משפחת Zibell

העיגון התיעודי של משפחת Zibell נשען על מקור מדויק ומתוארך. בשנת 1925 ראה אור בפירנצה I cognomi degli ebrei d'Italia מאת Samuele Schaerf, חיבור שנועד לסקור ולפרש, ככל האפשר, את שמות המשפחה שנשאו יהודי חצי האי. בלקסיקון זה מופיע Zibell, והזכרה זו היא המעניקה לשם את קיומו המוכח היסטורית.

האונומסטיקה היהודית האיטלקית מאפשרת קריאה טיפולוגית. שמות המשפחה בה נובעים לרוב מכמה קטגוריות מרכזיות: שמות מקומות, הנושאים עקבות של עיר או אזור מוצא; שמות מקצועיים; שמות אבות ממש, הנגזרים משמו של אב קדמון; וכינויים. נוכחותן של קהילות ממוצאים מגוונים ברומא, בוונציה, בליוורנו, בפרארה ובמנטובה מסבירה שמלאי השמות שוזר שורשים עבריים, איטלקיים, גרמניים ואיבריים [Bonfil, 1994]. בנוף זה, שם כמו Zibell אינו שקוף באופן מיידי ואף אינו ניתן לשיוך קל לשכבה אחת בלבד, דבר הקורא לזהירות.

המתודה המנחה את הספר הזה היא ביקורת המקורות. שם המופיע ברשימה מעיד שמשפחה אחת או יותר נשאה אותו; אין הוא מעיד על מוצא יחיד, לא על רצף בלתי פסוק ולא על מקום מגורים מסוים. הקפדה על הדיוק מחייבת שלא להעמיס על נתון דל זה משמעויות שאין בו. כפי שמזכירה המסורת ההיסטוריוגרפית היהודית בת זמננו, הפער בין הזיכרון הקולקטיבי לבין הביסוס התיעודי חייב להישאר גלוי, שאם לא כן ייווצר רצף מדומה [Yerushalmi, 1984]. הפרק הנוכחי, היחיד שהוא כולו "מבוסס", מסתפק אפוא בקביעה זו: Zibell הוא שם משפחה יהודי איטלקי הרשום אצל Schaerf בשנת 1925.

מתוך בסיס דל זה, פרשנות השם נעה בתחום ההשערה המודעת לעצמה. ניתן להציע מספר כיוונים, מבלי שאחד מהם יכריע.

השערה ראשונה היא גרמנית. הסיומת ‎-ell וצלילו של Zibell מעלים על הדעת את המרחב האשכנזי ואת השמות שנוצרו בעולם דובר הגרמנית, שבו מצויות שורשים כגון Zibbe,‏ Zippel, ודמינוטיבים דומים להם. ואמנם, תולדות היהדות האיטלקית בצפון — ונטו, לומברדיה, פיאמונטה — מסומנות בהגירה אשכנזית עתיקה, שבאה מארצות גרמניה וההרים האלפיניים כבר בשלהי ימי הביניים, והותירה באונומסטיקה המקומית שמות בעלי מראה גרמני [Bonfil, 1994]. לפי קריאה השערתית זו, Zibell עשוי להיות שריד מואיטלק של שם שהביאה עמה משפחה אשכנזית שהתיישבה בצפון חצי האי.

השערה שנייה היא איטלקית, טופונימית או היפוקוריסטית: השם עשוי להיגזר משורש לטיני או איטלקי, או מדמינוטיב חיבה כפי שנהגו ליצור אותם על פי רוב. השערה שלישית, שביסוסה דל יותר, תקשור את השם לשמו של אב-קדמון. בכל המקרים, האיטלוק הגרפי — קיבוע האיות Zibell — שייך לתנועה הכללית שבה התייצבו שמות יהודיים במגע עם הממשלות ורשמי האוכלוסין של חצי האי.

ראוי לציין כאן בכנות את נקודת החיבור בין מה שהמסורת המשפחתית עשויה לספר לבין מה שהארכיון מתיר לאמר: אף מקור שנסקר אינו מאשש את אחד מן הכיוונים יותר מחברו. הפרק נמצא אפוא בגדר השערה, ומסתפק בסימון מרחב של אפשרויות העולה בקנה אחד עם הידוע על זרמי האוכלוסין ועל נוהגי מתן השמות ביהדות האיטלקית [Bonfil, 1994].

בהיעדר תיעוד רציף הייחודי לשושלת Zibell, ניתן לשחזור ההיסטוריה הסבירה של משפחה כזו מתוך המסגרת הכללית שאפיינה את יהודי איטליה. מסגרת זו מתועדת היטב ומאפשרת, בדרך ההיסטק, לשרטט אופק היסטורי סביר.

הקהילות היהודיות באיטליה חוו, בתקופת הרנסנס, חיים אינטלקטואליים ודתיים בעצמה נדירה, שהתמקדו סביב בית הכנסת, הלימוד, המסחר, ובערים הגדולות — סביב מוקדי תרבות משותפת עם העולם הנוצרי שסבב אותם [Bonfil, 1994]. משפחה שנרשמה על ידי Schaerf השתתפה, ככל הנראה, בתרבות הכתב הזו: קריאה ליטורגית, העתקה והחזקה של כתבי יד, מסירת טקסטים. איטליה הייתה אכן מרכז גדול לייצור הספר העברי, ממצב כתב יד ועד מצב דפוס, והכתבי יד העבריים המאוירים שיוצרו בחצי האי מעידים על אלגנטיות ועידון שהקרינו על כל הגולה [Tamani, Manoscritti ebraici decorati in Italia, 2010].

על מורשת הכתב הזו מצטרף ממד גיאוגרפי. איטליה לא הייתה רק מקום מגורים; היא הייתה צומת מרכזית. Livourne, בפרט, הפכה מסוף המאה ה-16 לנמלה הגדול של ה"אומה היהודית הפורטוגלית", מסלול מחבר בין איטליה, Amsterdam, Tunis וכלל אגן הים התיכון [Lévy, La Nation juive portugaise, 1999]. הקהילה הליבורנית, שפרחה ארוכות והייתה קוסמופוליטית, ממחישה את יכולתן של משפחות יהודיות איטלקיות להשתלב ברשתות שחרגו הרבה מעבר לגבולות חצי האי [Lévy, La Communauté juive de Livourne, 1996]. סביר אפוא שמשפחה איטלקית נגעה, בשלב כלשהו בתולדותיה, בתנועות הגולה הללו — אך אין ביכולתנו לקבוע זאת בוודאות לגבי Zibell בפרט.

הייחוד של העולם היהודי האיטלקי נעוץ במיקומו כצומת מחבר בין אירופה למגרב. הדרכים המסחריות והקהילתיות הגדולות קשרו בין נמלי איטליה לערי יהודים בצפון אפריקה, ומשפחות רבות מצאו עצמן, לאורך הדורות, פרושות על פני שתי גדות אלה.

המקרה הליוורנזי הוא כאן מופת. הגראנה — היהודים ממוצא ליוורנזי שהתיישבו בתוניס — היוו קהילה נפרדת, ונשאו אל האדמה המגרבית את תרבותה ואת שמות המשפחה של איטליה [Lévy, 1999]. באמצעות נדידות אלה יכלו שמות איטלקיים להתפשט לעבר צפון אפריקה, בעוד שבכיוון ההפוך מגרבו משפחות ממוצא מגרבי. קהילות יהודיות של מערב אלג'יריה — Tlemcen, Sidi Bel Abbès — שומרות את זיכרון ערבוביה זו, שבה נפגשו מסורות אוטוכטוניות, תוספות ספרדיות והשפעות מאירופה [Botbol, Vie et destin de la communauté juive de Tlemcen, 2000]. האוספים הרבניים של קהילות אלה, כגון אלה שב-Sidi Bel Abbès, מעידים עד כמה האונומסטיקה היהודית של אזורים אלה הייתה חדירה לחילופים הים-תיכוניים [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].

פרק זה עוסק בהצטלבות: הוא מעמת את ההשערה בדבר מחזור שמו של Zibell עם המציאויות המתועדות של הדיאספורות, מבלי שניתן לבסס מסלול מסוים. ואולם הוא מזכיר כי שם משפחה איטלקי המתועד בשנת 1925 לא בהכרח היה נטוע אך ורק באדמת חצי האי; ייתכן שהשתייך למשפחה שענפיה פוזרו בין מקומות שונים או שהתכנסו מחדש בו. הזהירות מחייבת להציג מסלולים אלה כסבירים לנוכח המסגרת ההיסטורית, ולא כמבוססים עבור הלינאז' עצמו.

ללא קשר למוצאה ולנדודיה של משפחה יהודית איטלקית, היא שותפה לציוויליזציה שלבה הוא המסורה. פרק זה, המושתת על מצע מחשבתי איתן, ממקם את שושלת Zibell בתוך מורשת משותפת זו.

המסורת היהודית מוגדרת בראש ובראשונה כיחס ייחודי אל הטקסט ואל הדיבור. Léon Askénazi הראה עד כמה המחשבה היהודית מארגת יחדיו את הכתוב ואת הבעל-פה, עושה את המסירה למעשה חי ולא לשימור גרידא [Askénazi, La parole et l'écrit, 1999]. Armand Abécassis, שעקב אחר התנועה "מן המדבר אל התשוקה", האיר את האנתרופולוגיה המיוחדת שנושאת מסורת זו, שבה קורות עם נקראות כחינוך התשוקה והאחריות [Abécassis, La pensée juive. 1, 1987]. ממד ספקולטיבי זה אינו נפרד מן החיים הקהילתיים — הוא עצמותם.

הפילוסופיה היהודית, כפי שהתפרשה בימי הביניים ובעת החדשה, מציעה את המסגרת האינטלקטואלית שבה נשתלת כל משפחה משכילה של הגולה [Hayoun, La philosophie juive, 2023]. כתביה, שרבים מהם הועברו בכתבי-יד עשירים ביותר, מהווים מורשת שאותה ביסס Colette Sirat מתוך המקורות כתובי-היד והמודפסים, ומשיב את גופניותה של המחשבה עצמה [Sirat, La philosophie juive au Moyen Âge, 1983]. איטליה הייתה, כאמור, מוקד מרכזי של ייצור ספרותי זה [Tamani, 2010]. משפחה כגון Zibell, יהא עקבה צנוע ככל שיהיה, שייכת מכל הבחינות לקהילת הקוראים והמוסרים: זוהי מורשתה הוודאית ביותר, שכן היא מורשתו של כלל היהדות האיטלקית.

לשאת שם כמו Zibell באיטליה של תחילת המאה העשרים, בשעה שבה Schaerf מכין את מדריכו, פירושו גם לשאת זהות השזורה במתחים של המודרניות. פרק זה מהרהר, מתוך מסגרת מוסמכת, במשמעות הרישום של שם יהודי ברשימה בשנת 1925.

המחווה עצמה של Schaerf — לתעד את שמות המשפחה היהודיים באיטליה — נחרתת ברגע של אישוש זהותי ומלומד, שבו ביקשו הקהילות לתעד את נוכחותן ואת זיכרונן. ואולם העשורים שבאו לאחר מכן עמדו להעמיד זהות זו במבחן הטרגי של הרדיפה. לחשוב על מצבה של היהדות האירופית בתקופה זו, פירושו להכיר, עם Isaiah Berlin, במורכבות של קיום הנמתח בין שייכות לאמנציפציה, בין ייחודיות לאינטגרציה [Berlin, Trois essais sur la condition juive, 1973].

השם הופך אז ליותר מאשר תווית: הוא מאגר זיכרון. הגישה של Yerushalmi מאירה כאן את משמעות המדריך של Schaerf: קטלוג שמות הוא צורה של זיכרון כתוב, מאמץ להחזיק נגד השכחה את מה שההיסטוריה מאיימת לפזר [Yerushalmi, 1984]. הלינאז' Zibell, שספר זה לא יכול היה לאשש אלא את עצם אזכורו, שותף לזיכרון שביר זה. סיפורו הסביר הוא זה של אינספור משפחות יהודיות איטלקיות: נוכחות עתיקה, תרבות הכתב, השתלבות ברשתות הים-תיכוניות, ועימות, על סף המאה העשרים, עם הבטחות המודרניות ועם סכנותיה.

בסיום חקירה זו, הנאמנות האינטלקטואלית מחייבת לסכם את החלוקה בין הוודאי לבין הסביר. הוודאי נכנס לשורה אחת: שם המשפחה Zibell מתועד כשם יהודי איטלקי במדריך של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia (פירנצה, 1925). כל השאר — מקור השם, מסלוליו האפשריים, גאוגרפיתו המדויקת — נמצא בגדר השערה מוצהרת או הסקה מתוך המסגרת הכללית של יהדות איטליה.

מסגרת זו, לעומת זאת, מתועדת היטב. היא מאפשרת לומר כי משפחה יהודית איטלקית הייתה קרוב לוודאי שייכת לציוויליזציה של המסירה, עשירה בכתבי יד ובמחשבה [Bonfil, 1994 ; Tamani, 2010], משולבת ברשתות הים-תיכוניות שקישרו את איטליה למגרב ולצפון אירופה [Lévy, 1999], ונושאת זהות שהמודרניות עמדה לשים אותה במבחן [Berlin, 1973]. מה שספר זה מציע ללינאז' Zibell אינו אפוא יוחסין מומצאים, אלא מקום הוגן בתוך היסטוריה קולקטיבית מתועדת.

השיעור האחרון הוא מתודולוגי לא פחות מאשר היסטורי: במקום שבו הזיכרון המשפחתי שותק והארכיון מצטמצם לשם אחד ברשימה, כבוד ההיסטוריה מחייב לנקוב בפער, להבחין בין הידוע לבין המשוער, ולשמור על המעט שנותר [Yerushalmi, 1984]. במחיר זה בלבד יכול השם Zibell, שניצל מן השכחה בידי קטלוג משנת 1925, להימסר בתורו הלאה.