Biblioteca Casanatense — fonds hébraïque

ההיסטוריה של האוסף העברי אינה ניתנת להפרדה מזו של המוסד שבו הוא שמור, ומוסד זה נולד ממחווה צוואתית מדויקת. La Casanatense deve la sua nascita al cardinale Girolamo Casanate (1620-1700), che con testamento dispose il lascito, ai domenicani del convento di S. Maria sopra Minerva di Roma, della sua raccolta libraria, ricca di oltre 20.000 volumi e di cospicue rendite per l'istituzione e il futuro incremento della biblioteca [Biblioteca Casanatense — Ministero della cultura].

Girolamo Casanate, משפטן ותיאולוג ממוצא נפוליטני, היה דמות מרכזית בקוריה הרומית במחצית השנייה של המאה השבע-עשרה. כוונתו הייתה לעניק לרומא ספרייה פתוחה לציבור ומרכז לימוד שיימסר לידי הדרשנים. Con la collezione appartenuta al cardinale Girolamo Casanate (1620-1700) ha origine la Biblioteca Casanatense, aperta al pubblico nel 1701 e originariamente affidata in gestione ai domenicani di S. Maria sopra la Minerva [Movio — Sapienza Università di Roma].

הבניין עצמו הוקם במיוחד כדי לאכסן את האוספים. Aperta nel 1701, al termine della costruzione dell'edificio appositamente costruito nell'area di un chiostro della Minerva, su progetto dell'architetto Antonio Maria Borioni [Ministero della cultura]. אולם עבודות גמר האולם הגדול ידעו הפסקות ממושכות: I lavori, più volte interrotti a causa della lite intentata dai Gesuiti del Collegio Romano per le dimensioni che avrebbe avuto la costruzione, furono completati soltanto nel 1725 [Storia — Casanatense].

הניהול הדומיניקני, שנמשך עד לרבע האחרון של המאה התשע-עשרה, חיוני להבנת האוסף העברי: נזירים בקיאים בשפות המזרח, ולעיתים מעורבים בעצמם בוויכוח האנטי-יהודי ובצנזורה של ה-Hebraica, הם שכוננו וארגנו את האוספים בשפה העברית. המעבר למדינה האיטלקית סימן תפנית מוסדית. Questa situazione dura fino al 1884 quando i domenicani perdono la causa intentata contro lo Stato italiano per riprendere il possesso della Casanatense e abbandonano la biblioteca che viene quindi dichiarata "ente autonomo" ed inizia ad avere una propria gestione ed un proprio personale [Storia — Casanatense].

נוכחותו של אוסף עברי בספרייה דומיניקנית ברומא אינה מקרית: היא משתלבת בתולדותיו הארוכות של העניין — למדני וולמני כאחד — שגילתה הקוריה הרומית כלפי הספרים היהודיים. המנזר של לה מינרווה היה, כבר במאה ה-16, מוקד לצנזורה של ה-hebraïca שנוהלה בסמכות ה-Saint-Office, ולידי הדרשנים הופקדו לעיתים קרובות עיבודם ובדיקתם של כתבי-יד עבריים.

ממד כפול זה — שמירה מלומדת ופיקוח אינקוויזיטורי — מהווה בדיוק נקודת ממשק בין הזיכרון היהודי ובין הארכיון הכנסייתי. כתבי-יד ודפוסים עבריים רבים השמורים באיטליה נושאים עדות חומרית לצנזורה: חתימות של צנזורים, תאריכי עיבוד, מחיקות ודפים פגועים. על-פי המחקרים המוקדשים לאוספי ה-hebraïca האיטלקיים, סימנים אלו מהווים מקור מרכזי לשחזור מסלולי הסחר והפיקוח על הספרים היהודיים בין המאה ה-16 למאה ה-18 [Margherita Palumbo, Il fondo ebraico della Biblioteca Casanatense, La Giuntina].

האוסף של הקאזאנאטנסה התגבש כך בשכבות-שכבות: רכישות של הקרדינל המייסד, תרומות דומיניקניות, ספרים שהוחרמו או עובדו שעברו דרך מוסדות הצנזורה, ולאחר-מכן העשרות מאוחרות יותר בדרך של רכישות וצוואות. La Casanatense deve la sua nascita al cardinale Girolamo Casanate (1620-1700), che con testamento dispose il lascito... della sua raccolta libraria, ricca di oltre 20.000 volumi e di cospicue rendite per l'istituzione e il futuro incremento della biblioteca [Ministero della cultura]: סעיף "ההגדלה העתידית" הוא שפתח את הדרך להעשרות מאוחרות, שבמסגרתן נכללים ככל הנראה חלק ניכר מן ה-hebraïca.

המחקר המוקדש ישירות ביותר לנושא הוא זה של Margherita Palumbo, Il fondo ebraico della Biblioteca Casanatense, שפורסם אצל La Giuntina, ואשר ממקם אוסף זה בהקשר הרחב יותר של אספנות ספרים עבריים באיטליה ובאירופה [Palumbo, La Giuntina — Torrossa].

לב הקולקציה העברית טמון בכתבי היד שלה. הרשומה הביבליוגרפית מנה מאתיים שלושים ושבעה כתבי יד, מספר המציב את Casanatense בין האוספים העבריים המשמעותיים באיטליה, אף שאינו מגיע לממדי האוספים הגדולים של Parma או הוותיקן. כדי להעריך את משקלם היחסי, יש לשקלל אותם אל מול כלל כתבי היד של הספרייה, שהוא עצום ומגוון ביותר. Oggi si compone di più di 6.300 esemplari che ricoprono un arco cronologico che va dall'VIII al XX secolo ed è caratterizzato da un'estrema varietà per quanto riguarda la tipologia libraria e documentaria, l'aspetto iconografico ed il contenuto testuale [Internet Culturale — Manoscritti della Biblioteca Casanatense].

מאתיים שלושים ושבעה כתבי היד העבריים מהווים אפוא אוסף מתמחה בתוך קולקציה אנציקלופדית. לשם השוואה אזורית, האוספים העבריים האיטלקיים מציגים לעתים קרובות פרופיל משותף: דומיננטיות של קודקסים ממוצא איטלקי, נוכחות של כרכים מאוחדים, ומשתלשלים כרונולוגיים המשתרעים מימי הביניים המאוחרים ועד לעת החדשה. כך, לגבי האוסף הסמוך של Mantova: il fondo manoscritto comprende 161 codici databili fra il XIV e il XVIII secolo, con numerosi esemplari miscellanei, per la maggior parte di origine italiana [Biblioteca Teresiana — Manoscritti Ebraici]. פרופיל מסוג זה, שאין להעבירו מכנית, מספק מסגרת סבירה לאיתור מקומו של הקורפוס הקאסאנאטנסי.

הקטלוג המדעי של כתבי יד אלה נובע ממאמץ מוסדי ממושך שמובילה הוועדה המשרדית "Indici e Cataloghi". La Commissione "Indici e Cataloghi" del Ministero per i Beni e le Attività Culturali prosegue la propria attività di censimento e catalogazione dei principali fondi manoscritti delle più importanti biblioteche italiane con quest'opera sui manoscritti della Biblioteca Casanatense di Roma [Catalogo dei manoscritti della Biblioteca Casanatense — IPZS]. כרכי הקטלוג הללו, הנלווים אליהם מבואות, מפתחות ולוחות, מהווים את כלי העזר המרכזי לזיהוי מדויק של ה-Hebraica.

לצד כתבי היד, כולל הקרן חמישה עשר אינקונבולה עבריים — כלומר ספרים שנדפסו לפני שנת 1501 — וכן מהדורות עבריות קדומות מן המאה השש-עשרה ואילך. מספר זה נושא חשיבות העולה בהרבה על צנועותו הנראית לעין: האינקונבולה העבריים נדירים ביסודם, שכן הדפוס באותיות עבריות לא התפתח אלא החל משנות ה-1470, בעיקר באיטליה (Rome, Reggio di Calabria, Mantoue, Soncino, Naples) ובחצי האי האיברי.

החזקת חמישה עשר מן הדפוסים הראשונים הללו ממקמת את ה-Casanatense במעגל המצומצם של המוסדות המחזיקים בהברייקה אינקונבולים. כרכים אלה — שבהם עשויות להימצא מהדורות מקראיות, תלמודיות, הלכתיות או ליטורגיות מבתי הדפוס הראשונים, ובפרט אלה של משפחת Soncino — מהווים ציון דרך בתולדות הספר היהודי ובהעברת הנוסחים. שימורם ב-Rome, בספרייה דומיניקנית, ממחיש פעם נוספת את הדו-קיום, על אותם המדפים, של האובייקט הקדוש היהודי ושל המוסד הנוצרי שנטל על עצמו, בתקופות שונות, את תפקיד הצנזורה או ההצלה.

המהדורות העבריות הקדומות, שנדפסו לאחר שנת 1500, ממשיכות את יסוד האינקונבולה. המאה השש-עשרה ראתה את שגשוג הדפוס העברי הוונציאני — זה של Daniel Bomberg ויורשיו — שמהדורותיו לתלמוד ולמקרא הרבני הפכו לנורמות הייחוס המקובלות. כרכים רבים נושאים, כפי שראינו, את חותמות הצנזורה הכנסייתית הרומית, ועובדה זו הופכת אותם למסמכים יקרי ערך לא בלבד לתולדות הנוסח, כי אם גם לתולדות הפיקוח על הספרים. עבודתה של Margherita Palumbo על הקרן מציבה דפוסים אלה בהקשר הרחב יותר של אוספי ההברייקה השמורים באיטליה ושל פיזורם בתוך הקולקציוניזם האירופי [Palumbo, Il fondo ebraico della Biblioteca Casanatense, La Giuntina].

גורלו של האוסף העברי שיקף את התהפוכות המוסדיות שפקדו את ה-Casanatense בעקבות האיחוד האיטלקי. הספרייה, שנוהלה זמן רב בידי הדומיניקנים, נכללה בתנועת החילון והלאמת הנכסים הכנסייתיים. Inizia così una gestione amministrativa congiunta con l'attigua Biblioteca Nazionale Vittorio Emanuele II, inaugurata nel 1876 con sede allora nel palazzo dei Gesuiti al Collegio Romano: l'obiettivo era quello di trasformare la Casanatense nella sezione teologica della Nazionale [Storia — Casanatense].

תוכנית הספיחה הזו לא יצאה אל הפועל במלואה. לאחר שהדומיניקנים הפסידו את תביעתם נגד המדינה האיטלקית בשנת 1884, הפכה הספרייה ל-"ente autonomo", בעלת מינהל וצוות משלה [Storia — Casanatense]. עצמאות זו אפשרה את פיתוחה של מדיניות שימור וקיטלוג מדעיים, שמהם נהנה האוסף העברי, ובמיוחד באמצעות הכללת כתביו היד בסקרי ה-censimento המיניסטריאליים.

היקפו הכולל של המורשת מלמד על מסגרתו של האוסף היהודי בתוכה. All'interno di questo patrimonio librario sono presenti oltre 120.000 volumi a stampa antichi e più di 6.000 manoscritti [Home Casanatense]. בעידן הדיגיטלי נשתלבה הספרייה גם ברשתות הביבליוגרפיות הלאומיות: La Biblioteca Casanatense partecipa all'Indice SBN fin dal 1991 [Home Casanatense], דבר שתרם לנגישות ולתיאור המנורמל של אוספיה, לרבות ה-Hebraica.

במסגרת ההקשר האירופי, אוסף כתבי היד העבריים של Casanatense משתתף בתופעה רחבה יותר: ריכוזו של מורשת כתבי יד עברית יוצאת דופן באיטליה, והתפזרותה החלקית בתוך עולם האספנות המודרני. זהו בדיוק הזווית שאימצה המחקר הסמכותי בנושא, המשלב את האוסף בתוך הרהור על L'Italia paniere dei manoscritti ebraici e la loro diaspora nel contesto del collezionismo di libri ebraici in Europa tra Otto e Novecento [Palumbo, La Giuntina — Torrossa].

דימויה של איטליה כ"סל" כתבי היד העבריים אינו מטאפורה שרירותית: חצי האי היה, מימי הביניים ועד העת החדשה, מרכז מרכזי להעתקה, לדפוס ולאיסוף של ספרים יהודיים. הספריות הפרטיות היהודיות הגדולות — כגון זו שכינס הרב Marco Mortara במנטובה — הזינו לאחר מכן אוספים ציבוריים. Numerosi studiosi e rabbini diedero vita a collezioni rilevanti di manoscritti e stampati. Molti dei testi appartenenti a tali librerie private, di cui la più ricca fu quella formata da Marco Mortara, confluirono במאגרים מוסדיים [Biblioteca Teresiana — Manoscritti Ebraici]. אוסף Casanatense, אף שמקורו כנסייתי, משתלב בתנועה כללית זו של הפיכת ה-hebraica האיטלקיים למורשת.

בצומת שבין הזיכרון היהודי לארכיון הקתולי, אוסף זה מזמין קריאה כפולה. מצד אחד, הוא שומר את טקסטי המסורת היהודית עצמם — מקרא, תלמוד, הלכה, ליטורגיה, פילוסופיה. מצד שני, באמצעות סימני הצנזורה ושילובו במוסד דומיניקני, הוא מתעד את מבטה של הכנסייה על טקסטים אלה. המתח הזה, שלעולם לא נפתר לחלוטין, הוא שהופך את Biblioteca Casanatense למקום זיכרון משותף, שבו הפריט היהודי וההיסטוריה הנוצרית נענים זה לזה ומאירים זה את זה.

הקרן העברית של Biblioteca Casanatense — מאתיים שלושים ושבעה כתבי יד, חמישה עשר אינקונבולה ומכלול מהדורות עתיקות — אינה לא הגדולה ביותר ולא המפורסמת ביותר מבין הקרנות היהודיות של איטליה. ערכה נעוץ במיקומה הייחודי: אוסף יהודי המשתמר בלב מוסד שנולד מצוואתו של קרדינל ונוהל זמן רב על ידי המסדר הדומיניקני — המסדר שהיה גם שחקן מרכזי בצנזורה של כתבי ה-hebraïca. דו-ערכיות מכוננת זו הופכת את הקרן לעד ראשון במעלה של היחסים בין היהדות לקתוליות בעת החדשה המוקדמת.

מהייסוד הצוואתי של 1698 ומהפתיחה לציבור ב-1701, דרך מסעות הקטלוג המדעיים המודרניים, ועד לאוטונומיה המוסדית שהושגה ב-1884 — תולדות הספרייה עיצבו בהתמדה את תולדות כתבי ה-hebraïca שבה. שם שהתיעוד אמין — שטרות ייסוד, תאריכי פתיחה, קטלוגים ממשלתיים — ההיסטוריה מבוססת על רגל איתנה; שם שהוא עודנו לקוני — המקורות המדויקים של כל קודקס, הנסיבות המדויקות של כניסת הספרים המצונזרים — ממשיך המחקר להתקדם, ובמיוחד זה של Margherita Palumbo. קרן זו נותרת אפוא מפעל פתוח, שבו כל כתב יד שמזוהה מעשיר את הבנת הגלות של הספר העברי ושל הזיכרון השמור שלו ברומא.