משפחת Zeroubavel ben Shealtiel

כדי להבין את זרובבל, יש לשוב אל החורבן שממנו הוא יורש. בשנים 597 ולאחר מכן 587 לפני הספירה, כבשו צבאות בבל של נבוכדנאצר את ירושלים, החריבו את בית המקדש של שלמה והגלו את שכבת האליטה של יהודה. בין השבויים היה המלך הצעיר יהויכין, אשר שושלתו עתידה היתה לשרוד על אף נפילת הממלכה. הגנאלוגיות המקראיות מציגות את זרובבל כצאצא ישיר של אותו מלך שנפל מכסאו, וייחוס זה הוא שיעניק לפועלו את כל משקלו.

אולם ביחס לשם אביו, מציג ארכיון הכתובים מתח שהיושר מחייב שלא להסתירו. בעוד שספרי עזרא, נחמיה, חגי, וכן בשורות מתתיהו ולוקס מכנים את זרובבל כולם "בן שאלתיאל", דבריו של בעל הספרים הכרוניסטיים, בספר דברי הימים א', מוסר ביחס לאביו הקרוב מידע שונה. הכתוב בדברי הימים א', פרק ג, פסוק יט, מונה אכן את זרובבל כבן פדיה, אחיו של שאלתיאל — בעוד שהתרגום היווני של השבעים מציגו כבן שאלתיאל. המסורת הרבנית והפרשנות הציעו לפתור פער זה באמצעות הייבום — שאלתיאל מת בלא זרע, ואחיו פדיה הוליד יורש חוקי על שמו.

היסוס זה כשלעצמו הוא מאלף. הוא חושף עד כמה חשובה היתה לישראל מסירת הייחוס הדוידי: העדיפו לשמר שתי מסורות על פני הקרבת אחת מהן, כה רבה היתה המשמעות של המשכיות בית דוד לתקווה הקולקטיבית. בעקשנות גנאלוגית זו ניתן לקרוא מעלה ראשונה של השושלת — הנאמנות לזכר האבות, אותה מסירות קפדנית להעברת המסורת שהיהדות הפכה לאחד מעמודי תווך הישרדותה לאורך דורות הגלות.

התמוטטות בבל בפני כורש הפרסי, בשנת 539 לפני הספירה, פתחה עידן חדש. המדיניות האימפריאלית האכמנית, סובלנית יותר כלפי הפולחנים המקומיים, התירה את שיבת הגולים ואת בניין מחדש של המקדש בירושלים. על פי עבודותיו של Lester Grabbe על המחוז הפרסי יהוד, השיקום היהודאי נרשם במסגרת אימפריאלית זו שבה היהודים היוו קהילה מחוזית קטנה, שנוסדה מחדש תחת שלטון פרס [Grabbe, 2004]. בהקשר זה נכנס זרובבל לתמונה.

יליד בבל, הוא — על פי הסיפור המקראי — נכדו של יכניה מלך יהודה, ומוביל גל שיבה של גולים מן השבי הבבלי. שיבה זו לא הייתה כיבוש מחדש, אלא הגירה מסודרת, מורשית, הנושאת עמה את כלי המקדש הקדושים ואת השאיפה לבנות מחדש. עניות האמצעים מתנגדת לעצמת העניין: לא היה מדובר בפחות מייסוד מחדש של חיי הדת של עם.

ההיסטוריוגרפיה המודרנית, בעקבות Lawrence Schiffman, מציבה פרק זה בראשיתה של תקופת בית שני הארוכה — המטריצה שבה יתגבשו יהדות הטקסט והמסורת הרבנית הבאה [Schiffman, 1991]. בהסכימם לעזוב את הביטחון היחסי של הגולה הבבלית — שבה רבים מן היהודים התבססו ושגשגו — כדי להתמודד עם חורבות ציון, גילו זרובבל וחבריו מעורבות בחיי הכלל במחיר הנוחות האישית. מחשבת השיבה הזו, שהפילוסופיה היהודית בת זמננו הגתה אותה עד לעומקיה האתיים [Lévy, 1998], מוצאת כאן את מעשה ייסודה: לשוב פירושו לקחת אחריות על הבית המשותף.

התפקיד שמילא Zeroubavel בירושלים לא היה מלכותי אלא מינהלי, והבחנה זו היא בעלת חשיבות מכרעת. מנהיג יהודי מסוף המאה השישית לפני הספירה, הוא שירת כפחה של המחוז הפרסי Yehud Medinata. התואר peḥah, פחה, שיבץ אותו בהיררכיה האימפריאלית האחמנית: הוא שלט בשם המלך הגדול, לא בשמו שלו כצאצא מבית David. עמדה דו-משמעית זו — נסיך מכוח דמו, פקיד מכוח תפקידו — היא שמגדירה את כל פעולתו.

לפי Grabbe, המחוז Yehud היה ישות צנועה, דלת אוכלוסין, בעלת משאבים מוגבלים, וניהולה נשען על המסגרות המחוזיות הפרסיות [Grabbe, 2004]. לשלוט בשטח שכזה דרש פחות הדר ויותר סבלנות: להכריע במתחים שבין השבים לבין האוכלוסיות שנותרו במקום, לארגן את הפרנסה, לתאם את שיקום הארץ. בממשל שקט זה של הסמכות מתגלה מעלה נוספת של השושלת: ענוות השירות. Zeroubavel לא נצל את ייחוסו כדי לתבוע כתר; הוא העמיד את אצולתו בשירות הטובה הכללית, ובכך הקדים את הרעיון היהודי של השלטון כאחריות ולא כשליטה.

הצדק, ערך יסוד במסורת ישראל, התגלם בממשל זה: להבטיח לעם מדוכא את תנאי תחייתו, לשמור על האומה שנעשתה ליתום — זה היה עבודתו היומיומית של פחת Yehud.

המפעל שבזכותו עבר זרובבל לדורות הוא בניין המקדש מחדש. ספר עזרא מדויק בתיאורו באופן יוצא דופן. « בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְשָׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים יְרוּשָׁלַםִ, הֵחֵל זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק. » קטע זה מתאר כיצד היה זרובבל ממי שנטלו על עצמם את בניין בית המקדש השני בירושלים.

המפעל התקדם בשלבים: תחילה הוקמה מזבח הקרבנות מחדש, כדי להשיב את העבודה על כנה עוד לפני שנבנו החומות; לאחר מכן הונחו יסודות המקדש; ולבסוף, לאחר שנים של עיכובים עקב התנגדות מקומית וסחבת מינהלית, הושלם הבניין סביב שנת 515 לפני הספירה. חלוקת התפקידים בין זרובבל, הנשיא האזרחי, לבין יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק, הכהן הגדול, מתווה מבנה מוסדי שנועד לאורך ימים: ההבחנה בין השלטון האזרחי לכהונה — שני « משיחים » משלימים זה את זה, ולא מלך מוחלט אחד.

בניית המקדש מחדש לא הייתה אתר עבודה גרידא: הייתה זו מעשה החסידות מעל כל מעשה, השבת מקום המפגש של ישראל עם אלוהיו. כפי שמראה Donald Binder במחקרו על המוסדות הדתיים של תקופת בית שני, המקדש המשוחזר הפך ללב של מערכת פולחנית שסביבה התארגנה בהדרגה כל החיים הדתיים היהודיים [Binder, 1999]. בהקדישו את סמכותו למפעל זה, ביטא זרובבל את החסידות הקולקטיבית ואת תרומתו המתמשכת לחיי הרוח של ישראל — לא דרך עיקרי אמונה, אלא דרך אבנים המונחות זו על זו, חומר פשוט של אמונה שנבנתה מחדש.

סביב דמותו של זרובבל התגבשה תקווה שהיא גדולה בהרבה מתפקידו המינהלי. הנביאים בני דורו של הבנייה, חגי וזכריה, ראו בצאצא זה של דוד הרבה יותר מאשר מושל מחוז. כצאצא מבית דוד, זרובבל, שבימיו חודשה בנייתו של בית המקדש היהודי בירושלים, עורר מחדש את התקוות המשיחיות של העם כיורש בית דוד.

שפת הנבואה כאן היא מרשימה. חגי תיאר את זרובבל כ"עבדי" וכ"חותם" של האל, ואילו זכריה פיתח לגביו חזון. דימוי החותם הפך נבואה קודמת של ירמיהו שהכריזה על דחייתו של יהויכין: מה שהאב הקדמון איבד, הנכד מוצא מחדש בדרך סמלית. בית דוד, כך נראה, עמד לשוב לגדולתו.

ואולם, הארכיון והמחקר מזמינים לדייק, וכאן המסורת וההיסטוריה משיבות זו לזו מבלי להתמזג. קריאה מעמיקה של זכריה חושפת זהירות: לפי ניתוח ביקורתי, זכריה אינו מזהה את זרובבל כמלך הדוידי המובטח, ה"צמח"; הוא מבטא יותר את התקווה לשחזור עתידי של מלך דוידי שיממלא תפקיד בבניית המקדש, לאחר ימיו של זרובבל. כך עוררה דמותו של זרובבל את התקווה המשיחית ובה בעת דחתה אותה אל מעבר לו. הוא לא היה המשיח; הוא היה דמות המבשרת אותו, הנקודה שבה למדה זכרון ישראל לקוות מבלי לדרוש את הידוע מיד. בכך אולי טמון תרומתו העמוקה ביותר למחשבה היהודית: להעניק פנים לציפייה מבלי לסוגרה אי פעם.

זרובבל נעלם מן המקורות ההיסטוריים בפתאומיות שבה הופיע בהם. לאחר השלמת בית המקדש, אין כל טקסט אמין המספר על אחריתו, והשערות ההיסטוריונים נותרות בגדר ניחוש. אך היכן שההיסטוריה שותקת, זיכרון ישראל דיבר דברים רבים.

שמו של זרובבל זכה לחיים שניים מרשימים. המסורת המקראית עצמה שמרה עליו בשני קצותיה של הגנאלוגיה המשיחית: בברית החדשה הוא נקרא "זורובבל", ומופיע — ילוד בבל — כנכדו של יכניה, ברשימות הייחוס. ייחוסו הדוידי עשה אותו חוליה הכרחית בכל שושלת מלכותית עתידית.

מאוחר יותר, הספרות האפוקליפטית היהודית של ימי הביניים השתלטה על דמותו ועשתה אותו לנמען של גילויים על אחרית הימים, ומשיכה לנשיא השיבה תפקיד של מבשר הגאולות העתידות. תמורה זו של הנציב ההיסטורי לדמות אסכטולוגית מעידה על כוחו הסמלי של שמו: מי שבנה מחדש את מקדש השיבה הראשון נעשה, בדמיונו של ישראל, ערב לבניין האחרון. החכמה התלמודית והפרשנות הרבנית לא פסקו מלהרהר בטבע הכפול הזה — איש ארכיון ואיש תקווה — ועשו את זרובבל לגשר בין ההיסטוריה הממשית לזיכרון החי של עם אשר, מבבל ועד לגלויות הרחוקות ביותר, לא חדל מעולם לצמד את השיבה אל העתיד.

בסיומו של מסע זה, מתגלה שושלתו של זרובבל בן שאלתיאל כאחת המיוחדות שבזיכרון ישראל: מלכות ללא ממלכה, אצולה שהפכה לשירות, תקווה שהסכימה להידחות. נסיך דוידי שנולד בגלות, מושל מחוז צנוע, בונה מקדש שהוקם מחורבותיו — זרובבל לא מלך מעולם, ובדיוק בוויתור זה טמונה גדולתו.

מבין כל המידות שנשאה שושלת זו — נאמנות יוחסין, צדק הממשל, חסידות הבונה, ענוות השירות — את המעורבות בחיים הציבוריים לשם הגאולה בטאה שמא על הצד הטוב ביותר. במקום שאחרים היו עושים מדמם כותרת לשלטון, עשה ממנו זרובבל כותרת לאחריות. שב כאשר יכול היה להישאר; בנה כאשר יכול היה להסתפק בממשל; שרת תקווה שעלתה עליו מבלי שנטל אותה לעצמו.

בכך נוטלת בית זרובבל חלק במידה שנשאה המסורת היהודית לאורך הדורות והיבשות: מידת השיבה כאחריות, הבנייה הסבלנית מול פיתוי היאוש, ההמתנה הפורייה שאינה מוותרת לא על ההיסטוריה ולא על התקווה. מבבל לציון, ומציון לכל הגלויות, שמו של זרובבל נותר תזכורת לכך שניתן לבנות מחדש מבלי למלוך, ולקוות מבלי לדרוש — לקח שהזיכרון הקולקטיבי של ישראל לא שכח מעולם.