Bialik Institute (Mossad Bialik)

אין להבין את מוסד ביאליק בלי הדמות שנתנה לו את שמו. חיים נחמן ביאליק, שנולד ב-1873 בכפר בוולין ומת בווינה ב-1934, נחשב בחייו למשורר הלאומי של העם היהודי — הַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאוּמִי. יצירתו השירית, שנחרתה בצלה של פרעות קישינב ב-1903 ובמתח שבין מורשת דתית לחילוניות מודרנית, הביעה את חרדותיה ותקוותיה של דור שלם. אך ביאליק לא היה משורר בלבד: הוא היה מארגן תרבותי, מו"ל, והוגה דעות בתחום ההעברה והשימור.

המושג הפורה ביותר שטבע, כינוס — כינוס הפזורות, איסוף והעמדה מחדש —, הוא היסוד האינטלקטואלי של המוסד שנשא את שמו. ביאליק דגל בבניית אנתולוגיה לאומית, מאמץ רחב ידיים של איסוף, מיון ועריכה מחדש של המורשת הספרותית העברית שנפוצה לאורך הדורות והיבשות. מפעל הצלה זה נובע מחרדה מודרנית מובהקת נוכח הזיכרון היהודי, שיוסף חיים ירושלמי ניתח בעומק: ההיסטוריוגרפיה והאיסוף המלומד באים להשלים את מנגנוני ההעברה המסורתיים שהחילון ערער [Yerushalmi, 1984]. שם שהיהדות הרבנית העדיפה ארוכות טקס וליטורגיה על פני כרוניקה, מפקידה המודרניות היהודית בידי הארכיון, ההוצאה לאור והאנציקלופדיה את שמירת העבר [Yerushalmi, 1982].

ביאליק כבר הגשים עיקרון זה בפועל. יחד עם יהושע חנא רבניצקי, ערך את ספר האגדה, אנתולוגיה עצומה של סיפורים ואגדות מן התלמוד ומן המדרש — מפעל של פופולריזציה מלומדת שהנגיש לקורא המודרן את האוצר הנרטיבי של המסורת. אותה הגיון עצמו — להנגיש בעברית את הירושה המפוזרת — יעורר השראה ישירה בבית ההוצאה שנוסד לאחר מותו. בחירת שמו, ב-1935, אינה אפוא מחווה הספד גרידא: היא מעגנת מלכתחילה את המוסד בתוכניתו התרבותית של הכינוס, שבה נפגשים חובת הזיכרון והשאיפה המדעית.

תחיית העברית כשפת תרבות מלומדת, ולא רק כשפת ליטורגיה, מהווה את הרקע ההכרחי לסיפור זה. בעוד שהיידיש נשארה שפת הדיבור של מיליוני יהודי מזרח אירופה [Baumgarten, 2002], הימרו המשכילים העבריים על שפת המקרא והמשנה, מחודשת ומוחיה, כדי לשאת את האומה המתהווה. ביאליק היה אחד האומנים הגדולים ביותר של חידוש זה, ומוסד ביאליק נעשה לאחד מכליו המוסדיים הראשיים.

הקמת מוסד ביאליק בשנת 1935 נבעה מהחלטה מוסדית ברורה: המוסד הוצב תחת סמכותה של ההנהלה הציונית העולמית והסוכנות היהודית, שעשו ממנו את הזרוע העורכת של שאיפותיהן התרבותיות [Site officiel — Mosad Bialik]. אפוטרופסות זו אינה מקרית. משמעותה היא שההוצאה לאור המדעית בעברית נתפסה, מראשיתה, כפונקציה הדומה לאומית, באותה מידה כמו ההתיישבות החקלאית או העלייה. בית ההוצאה לאור אינו מיזם מסחרי פרטי, אלא מוסד — מונח המשדר קביעות, שירות ציבורי וייעוד קולקטיבי.

הקשר שנת 1935 מאיר את הייסוד הזה. ארץ ישראל המנדטורית ידעה אז גל עלייה מסיבי, ובכלל זה יהודי גרמניה שברחו מן הנאציזם, ורבים מהם השתייכו לאליטה האינטלקטואלית והאקדמית האירופית. האוניברסיטה העברית בירושלים, שנחנכה בשנת 1925, כבר הניחה את יסודות המדע היהודי והכללי בעברית. חסר היה מוציא לאור שיוכל לפרסם, בהיקף רחב, את העבודות המדעיות, התרגומים ואוצרות הדעת הגדולים שקהילה אינטלקטואלית חדשה זו תבעה. מוסד ביאליק בא למלא חסר זה.

הקשר למוסד הציוני הבטיח למפעל משאבים ורציפות שהשוק לבדו לא היה מסוגל לספק. הוצאת אנציקלופדיה או מהדורה ביקורתית רב-כרכית מחייבת השקעות ממושכות, שאינן רווחיות לרוב, אך נחשבו הכרחיות לבניין הלאומי. אופן הכפיפות הזה של המפעל התרבותי לתכלית פוליטית וקולקטיבית מזכיר את ניתוחיו של Yerushalmi על היחס ההיסטורי של היהודים לשלטון ולמוסדות החסות [Yerushalmi, 2005]: כאן, התנועה הלאומית עצמה הפכה לנדיב ולערב של הייצור המדעי.

לפי הנתונים שמפיץ המוסד, מוסד ביאליק השתכן בירושלים ופיתח במהרה קטלוג הפונה אל מדעי הרוח, חקר המקרא, היסטוריה של המזרח הקדום והמחשבה היהודית [Site officiel — Mosad Bialik] [Wikipedia]. המודל הוא של הוצאת אוניברסיטה, הדומה ברוחה לבתי הדפוס האקדמיים הגדולים של אירופה, אך משענת על פרויקט ייחודי של תחיית הלשון. כל ספר שיצא לאור בעברית ברמה גבוהה היווה, מבחינה סמלית, הוכחה לכך שהשפה המחוּיָּה לתחייה מסוגלת לשאת את מכלול הדעת האנושית — מפרשנות המקרא ועד לפילוסופיה, מארכיאולוגיה מזרחית ועד להיסטוריה של הגלויות.

האנציקלופדיה שקשרה את יוקרתו של מוסד ביאליק באופן המתמשך ביותר היא אנציקלופדיה מקראית, שפרסומה נמתח על פני ארבעה עשורים, משנת 1942 עד 1982 [אתר רשמי — מוסד ביאליק] [Wikipedia]. מפעל ענק זה כינס את מיטב חוקרי המקרא, הפילולוגים, הארכאולוגים וחוקרי המזרח מן האוניברסיטה העברית ומחוצה לה, כדי להפיק, בעברית, מילון אנציקלופדי של העולם המקראי וסביבתו המזרח-תיכונית. התוצאה, שפורסמה בכרכים אחדים עשירי תיעוד, הפכה לכלי עזר מוכר בין-לאומית לחקר המקרא המדעי.

האנציקלופדיה המקראית מגלמת בשלמות את תכניתה של המוסדה: להעמיד את המדע המחמיר ביותר לשירות מורשת לאומית, בלשונה שלה. חקר המקרא בעברית, בשיטות הביקורת ההיסטורית, הפילולוגיה ההשוואתית והארכאולוגיה, היה כרוך בפיוס בין הנחלה הקדושה ובין המודרניות המלומדת — פיוס שעמד במוקד הוויכוחים האינטלקטואליים של התחייה היהודית [Bechtel, 2002]. החיבור לא הסתפק בפרשנות הטקסט; הוא השיב את ישראל הקדומה אל המסגרת הרחבה של המזרח הקדום, תוך גיוס האשורולוגיה, המצרולוגיה והאפיגרפיה השמית.

מעבר לאנציקלופדיה זו, פיתח מוסד ביאליק סדרות מלומדות גדולות המוקדשות למקרא ולמזרח הקדום, כמו גם להיסטוריה ולתרבות היהודית [אתר רשמי — מוסד ביאליק]. הוא הוציא מהדורות ביקורתיות, תרגומים של קלאסיקות המחשבה האוניברסלית לעברית, ועבודות היסטוריות המושתתות על ארכיונים. ממד ארכיוני ותיעודי זה נפגש עם תפיסת ההיסטוריוגרפיה היהודית כדיסציפלינה מלומדת, שאותה חקרה Sylvie Anne Goldberg לתחילת המאה ה-20: קביעת עובדות באמצעות ביקורת המקורות הופכת בה לנוהג תרבותי מרכזי [Goldberg, 2000].

המוסד הקדיש עצמו אף לפרסום השירה והספרות העבריות הקדומות והימי-ביניימיות. עולה כאן לדעת שדהו הרחב של פילולוגים כגון Jefim Schirmann, שעבודותיו על השירה העברית בספרד ובפרובנס ייסדו מחדש את חקר המורשת הספרותית הספרדית [Schirmann, 1956]. הגיון הכינוס הביאליקי מצא במהדורות אלה את שיאו: לאסוף, לערוך בדקדקנות מדעית ולהנגיש בעברית את אוצרות הפזורים של היצירה היהודית לדורותיה ולגלויותיה — מאל-אנדלוס עד פרובנס, מן המזרח הים-תיכוני עד לאירופה האשכנזית.

אם האנציקלופדיה המקראית מהווה את תפארת הקטלוג, הרי שמוסד ביאליק לא הסתפק מעולם בפרשנות המקרא. ייעודו האנציקלופדי הוביל אותו לפרסם בכלל מדעי הרוח, עד שנעשה לאחד מבתי ההוצאה המלומדים המרכזיים בשפה העברית במדינת ישראל. תולדות היהודים, בכל קצות תפוצותיהם, תופסות בו מקום מרכזי. המוסד תרם לכך שהעברית תהפוך לשפתה של היסטוריוגרפיה יהודית עולמית, המסוגלת לאחוק כאחד את עולם היהדות האשכנזית ואת העולמות הספרדי והמזרחי.

פתיחות זו לכלל הגולה משמעותית. תולדות יהודי ספרד, האנוסים ונוצרי החדש ממוצא היספנו-פורטוגזי, כפי שחקר אותם Yerushalmi ב-Sefardica שלו [Yerushalmi, 1998], כמו גם תולדות קהילות צפון אפריקה — תלמסאן שחקר Simon Schwarzfuchs [Schwarzfuchs, 1997], וסוסה שבחנה Claire Rubinstein-Cohen במחקרה על מאה שנות היסטוריה תוניסאית [Rubinstein-Cohen, 2011] — כולם שייכים לתחום אחד שההוצאה המלומדת הישראלית שילבה אותו בהדרגה. בכך שנתנו להיסטוריות אזוריות אלה מקום בגוף הכתיבה בשפה העברית, השתתפו המוציאים לאור הישראלים, ובראשם מוסד ביאליק, בתהליך האיחוד הנרטיבי של עם מפוזר.

מוסד ביאליק ליווה גם את ההגות הפילוסופית והדתית. המחשבה היהודית המודרנית — מן המקור העברי כפי שחידש אותו Emmanuel Levinas [Chalier, 2002] ועד לדיונים על זיכרון והיסטוריה — מצאה בהוצאה המלומדת הישראלית משענת מועדפת. השאלה שהציב Yerushalmi — כיצד תרבות שנטתה זמן ממושך לזיכרון הליטורגי על פני ההיסטוריה הביקורתית הגיעה להפקיד את עברה בידי ההיסטוריונים [Yerushalmi, 2012] — חוצה במרומז את כל המפעל. מוסד ביאליק הוא, במובן מסוים, אחד המקומות המוסדיים שבהם התחולל המהפך המודרני של הזיכרון להיסטוריה, של הסיפור המועבר למדע המושתת.

ואולם יש למדוד בזהירות את היקפו המדויק של הקטלוג, שכן המידע הציבורי המפורט נותר חלקי מחוץ להודעות המוסד עצמו [אתר רשמי — מוסד ביאליק]. עם זאת, לאור הייעוד המוצהר ולאור ותק פעילותו, ניתן לראות כסביר שמוסד ביאליק פרסם אלפי כותרים במהלך עשורי פעילותו, המכסים את כלל תחומי מדעי הרוח העבריים.

המורשת של Mossad Bialik נמדדת הן ברכישותיו המתועדות והן במקומו בדמיון התרבותי הישראלי. מצד אחד, הארכיון העורכי — כרכי האנציקלופדיה המקראית, הסדרות המלומדות, המהדורות הביקורתיות — מעיד על תרומה אובייקטיבית ומוכחת למדע היהודי והמקראי [Site officiel — Mosad Bialik] [Wikipedia]. מצד אחר, הזיכרון הקולקטיבי קושר באופן מתמיד את הבית הזה לשמו של Bialik, ודרכו — לאידיאל הכינוס, לתחיית העברית, להבטחת אומה שחזרה להיות «עם הספר» במובן חדש, חילוני ומלומד.

בתוך המתח הזה שבין המבוסס ובין המסור טמון עניינו של הפרק הנוכחי. הנרטיב המכונן — זה של מוסד שנולד מן הרצון להנציח את יצירתו של המשורר הלאומי — מאושש על ידי העובדות: המפעל אכן נשא לאורך זמן פרויקט תרבותי עקבי. אולם נרטיב זה מתעשר גם במטען סמלי העולה על כרונולוגיה עורכית גרידא. Mossad Bialik הפך לסמן של הבשלות התרבותית של המולדת הלאומית, לראיה שהעברית המתחייה יכולה לשאת את האנציקלופדיה ואת המדע לא פחות מן השירה והתפילה.

תפקיד זיכרון זה נפגש עם ניתוחיו של Yerushalmi על האופן שבו חברות יהודיות מודרניות בונות את יחסן אל העבר: לא עוד דרך הליטורגיה הציבורית בלבד, אלא דרך מוסדות מלומדים שמקבעים, עורכים ומעבירים [Yerushalmi, 1984] [Yerushalmi, 1982]. שמו של המוסד עצמו, המכבד משורר שנפטר ב-1934, פועל כמעשה זיכרון; קטלוגו — כמעשה היסטוריה. שני הרגיסטרים מהדהדים זה בזה ומאשרים זה את זה.

ואולם יהיה זה מוגזם להציג מורשת זו כקפואה. תנאי ההוצאה לאור המלומדת השתנו עמוקות מאז 1935: התחרות של בתי הוצאה אקדמיים, הדיגיטציה, התיעוּל הבינלאומי של המחקר והשתנות שוק הספר בעברית שינו את הנוף שבו ממשיך Mossad Bialik לפעול. ניתן לשער בסבירות שהמוסד נאלץ, כמקביליו האירופיים והאמריקניים, להתאים את מודלו כדי לשמר את שליחותו המקורית. עם זאת, הקביעות של ייעודו — לשרת את התרבות המלומדת בעברית — נותרת הציר שסביבו מסתדרת כל היסטוריתו.

מוסד ביאליק תופס מקום ייחודי בתולדות התרבות של העולם היהודי בן-זמננו. נוסד בשנת 1935 מתוך רצון משותף של ההנהלה הציונית העולמית והסוכנות היהודית, ופעל תחת חסותו הסמלית של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק — עשה מן ההוצאה לאור המדעית בעברית כלי לבניין לאומי [אתר רשמי — מוסד ביאליק]. יצירתו המפורסמת ביותר, האנציקלופדיה המקראית, שיצאה לאור בין השנים 1942 ו-1982, נותרת אנדרטה של המחקר המקראי ומדעי המזרח הקדום [Wikipedia].

לאורך מסלול זה בולטת קביעות אחת: האמונה שתחיית עם עוברת דרך שחזור מדעי של מורשתו, על פי תכנית הכינוס החביבה על ביאליק. אמונה זו נפגשת עם השאלה הגדולה של העת החדשה בדבר הזיכרון היהודי, כפי שניתח אותה Yerushalmi — המעבר מהעברה ליטורגית להעברה היסטורית ומדעית [Yerushalmi, 1984] [Yerushalmi, 2012]. מוסד ביאליק הוא אחד המקומות שבהם מוטציה זו קיבלה גוף ממשי בדמות ספרים, סדרות ואנציקלופדיות.

כמוסד של זיכרון וגם של היסטוריה כאחד, ממחיש מוסד ביאליק בסופו של דבר את האחדות המבוקשת של עם מפוזר: בהוציאו לאור בעברית את אוצרות כל הגלויות — מאל-אנדלוס ועד המגרב, ממזרח אירופה ועד המזרח הים-תיכוני — תרם לעשות מן השפה התחייה מרכז משותף לתרבות מפורדת בגלות. בכך טמון, מעבר לתמורות השוק ולתהפוכות הזמנים, תרומתו המתמשכת ביותר.