עשור אחד בלבד, הפך למוסד מתמיד, שאורך חייו עצמו מעיד שזיכרונו של עולם שנמחה יכול להתרומם לכדי מורשה פורייה. בשמרו את עקבותיה של יהדות דוברת גרמנית שנמחתה כמעט כליל בשואה, לא רק כיבד המכון Leo Baeck את זכר המתים: הוא אפשר את העברת חלק מהותי של התרבות האירופית והיהודית לדורות הבאים.