משפחת Ziri

במקור השם עומדת דמות היסטורית המתועדת היטב בכרוניקות ימי הביניים: זירי אבן מנאד (נפטר סביב 971), ראש קונפדרציית הצנהאג'ה, אחד משלושת הענפים הגדולים של ההתיישבות הברברית במגרב לצד הזנאתה והמסמודה. הצנהאג'ה השתרעו על פני קשת עצומה של שטחים, מהרמות הגבוהות של אלג'יריה ועד לשולי הסהרה, והרי הטיטרי שבאטלס התלייאני היוו אחד ממוקדי עתיקותם. מאזור גאוגרפי זה שואב השם זירי את שורשיו, כפי שמזכירה הערה אצל Laredo הקושרת אותו במפורש לצנהאג'ה של הרי הטיטרי [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc].

זירי אבן מנאד הצטיין בשירות הפאטמים, השושלת השיעית האישמאעילית ששלטה אז באיפריקיה. כגמול על נאמנותו, ובמיוחד על תפקידו המכריע נגד המרד הח'ארג'י הגדול של אבו יזיד ("איש החמור") בשנות ה-940, הוענק לו שלטון על שטחים נרחבים במגרב המרכזי. בהקשר זה ייסד וביצר מספר מבצרים שנועדו לבסס את סמכות הצנהאג'ה על האזור: הערך האונומסטי המוסמך מציין כי ביצר את אלג'יר, מדאה ומיליאנה [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc]. ייסוד אשיר, בירתו בטיטרי, הותיר חותם מתמשך על הנוף הפוליטי של אלג'יריה של ימי הביניים.

בנו, בולוג'ין אבן זירי (Buluggîn ibn Zîrî), המשיך את מפעל אביו ונחשב במסורת ההיסטוריוגרפית למייסד מחדש של אלג'יר (אל-ג'זאאיר), וכן של מדאה ומיליאנה — ערים שפריחתן העירונית קשורה לבית הזירידי. מצאצאי שושלת זו נולדו שתי שושלות גדולות: הזירידים של איפריקיה (ששלטו מקירואן ואחר כך ממהדיה עד למאה ה-12) ובני דודיהם החמאדידים של המגרב המרכזי (שהתבססו בקלעת בני חמאד ולאחר מכן בבג'איה). ענף נוסף מאותה גזע, זירידי גרנדה, שלט בממלכת טאאיפה באל-אנדלוס במאה ה-11.

דווקא באנדלוס הזירידית נפגשת לראשונה ההיסטוריה היהודית, באורח מרהיב, עם שמם של הזירידים: הוזיר שמואל אבן נגרלה (שמואל הנגיד), משורר, דקדוקאי ומפקד צבאי יהודי, מילא שלטון בשם האמירים הזירידים של גרנדה, ובנו יוסף ירש את תפקידו. פרשה זו, המתועדת בהרחבה, ממחישה את מידת השילוב שיהודים יכלו להשיג בתוך מבני הכוח הזירידים, ומהווה הרקע ההיסטורי המבאר את אימוץ השם על ידי משפחות יהודיות בתקופות מאוחרות יותר [Stillman, The Jews of Arab Lands].

כיצד הפך שמו של מנהיג ברברי ומייסד שושלת לשם משפחה יהודי? השאלה נוגעת בלב מנגנוני האונומסטיקה של צפון אפריקה, שם הגבול בין הקהילות לא היה אטום ושמות עברו מקבוצה לקבוצה. עבודותיו של Joseph Toledano מזכירות כי חלק ניכר משמות המשפחה של יהודי צפון אפריקה הוא ממוצא ברברי, השתקפות של עתיקות ההתיישבות היהודית במגרב הקדם-איסלאמי ושל קיומן של שבטים ברבריים שהתיהדו או של יהודים דוברי ברברית [Toledano, Une histoire de familles].

ניתן להעלות מספר השערות, כולן זהירות, כדי להסביר את העברת השם Ziri למשפחות יהודיות. הראשונה, והמקובלת ביותר בקרב חוקרי האונומסטיקה, היא זו של השאלה מהסובסטרט הברברי: יהודים שחיו במגע עם קבוצות סנהג'יות או בתוכן נשאו שם זה כסמן שייכות אזורית או שבטית, מבלי שניתן לראות בכך ייחוס ישיר לבית הנסיכותי [Toledano, Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord]. השם היה מצביע אז פחות על ייחוס דמי ויותר על טריטוריה ושפה משותפות.

קריאה שנייה, הממוקמת בצומת שבין הזיכרון והארכיון, רואה בשם את הזיכרון של הגנה או חסות. במגרב של ימי הביניים, לא היה נדיר שקהילות יהודיות שנמצאו תחת סמכותו של אדון ברברי אימצו את שמו, בין כהוקרה ובין משום שהוגדרו בהתייחסות לאדון המגן עליהן. הסימביוזה יהודית-זירידית המיוצגת על ידי Naghrela מ-Grenade מעניקה להשערה זו אמינות היסטורית של ממש, גם אם אין כל מסמך המאפשר לבסס רצף תיעודי ישיר בין בית הזירידים לנושאי השם היהודים [Stillman, The Jews of Arab Lands].

Maurice Eisenbeth, במחקרו הדמוגרפי והאונומסטי החלוצי על יהודי צפון אפריקה, כבר הסב את תשומת הלב לשכבה זו של שמות ברבריים הנוכחים בקהילות אלג'יריה, שמקורם מצביע על תקופות קדומות לבוא היהודים המגורשים מספרד ב-1492 [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord]. השם Ziri שייך לשכבה האוטוכתונית הזו, הנקראת toshavim (« תושבים » ותיקים, בניגוד ל-megorashim, המגורשים), המבחינה בין המשפחות המגרביות הוותיקות לבין הבאים הספרדים החדשים.

יש להישמר כאן מכל שחזור גנאלוגי מופרז: לטעון שמשפחה יהודית בשם Ziri יורדת מ-Ziri ibn Manad יהיה מדור האגדה, לא ההיסטוריה. מה שניתן לבסס בוודאות הוא ייחוס השם, לא ייחוס הדם. שם המשפחה שומר את עקבות עולם — זה של הסנהג'ה של ימי הביניים — שבו שיתפו יהודים וברברים מרחב אחד, וזיכרון זה, המועבר דרך השם, הוא שנותן לו את כל ערכו.

כדי להבין את הסבירות של שם משפחה יהודי ממוצא צנהאג'י, יש לשחזר את הקרקע שבה יכול היה לצמוח: זה של היהדות הברברית של המגרב המרכזי, אחת העתיקות ומעוטות התיעוד שביותר בעולם היהודי. הקהילות היהודיות של צפון אפריקה מושרשות, על פי המקורות המלומדים, בעת העתיקה — שהשתרשו כבר בתקופה הפונית והרומית לאורך החוף, הן התפשטו בהדרגה פנימה, אל ההרים ואל שולי המדבר [Stillman, The Jews of Arab Lands].

באזורים אלה, ההבחנה בין יהודים לברברים לא הותוותה על פי גבול אתני ברור: ניתן היה למצוא שם יהודים דוברי ברברית, משולבים לחלוטין במבנים השבטיים, וכן — על פי מסורות מסוימות המועברות על ידי כרוניקאים ערביים מימי הביניים כגון Ibn Khaldoun — שבטים ברבריים שאימצו את היהדות לפני הכיבוש המוסלמי. דמותה האגדית של הכאהינה, המלכה הלוחמת של האורס שעמדה בפני ההתקדמות הערבית במאה ה-7 ושהמסורת מציגה כיהודייה, מגבשת זיכרון זה של יהדות ברברית שקדמה לאסלאם — נרטיב השייך יותר לזיכרון מאשר להיסטוריה המבוססת, אך המשכיותו מעידה על עומק השורשים היהודיים בעולם הברברי.

במגרב המרכזי הזה — אותו המגרב שהצנהאג'ה של Ziri ibn Manad שלטו בו — היו קהילות יהודיות עתיקות מקוננות: בתלמסן, באשיר, בתיטרי ולאורך שבילי השיירות המחברים את ה-Tell לסהרה. היהדות של אזורים אלה הייתה יהדות של אוראליות, של הקדוש המקומי (צדיק), של השפה הברברית המעורבת בעברית הליטורגית. שמות המשפחה נשאו בהם את חותמם של הנוף והשבטים, והאונומסטיקה של Eisenbeth כמו זו של Toledano מונה שמות משפחה אלג'יראים רבים בעלי אופי ברברי ברור [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord] [Toledano, Une histoire de familles].

השם Ziri משתלב באופן טבעי בנוף זה. העובדה שהוא מתועד בעיקר, על פי התיעוד המרוקאי, באזור המגרב המערבי, אינה שוללת מוצא מזרחי יותר, שכן נדידות האוכלוסייה היהודית בין אלג'יריה למרוקו היו רציפות לאורך ימי הביניים והעת החדשה, בין אם מדובר בהגירות מסחריות, בבריחה מפני הרדיפות האלמוחדיות של המאה ה-12, או בנדודי הקהילות בעקבות המהומות הפוליטיות [Deshen, Les Gens du Mellah].

נוכחות השם Ziri בתיעוד המרוקאי, כפי שהשאיר אותה Abraham Laredo, מזמינה לעקוב אחר מסלולה המערבי של הלינאה [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc]. מרוקו הייתה, מימי הביניים ועד לעת המודרנית, כור היתוך גדול לקהילות היהודיות המגרביות, ומלאחיה — רבעי היהודים בערי המלוכה הגדולות פאס, מראכש, מכנאס ורבאט-סאלה — קיבלו משפחות ממוצאים מגוונים: ילידים ברברים, מגורשי ספרד, ומהגרים שבאו מאלג'יריה השכנה.

החיים היהודיים הטרום-קולוניאליים במרוקו, כפי ש-Shlomo Deshen שחזר אותם, התארגנו סביב הקהילה (qehilla), מוסדותיה, בתי דיניה הרבניים וסולידריותה מול מעמד משפטי רעוע של dhimmi [Deshen, Les Gens du Mellah]. במסגרת זו מילאו שמות המשפחה תפקיד חברתי ומשפטי מהותי: הם זיהו משפחות בשטרות (chetarot), בחוזי נישואין (ketubbot) ובפנקסי הקהילה. דרך מסמכים אלה — הרבה יותר מאשר דרך הכרוניקות השושלתיות — עוברים שמות כ-Ziri מדור לדור ומותירים עקבות בארכיון.

השתרשותן של משפחות נושאות שמות ממוצא אלג'ירי או ברברי מזרחי במרוקו מוסברת על ידי מספר גלי הגירה. הלחץ האלמוחדי במאה ה-12, שביטל את מעמדם המוגן של יהודים ונוצרים, גרם לתזוזות המוניות מערבה ומזרחה. מאוחר יותר, חוסר היציבות הפוליטי במגרב המרכזי, הרעב והמגפות, ולאחר מכן, בעת המודרנית, הזדמנויות מסחריות הקשורות לנמלי האוקיינוס האטלנטי, משכו למרוקו משפחות יהודיות אלג'יריות. ההיסטוריונים של יהדות מרוקו בעת המודרנית, כמו Robert Assaraf ו-Mohammed Kenbib, תיארו קהילות אלה ערב תקופת הקולוניאליזם ובמהלכה, וחשפו את עושרו ומגוונו של ישובן [Assaraf, Une certaine histoire des Juifs du Maroc] [Kenbib, Juifs et musulmans au Maroc].

השם Ziri, מאחר שנרשם באונומסטיקה המרוקאית, מעיד על יכולתה של מרוקו לאמץ ולשמר שמות משפחה שהגיעו מכל רחבי המרחב המגרבי. שם הפך לשם אחד מתוך אלפים שהרפרטוארים מונים, צנוע אך נושא זיכרון גיאוגרפי: זה של רמות ה-Titteri וה-Sanhadja, שנישא ממזרח למערב בתנועה המאה-ממאה של בני האדם.

מבחינה לשונית גרידא, השם Ziri משתייך למכלול עקבי של שמות פרטיים ברבריים שאנתרופולוגים של השמות עמדו על מאפייניו. המשמעות הראשונית, שאותה מאמצים כמה חוקרים מוסמכים, מפנה לרעיון של בהירות הירח — Ziri מציין בכמה ניבים את אור הירח — ובכך נקשר השם למשפחה הגדולה של שמות הפרטיים הברבריים המ召עלים את הכוכבים והאור [Toledano, Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord]. קריאות אחרות מקרבות אותו לשורשים המעלים על הדעת שתילה או זריעה, השכיחים בטופונימיה של צפון אפריקה. פוליסמיה זו אופיינית לשמות ברבריים עתיקים, שמשמעותם הראשונית כהתה לרוב לטובת ערך הזיהוי בלבד.

כתיבי השם כפי שהוא מופיע במקורות משתנים בהתאם לתעתיקים הלטיניים, הערביים או העבריים: Ziri, Zîrî, Ziry, ולעיתים Zir או צורות נגזרות בתוספת סיומות. אי-יציבות כתיב זו, המשותפת לאונומסטיקה היהודית-מגרבית כולה עובר לקביעת הפטרונימים על-ידי הרשויות הקולוניאליות, מקשה על זיהוי נושאי השם ברשומות הישנות, שבהן יכול היה אותו שם להופיע בכתיבים שונים בהתאם לשפת הסופר.

מבחינת הקרבה האונומסטית, Ziri קרוב לכל קבוצה של שמות יהודיים צפון-אפריקניים ממוצא ברברי, שאותם מפרטים ומסווגים האוספים של Toledano ושל Eisenbeth: שמות שבטיים, שמות מקומות, שמות המעלים תכונות או יסודות טבעיים [Toledano, Une histoire de familles] [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord]. ייחודו של Ziri נעוץ בהומונימיה שלו עם שושלת מלכותית, תכונה שחולק עם כמה פטרונימים מגרביים אחרים הנגזרים משמות מנהיגים או לינאות נסיכותיות. הומונימיה זו הזינה לעיתים, בזיכרון המשפחתי, סיפורי ייחוס מפואר — סיפורים השייכים לתחום המסורת המועברת ואשר ההיסטוריון חייב לקבלם בזהירות הנדרשת.

לגבי תוניסיה, שבה חקר Paul Sebag את האונומסטיקה היהודית בצורה מעמיקה, גם שמות ממוצא ברברי מהווים שכבה ניתנת לזיהוי, נפרדת מהתרומות הספרדיות והליבורניות; דבר זה מאשר שהמרכיב הברברי באונומסטיקה היהודית הוא תופעה פן-מגרבית, ולא ייחודית למרוקו בלבד [Sebag, Les noms des Juifs de Tunisie]. השם Ziri, בשורשו הסנהאג'י, ממחיש באופן מובהק את הממד היבשתי הזה של הזהות היהודית צפון-אפריקנית.

ההיסטוריה של שושלת Ziri, כמו זו של יהדות צפון אפריקה כולה, ידעה במאה העשרים תפנית מכרעת. תקופת הקולוניאליזם ולאחריה העצמאויות שינו מן היסוד את תנאי הקיום של הקהילות. במרוקו, ההיסטוריוגרפיה של Robert Assaraf ושל Mohammed Kenbib הצביעה על המתחים ועל ארגוני-המחדש שסימנו את היחסים בין יהודים ומוסלמים במאות התשע-עשרה והעשרים, מתקופת הפרוטקטורט ועד לשנות העצמאות [Assaraf, Une certaine histoire des Juifs du Maroc] [Kenbib, Juifs et musulmans au Maroc].

פרשת משטר וישי ומלחמת העולם השנייה היוותה מבחן מיוחד. Robert Assaraf תיעד בפרט את עמדתו של הסולטן Mohammed V מול הצעדים האנטי-יהודיים, בחיבור שהפך למקור ייחוס על אותה תקופה אפלה שבה נאלץ מעמדם של יהודי מרוקו להתמודד עם חקיקה אנטישמית [Assaraf, Mohammed V et les Juifs du Maroc à l'époque de Vichy]. עבור המשפחות היהודיות במרוקו — וממילא, כנראה, עבור נושאי שם המשפחה Ziri — שנים אלה סימנו את ראשיתה של תקופת אי-ודאות שקדמה לגלי העזיבה הגדולים.

החל משנות החמישים והשישים, עזבה הרוב המכריע של יהודי צפון אפריקה את ארצות מוצאם לישראל, לצרפת, לקנדה וליעדים אחרים בפזורה. תנועה זו, אחת המסיביות בתולדות היהדות העכשווית, פיזרה קהילות בנות אלפי שנים ועמן את שמות המשפחה שנשאו. שם Ziri הלך אף הוא בנתיבים החדשים הללו: נשתל מחוץ למגרב, הפך לשם של הפזורה, נשמר כמורשת וכסימן של שייכות לזיכרון היהודי-צפון-אפריקאי.

בהקשר החדש הזה רכש שם המשפחה תפקיד נוסף: תפקיד הזיכרון. לדורות שנולדו בגלות, שם Ziri — כמו כה שמות מגרביים אחרים — הפך לחוט הדק המקשר לעולם שנעלם, עולם המלאחים המרוקאיים ולפניהם עוד, רמות הסנהאג'ה הגבוהות. הגנאלוגיה הספרדית והצפון-אפריקאית, שנשאת כיום על ידי מוסדות ועמותות מלומדות רבות, שואפת בדייקנות לשחזר את השלשלות הללו ולהשיב לשמות את משמעותם, נגד שכחת הגלות. כך ממשיך השם לחיות, לא עוד כציון שבטי, אלא כמורשת.

בסיום מסע זה, לינאז' Ziri מתגלה כעיבוי, תחת שם אחד, של כל עומק ההיסטוריה היהודית בצפון אפריקה. בשורשה ניצבת דמות היסטורית בעלת מעמד בכורה: Ziri ibn Manad, ראש שבטי סנהאג'י מהרי Titteri, מייסד לינאז' של נסיכים שביצר את Alger, Médéa ו-Miliana, ואשר ממנו נצמחו השושלות הזירידית וההמאדידית [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc]. העובדה ששם זה הפך לשם משפחה יהודי מעידה על העתיקות ועל עצמת הסימביוזה יהודית-ברברית במגרב המרכזי והמערבי.

ההיסטוריון חייב כאן להחזיק יחד שתי דרישות. מחד גיסא, להכיר במה שהארכיון מבסס: השורש הברברי והסנהאג'י של השם, שייכותו לשכבה האוטוכטונית של האונומסטיקה היהודית, נוכחותו בתיעוד המרוקאי [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord] [Toledano, Une histoire de familles]. מאידך גיסא, לעמוד בפני פיתוי הייחוס האגדי: אין כל אפשרות לקבוע צאצאות ישירה בין הבית הנסיכותי של הזירידים ובין המשפחות היהודיות הנושאות את השם. מה שמועבר אינו דמו של שושלת, אלא הזיכרון של טריטוריה ושפה משותפות.

זוהי לקחה של לינאז' Ziri: שם צנוע הנושא בתוכו אלף שנות היסטוריה — הסנהאג'ה של ימי הביניים, הסימביוזה יהודית-אנדלוסית של Naghrela מ-Grenade, המלאחים של מרוקו, תהפוכות המאה העשרים והפיזור הדיאספורי. בשם זה נקראות גם השתרשות העתיקה ביותר וגם הגלות המאוחרת ביותר. לשמרו וללומדו — זהו כיבוד הנוכחות היהודית הארוכה בלב העולם הברברי, והשבת עושר זהות לדורות הבאים — זהות שלא המאות ולא הגלות מחקוה.