משפחת Zevi

השם Zevi שייך לקרן האונומסטית העברית העתיקה. הוא משמש לעיתים קרובות כתרגום או כהכפלה של השם Hirsch (״צבי״ ביידיש) אצל האשכנזים, ומופיע בצורות Tsevi ,Sevi ,Cevi או Zebi ברשומות הים-תיכוניות. באימפריה העות׳מאנית של המאה השש-עשרה, היהודים יצרו פסיפס: רומניוטים דוברי יוונית שישבו במקומם מאז ביזנטיון, ספרדים שגורשו מספרד ב-1492 ומפורטוגל ב-1497, איטלקים מנמלי האדריאטי, ועולים מאירופה המרכזית. Smyrne — Izmir — לא הייתה עדיין, בפנות המאה השש-עשרה, אלא עמדת מסחר צנועה; במהלך המאה השבע-עשרה הפכה לאחד הנמלים הגדולים של הלבנט, ומגנט לסוחרים ולמתווכים יהודים שנמשכו אל המסחר עם החברות האנגלית, ההולנדית והצרפתית.

בעיר המתפתחת הזו מופיעה משפחת Zevi לאור ההיסטוריה. אביו של המפורסם שבבני Zevi, Mordecaï, מסופר שהיה ממוצא Morée — הפלופונסוס — לפני שהתיישב ב-Smyrne, שם שגשג כמתווך בשירות סוחרים אירופים. פרט זה, המועבר על ידי כרוניקאים מן המאה השבע-עשרה, מעיד על סגולה שקטה אך מהותית של השושלת: הפעולה הכלכלית כתנאי להישרדות הקהילתית. המתווך היהודי, המשמש כמתווך אמין בין המזרח למערב, גילם את כושרה של ישראל לארוג קשרים במקום שגבולות דתיים הפרידו בין בני אדם — ביטוי מוחשי ליחס לזר אותו הטילה המסורת היהודית כחובה, מאז קבלת אברהם את האורחים תחת אלוני ממרא. הון שצבר האב שימש להעניק לבנים השכלה ופנאי ללימוד: ממון בשירות התורה, לפי אידיאל עתיק.

המסורת מספרת כי Sabbataï Zevi נולד ב־Smyrne ביום תשעה באב — התשיעי לחודש אב, יום האבל על חורבן שני בתי המקדש —, בסביבות שנת 1626. התאריך עצמו הוא אות לתומכיו: לפי אמונה קדומה, המשיח עתיד להיוולד ביום שבו נחרב המקדש, כך שהאבל העמוק ביותר יישא בחובו את הנחמה הגבוהה ביותר. כאן נענים הארכיון והזיכרון זה לזה: עדויות בני הדור, יהודים ונוצרים כאחד, מאשרות את מוצאו מ־Smyrne ואת עיצובו התלמודי של הנער הצעיר, אולם צירוף המועדים הליטורגי נמנה עם הסיפור המוסרי, שאין לבססו בוודאות וספק אם לא עוצב למפרע על ידי להט מאמיניו.

מה שהמקורות מסכימים לספר הוא מוקדמוּת בקיאותו התלמודית. מחונך על ידי חכמי Smyrne, בקי בהלכה כבקבלה הלוריאנית שליהטה אז את הרוחות, הצטיין Sabbataï בחסידות עמוקה, סגפנית, המסומנת בצומות וטבילות. הצמא הזה לתלמוד ולקדושה מקשר את ילדותו למידה שבלב לבה של המסורת: תלמוד תורה כנגד כולם, הלימוד השקול כנגד כל שאר החובות. אך אותם עדים כבר מתארים מצבים מתחלפים של התלהבות מאירה ושל דכדוך עמוק — מה שהפסיכיאטריה המודרנית תקרא להתקפים מאניים-דיכאוניים, ומה שתלמידיו פירשו כ"הארות" ו"ליקויים" של הנפש המשיחית. הגבול שבין להט לבין מצוקה, בין קדושה לבין סחרחורת, חוצה את כל תולדות השושלת.

בסוף שנת 1665, בעזה, הכריז קבליסט צעיר בשם Nathan כי Sabbataï Zevi הוא המשיח המיועד. הבשורה התפשטה במהירות מדהימה, נישאת על גבי רשתות הסוחרים ואיגרות הרבנים, מסלוניקי למצרים, מAmsterdam ללאיורנו, מהמבורג לצנעא. שנת 1666 — שחישובים נוצריים ויהודיים כאחד כבר העמיסו עליה אימות אפוקליפטיות — גיבשה תקווה משיחית בממדים חסרי תקדים. קהילות שלמות התכוננו ליציאה הגדולה לארץ הקודש, מכרו את רכושן, נתנו עצמן לסיגופים פומביים, לצומות ולשקידות.

התלהבות זו מגלה, מעבר לדמותו של Sabbataï, אמת מן הזיכרון הקולקטיבי של ישראל: ציפיית המשיח לא הייתה הפשטה תיאולוגית אלא תשוקה חיה, שהייתה מסוגלת לגייס המונים בשלושה יבשות. הלהט העממי, אצל העניים כאצל הסוחרים, מעיד על המעורבות בחיים הקולקטיביים ועל האחדות הפרדוקסלית של עם מפוזר שנתכנס לפתע סביב תקווה אחת. נגלו אז נדיבות נרחבת, פיוסים, וגל של תשובה. אך גל זה נשא עמו גם את צלו: הזנחת חובות היומיום, ערעור סמכות הרבנות, ועיוורונה של רבים שהיו נכונים להאמין בכל. ההיסטוריון מציין שרבנים מכובדים עמדו בפרץ, ואחרים נסחפו — הוכחה שאפילו בלב המשבר, ידעה המסורת להעמיד את זהירות ההלכה מול שכרון הנס.

בפברואר 1666 יצא Sabbataï Zevi לאימפריה העות'מאנית ונעצר על ידי השלטונות, שחששו מן התסיסה שעורר. כשהיה כלוא ב-Gallipoli, נצטווה בסתיו לבחור בין מוות לאסלאם. ב-16 בספטמבר 1666, בפני הסולטן וחצרו, התאסלם, עטה את המצנפת וקיבל את השם Aziz Mehmed Effendi. ההלם היה עצום: האיש שנועד לגאול את ישראל כפר באמונת ישראל. עבור רבים, היה זה קריסת חלום; עבור אחרים, סוד נעלה — הרעיון שעל המשיח לרדת אל עמקי ה"קליפות" כדי לחלץ משם את ניצוצות הקדושה, היפוך קבלי שייתן דחיפה להיווצרות התנועה החשאית של ה-Dönme, אותם מתאסלמים למראית עין שנותרו יהודים בסתר.

הכפירה של Sabbataï היא הצל המוטל על שם Zevi. היא מלמדת, בדרך השלילה, על מעלה שהמסורת רואה בה מן היסודות: הענווה וההכנעה לפני התורה כחומה מפני יהירותו של היחיד הסבור שהוא מעל ההלכה. רוב גדול של עולם הרבנות גינה את התנועה ועמל בעשורים שלאחר מכן למחות את עקבותיה ולהשיב את סמכות הדין על כנה. התנגדות זו — חידוש מעמד ההלכה כנגד האנטינומיזם המשיחי — הייתה בפני עצמה מעשה של נאמנות ואחריות קולקטיבית, דאגה לקהילה שניצבה בפני סכנת התפרקות.

ההיסטוריה של השבתאות אינה רק סיפורו של גבר ותלמידיו הזכרים. המחקרים האחרונים האירו את מקומן הייחודי של הנשים בתוך התנועה. Ada Rapoport-Albert, בספרה Women and the Messianic Heresy of Sabbatai Zevi, 1666-1816, מראה את התפקיד המיוחד שניתן לנשים בתוך הכפירה השבתאית [Rapoport-Albert, 2011]. התנועה העניקה לנשים מסוימות נוכחות נבואית וטקסית בלתי רגילה ביהדות המסורתית, שבה המרחב הציבורי הדתי היה סגור בפניהן ברובו.

ממד זה מאיר, במסלולם של Zevi ויורשיו הרוחניים, מתח פורה. מצד אחד, הסובלימציה האנטינומיאנית טלטלה את הסדר הקיים, לרבות סדר המגדר, ופרצה פרצות חסרות תקדים. מצד שני, היא חשפה לכל סכנות ההארה. אולם ניתן לזהות בה מעלה של ממש: תפיסה מורחבת של השתתפות קהילתית, שהעניקה לדמויות המודרות בדרך כלל קול וכבוד. גם כאן, הארכיון מעדן את הנרטיב הגיבורי כשם שהוא מעדן את הנרטיב המחפיר: השבתאות הייתה בו בזמן סטייה הלכתית ומעבדה חברתית שבה באה לידי ביטוי, בצורה מעורפלת, שאיפתו של ישראל לגאולה שאינה מדירה איש. צאצאי Zevi — בקרב הדונמה מסלוניקי, שקיימו במשך מאתיים שנה חיים דתיים כפולים — נשאו זמן רב את נטל אמביוולנטיות זו.

לאחר מותו של Sabbataï Zevi בגלות, בסביבות 1676, ב־Dulcigno (היום Ulcinj, על חוף הים האדריאטי), הפך השם Zevi לנושא של בושה עבור חלק, ושל הערצה חשאית עבור אחרים. הרשויות הרבניות הגדולות באירופה ובמזרח פעלו לעקור את ה"שבתאות" עד לסעיפיה הנסתרים ביותר, עד כדי כך שדי היה באשמת קריפטו-שבתאות כדי להרוס מוניטין של חכמים לאורך כל המאה ה־18. תנועת הדונמה, לעומת זאת, המשיכה להתקיים בתוך האימפריה העות'מאנית, ובמיוחד ב־Salonique, ושמרה על פולחן היברידי עד לטלטלות המאה ה־20 וחילופי האוכלוסין היוונים-טורקים של 1923.

ההיסטוריוגרפיה המודרנית, מ־Heinrich Graetz ועד Gershom Scholem, שיקמה את לימוד התופעה — לא כדי לזכות את המומר, אלא כדי להבין מה גילתה משבר זה על חייו הפנימיים של העם היהודי: את יכולתו לתקווה, את פגיעותו בפני משיחיות שקר, ואת עוצמת עמידותו. השם Zevi הפך כך לנושא של ידע — היסטורי, פילוסופי, ספרותי — המזין רפלקסיה על הגבול שבין אמונה לאשליה. בכך הגישה שושלת Zevi, דרך הדרמה שהיא מגלמת, שירות פרדוקסלי לישראל: היא אילצה אותו לחשוב על גבולות תשוקת הגאולה שלו עצמו, ולאשר מחדש את בכורת התורה ושקידת הלימוד הסבלנית על פני שכרון הישועה המיידית.

שושלת Zevi לא תשאיר בזיכרון ישראל את דמותה של שושלת צדיקים או נדיבים שלֵוים. היא תשאיר בו משהו מטריד יותר, ואולי מחכים יותר: סיפורה של תקווה שהוסקה עד להתלקחות, ואז נשברה. דרך Mordecaï הסרסור אנו מבחינים בסגולת הפעולה הכלכלית לשרות הקהילה; דרך הצעיר Sabbataï — סגולת הידע התלמודי וההתלהבות; ודרך ההתבערה של 1666 — המעורבות הקולקטיבית המדהימה של עם מפוזר שנתאחד לפתע.

אך מה שהשושלת הזאת ביטאה, מכל השושלות, בצורה הנאמנה ביותר — ולוּ על כורחה — הוא הערך העליון שהמסורת מציבה מול כל יהירות: הנאמנות לתורה כמידת האדם, והענווה הנובעת ממנה. שכן דווקא בהתנגדותו לפרשת Zevi, בהחזירו את ההלכה מול האנטינומיזם, בבכרו את הלימוד הסבלני על פני הסחרור המשיחי — גילה העולם היהודי את מעלתו העמוקה ביותר. הצבי שבשמו Zevi רץ מהר מדי לעבר אופק הגאולה; ובהחזרתו אל צעידתה האיטית של התורה, הציל ישראל, פעם נוספת, את עצמו. זוהי לקחה של ההיסטוריה הזאת: שתקווה ללא מידה היא אש המאירה וגם שורפת, ושהקדושה האמיתית שמורה בסבלנות, בנאמנות ובענווה.