Contemporary Jewish Museum

בלב שכונת South of Market בסן פרנציסקו ניצבת מוסדה שייחודה נובע לא פחות מייעודה מאשר מצורתה האדריכלית. The Contemporary Jewish Museum (CJM) הוא מוזיאון שאינו מחזיק אוסף קבוע, השוכן ב-736 Mission Street, ב-Yerba Buena Lane, בשכונת South of Market (SoMa) של סן פרנציסקו, קליפורניה [Wikipedia]. טעמו להתקיים אינו בשימור חפצים, אלא בהנחת הדיאלוג בין תרבויות, תקופות וקהלים. מאז הקמתו בשנת 1984, בלט The Contemporary Jewish Museum כמקום מכיל שבו יכולים המבקרים להתחבר זה לזה דרך חוויות משותפות עם האמנויות [The CJM].

זהות כפולה זו — מוסד תרבותי יהודי ויצירה אדריכלית חתומה בידי אחד האדריכלים המהורהרים ביותר של דורו — הופכת את ה-CJM לנושא מחקר מועדף לכל מי שעוסק בפזורות היהודיות בנות-זמננו ובביטוין במרחב העירוני המערבי. הספר שלפנינו מבקש לשרטט את מסלול המוסד הזה, מראשיתו הצנועה בתוך ועדת הקהילה היהודית של העיר ועד להשתכנותו בבניין שהפך לסמל, שתכנן Daniel Libeskind. הוא שואף להבחין בין מה שמשתייך לארכיון המתועד, מה ששייך לנרטיב שהמוסד מספר על עצמו, ומה שנותר בגדר השערה או התהוות — ובפרט בסף השינויים האחרונים המשפיעים על עתידו.

ה-CJM נרשם בתוך היסטוריה רחבה יותר: זו של הנוכחות היהודית בקליפורניה, המושרשת מאז ימי בהלת הזהב, וזו של מוזיאון שסירב לגיון הפטרימוניאלי של האוסף הקבוע ובחר להמר על העכשווי, החולף והמפגש. עמדה אפיסטמולוגית זו — להראות ולא לבעול — משקה את כל תולדותיו.

מקורו של Contemporary Jewish Museum מתועד היטב במקורות הדוקומנטריים ובמידע המוסדי. ה-Contemporary Jewish Museum נוסד בשנת 1984 בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ולאחר מכן עבר המוזיאון לשכונת Yerba Buena Gardens, באזור South of Market, לבניין חדש שתכנן האדריכל Daniel Libeskind [Library of Congress].

מלכתחילה לא שכן המוסד בבניין עצמאי משלו. כפי שמזכירה הסקירה של תולדותיו האדריכליים, ה-Contemporary Jewish Museum של סן פרנסיסקו אוכסן בבניין ה-Jewish Community Federation מאז הקמתו בשנת 1984 [archiweb.cz]. כך התפתח המוזיאון במסגרת הפדרציה הקהילתית היהודית — הגוף המרכזי של החיים היהודיים המאורגנים באזור המפרץ של סן פרנסיסקו. שורשיו המוסדיים מסבירים את הייעוד הכפול שהנחה את המוזיאון מראשיתו: לשרת את הקהילה היהודית המקומית ובה בעת לפתוח את שעריו לקהל רחב יותר.

פעילותו של ה-CJM במהלך שני עשוריו הראשונים הייתה ענפה. על פני יותר מעשרים שנה ארגן מאה תערוכות ואירועים אחרים, שהדהדו עמוקות בקרב הקהילה היהודית המקומית [archiweb.cz]. עושר תכנותי זה — ולא היגיון של צבירה מוזיאלית — הוא שעיצב את זהות המקום. ההצלחה שנחל המוזיאון הייתה לה השלכה ישירה על מסלולו של המוסד: בעקבותיה החלה הנהלת המוזיאון לשקול את הרחבתו סביב שנת 1990 [archiweb.cz].

פרק ראשון זה בתולדות ה-CJM הוא אפוא פרק של היווצרות: מוסד ללא כותלי בניין משלו, הנשען על הקהילה, אשר מכוח היקף השפעתו נדרש לדמיין גורל אדריכלי ההולם את שאיפתו התרבותית. העשור שבין 1984 ל-1994 מהווה כך את הבסיס — עדיין צנוע — של מהפך עתיד לבוא.

החיפוש אחר מבנה ייעודי הוביל את המוזיאון לאתר הטעון בהיסטוריה תעשייתית. בשנת 1994, סוכנות הפיתוח מחדש של San Francisco הזמינה את Contemporary Jewish Museum לפתח את תחנת המשנה החשמלית ההיסטורית ברחוב Jessie Street, שהייתה בבעלות Pacific Gas & Electric (PG&E) — אנדרטה משנת 1907 שעוצבה על ידי האדריכל Willis Polk. ה-CJM בחר את האדריכל Daniel Libeskind בשנת 1998 לתכנן את מטהו החדש, תוך שימוש חוזר מותאם בתחנת המשנה [The CJM].

המבנה שנבחר לא היה מבנה רגיל. משוכן בתחנת המשנה החשמלית ברחוב Jessie Street — שננטשה, מתחילת ימי הבנייה בסוף המאה ה-19, עודכנה בעשור הראשון של המאה ה-20 על ידי Willis Polk, ונרשמה כאנדרטה בשנת 1976 — מגלה המוזיאון לעין את הקשרים שבין ישן לחדש, בין מסורת למודרניות [CultureNow]. התיארוך נע בין המקורות: מבנה המקורי משתייך לסוף המאה ה-19, ואילו עבודתו של Willis Polk מתוארכת לשנת 1907 — דבר המחייב זהירות: מדובר ככל הנראה במבנה עתיק שעוצב מחדש בידי Polk בתחילת המאה ה-20.

Willis Polk נותר דמות מרכזית באדריכלות San Francisco, כפי שמדגישה תיעוד המוזיאון. בחירתו של מבנה תעשייתי שהוסב — תחנת משנה חשמלית, מקום ייצור אנרגיה שהפך למקום ייצור משמעות — אינה מקרית. היא משרשרת את הפרויקט בתוך תנועת השימוש החוזר המותאם של המורשת, והופכת את המוזיאון לאובייקט בעל כפולת-זמניות, שבו קליפת העבר מנהלת דיאלוג עם ההתערבות העכשווית. סיווגו של המבנה בשנת 1976 הבטיח אף הוא את שימור חזית הלבנים, אילוץ שעיצב את כל הגישה האדריכלית שבאה בעקבותיו.

גיוסו של Daniel Libeskind מהווה נקודת מפנה. בשנת 1998 הוטל עיצוב הבניין על Daniel Libeskind, שהיה אז עדיין ידוע יחסית במעגלים מצומצמים, ואשר השלים באותה עת את Musée juif de Berlin ואת Felix Nussbaum Haus [archiweb.cz]. ה-CJM נרשם כך בשושלת ישירה עם יצירותיו האירופיות הגדולות של האדריכל, המוקדשות לזיכרון ולתרבות היהודית.

ממד זה של אבן דרך צפון-אמריקאית ראשונה מתועד במפורש. האדריכל Daniel Libeskind נבחר בשנת 1998 והתוכניות נחשפו בשנת 2005. הבניין עושה שימוש בתחנת החשמל הקיימת של Jessie Street מאת Willis Polk [e-architect]. הרציפות עם יצירתו הברלינאית נתבעת במפורש: ה-Contemporary Jewish Museum היה הפרויקט הראשון שהוזמן מ-Daniel Libeskind בצפון אמריקה, והתבסס על ניסיונו מן ה-Musée juif de Berlin המפורסם [e-architect].

גישתו של Libeskind לא הייתה למחוק את המבנה ההיסטורי, אלא להשלימו. הפרויקט מחבר התערבות דקונסטרוקטיביסטית עכשווית אל המבנה העתיק של Polk. המחווה האדריכלית מאפשרת כך דו-קיום של שתי שפות: מסת הלבנים הסדירה של תחנת ה-Beaux-Arts ובריקו הפינתי של התוספת הליבסקינדית. המתח המודע הזה בין שימור לבין המצאה משקף, במישור הפורמלי, את ייעוד המוסד עצמו: להחזיק יחדיו את המסורת המקובלת ואת היצירה העכשווית, מבלי להכפיף את האחת לשנייה.

הכוונה המוצהרת של המוזיאון חורגת מפונקציית התצוגה הפשוטה. עיצובו של ה-Contemporary Jewish Museum (CJM) בסן פרנסיסקו מציע מרחב לתערוכות, מקום לפעילויות, וסמל המוקדש להתחדשות החיים היהודיים בסן פרנסיסקו ומעבר לה [Divisare]. המבנה תוכנן אפוא כמניפסט: לא עוד מכל פשוט, אלא הצהרה גלויה על קיומה המתמשך והתחדשות הנוכחות היהודית בעיר.

פתיחת הבניין החדש, בשנת 2008, מסמנת את השלמת הפרויקט וכניסת ה-CJM לעידן של נוכחות עירונית חסרת תקדים. Contemporary Jewish Museum הוא מוסד בשטח של 63,000 רגל רבוע, הממוקם ב-Mission Street, במרכז San Francisco; מאז פתיחתו ביוני 2008, המוזיאון מציע מרחב לתערוכות זמניות וכן לתוכניות ציבוריות וחינוכיות, ומהווה בפני עצמו סמל המוקדש לההיסטוריה ולהתחדשות החיים היהודיים [Studio Daniel Libeskind / Archello].

כאן שואלים זה בזה הארכיון האדריכלי והמסורת הסמלית — ומכאן רישום ההצטלבות. המוסד עצמו מציע קריאה של הבניין המבוססת על האלפבית העברי ועל המחשבה היהודית. מאז פתיחתו בשנת 2008, הפך לבניין מייצג בנוף העירוני של San Francisco: הוא מרתק עוברי אורח מן השורה ומהווה יעד נחשק הן בקרב התושבים והן בקרב התיירים [The CJM]. צורתו הבלתי שגרתית של המבנה אינה שרירותית: מן הרחוב, מעטים מבינים כי צורתו הבלתי שגרתית של הבניין נגזרת מן האותיות העבריות חֵי״ת ויוּ״ד, המאיתות יחד את המילה חַי, המילה העברית ל"חיים" [The CJM].

עמדה זו הופכת את ה-CJM לבניין שבו החומר הבנוי נושא משמעות לשונית ורוחנית. המילה חַי מרכזת בתוכה את כל עומק המוסד: מוזיאון שאינו מקפיא עבר אלא מאשר את חיוניותה של תרבות בתנועה. המבנה הליבסקינדי, הפורץ מתוך תת-התחנה הרשומה להגנה, נותן גוף לרעיון זה. המוזיאון מגלה אפוא את היחסים בין החדש לישן, בין המסורת לבין המודרניות [CultureNow].

הקבלה הביקורתית הדגישה את איכות ההשתלבות העירונית של המכלול. לפי העיתונות המקומית המצוטטת בתיעוד המקצועי, ה-San Francisco Chronicle שיבח את ה-CJM על "הנזילות שבה הוא משתלב בנוף" [The Architect's Newspaper]. דיאלוג זה בין ההשתרשות השקטה ברקמה העירונית ובין האמיצות הצורנית של הסמל העברי מסכם את הצלחת הפרויקט: בניין המושרש כאחד ונושא משמעות.

המאפיין הבולט ביותר של ה-CJM מבחינה מוזיאולוגית הוא סירובו להקים אוסף קבוע. ה-Contemporary Jewish Museum הוא מוזיאון שאינו אוסף [Wikipedia]. בחירה מבנית זו מכוונת את כל חיי המוסד לעבר שיתופי פעולה ותכניות מתחלפות.

פעילות המוסד נשענת על שיתוף פעולה עם גורמי תרבות אחרים. משתנה תדיר, ה-CJM הוא מוסד שאינו אוסף, המתקשר עם מוסדות תרבות לאומיים ובינלאומיים כדי להציג תערוכות עכשוויות ורלוונטיות [Yelp / notice institutionnelle]. אופן פעולה זה מעניק למוזיאון גמישות רבה: משוחרר מנטל השימור וניהול אוסף, הוא יכול להקדיש את משאביו לקבלת הקהל, לתיווך ולקיום מפגשים.

הייעוד המאחד של המקום מאושר מחדש בתמידות. המוזיאון מהווה בפני עצמו סמל המוקדש להיסטוריה ולהתחדשות החיים היהודיים [Studio Daniel Libeskind / Archello]. ה-CJM רואה עצמו פחות כמאגר חפצים ויותר כאגורה — מרחב דיאלוג שבו האמנויות משמשות שפה משותפת בין קהלים מגוונים. המוזיאון הצטיין כמקום מסביר פנים שבו המבקרים יכולים להתחבר זה לזה דרך חוויות משותפות עם האמנויות [The CJM].

מודל זה — של מוזיאון רעיונות וחוויות, ולא מוזיאון חפצים — ממקם את ה-CJM במשפחה מיוחדת של מוסדות תרבות עכשוויים, שבהם התכנות קודמת להנצחה. הוא גם מהדהד את טבעו של הבניין המארח אותו: מבנה המדבר על יחסים, מעברים והתחדשות, ולא על הצטברות.

ההיסטוריה האחרונה של CJM עומדת בפני מפנה שהיקפו המדויק נותר, בעת כתיבת שורות אלה, פתוח בחלקו. מקורות העיתונות המקצועית מדווחים כי Contemporary Jewish Museum הודיע על מכירת בניינו במרכז San Francisco, הכולל תוספת דה-קונסטרוקטיביסטית שהושלמה בשנת 2008 על ידי Daniel Libeskind, המחוברת לתחנת משנה שתוכננה על ידי Willis Polk [The Architect's Newspaper].

החלטה זו נוגעת בדיוק לאותו מבנה שהקנה למוסד את שמו. המוזיאון חסר האוסף, שנוסד בשנת 1984, שכן זה מכבר בתחנת משנה מלבנים מן המאה ה-19 שתוכננה על ידי Willis Polk, עם תוספת דה-קונסטרוקטיביסטית שהושלמה בשנת 2008 על ידי Daniel Libeskind [The Architect's Newspaper]. העמדה למכירה של בניין מסמלי כל כך מעוררת שאלות בנוגע לעתיד המוסד ולסיבות — שסביר להניח שהן כלכליות ומבניות — להתפתחות מעין זו.

בשלב זה, הזהירות ההיסטורית מתבקשת. ערכים ומאגרי מידע מזכירים סגירה של המוסד בכתובתו ברחוב Mission, בעוד שהפרידה בין המוסד לבין בניינו פותחת אופק בלתי ודאי. המעמד ה"סביר" של פרק זה משקף את היעדר הפרספקטיבה: אנו עדים לאירוע המתרחש בעת הזו, שתוצאותיו — מעבר למיקום אחר, שינוי המודל, או המצאה מחדש — טרם התגבשו בארכיון.

סיום זמני זה מזכיר לנו כי ה-CJM, נאמן לטבעו ה"משתנה תמיד", נותר מוסד בתנועה. הפרידה מבניין-המניפסט שלו תהווה פרדוקס מרשים עבור מוזיאון שמבנהו גילם, באבן ובפלדה, את המילה "חיים". העתיד יגלה אם רוח המקום שורדת את פיזורו של גופו הארכיטקטוני.

המסלול של Contemporary Jewish Museum, מייסודו בשנת 1984 בתוך Jewish Community Federation ועד למכירה האחרונה של מבנהו המעוצב בידי Libeskind, מתווה את מסלולה של מוסד ייחודי. נולד ללא קירות משלו, הפך לסמל עירוני, ה-CJM העדיף תמידית את הדיאלוג על פני הצבירה, את המפגש על פני השימור, את הסמל על פני החפץ.

היסטוריתו מרכזת כמה נושאים מרכזיים של החיים היהודיים העכשוויים בגולה: העיגון המקומי — כאן קליפורניה ומפרץ San Francisco —, התביעה לזיכרון המושזר עם יצירה חיה, ותרגום שאיפה זו לאדריכלות נושאת משמעות, שבה האותיות העבריות המרכיבות את המילה חי נותנות צורה לאבן. יצירתו של Daniel Libeskind, יורשת המוזיאון היהודי שלו ב-Berlin, חרתה שאיפה זו בנוף העירוני האמריקאי לראשונה.

ה-CJM נותר אפוא מקרה לדוגמה של מוזיאון "שאינו אוסף", המבוסס על שותפויות ותכנות, ומבקש להישאר נגיש לקהלים מגוונים. בסף העברת בנינו, היסטוריתו נשארת פתוחה. ה"ספר הגדול" רושם כאן אפוא לא סיום, אלא את המצב הנוכחי של מוסד שסיסמתו המשתמעת — החיים, חי — קוראת, מעצם טבעה, להמשך.