משפחת Yariv

השם Yariv נקשר לשורש התלת-עיצורי העברי ר-י-ב (ריב), המציין מריבה, סכסוך, מחלוקת, ובהרחבה — תביעה משפטית או סכסוך דין. הצורה יריב היא פועל בבינוני עתיד לגוף שלישי זכר יחיד, ומשמעותה המילולית: «הוא יריב», «הוא ידון» או «הוא ילחם». אוספי השמות האונומסטיים העבריים תמימי דעים בנקודה זו: השם מתפרש בדרך כלל כ«יריב», «מתחרה» או, במובן הרחב יותר, «זה שמתווכח», מן השורש השמי הקשור למריבה ולעימות [Origins of Jewish Names].

משמעות זו אינה בעלת גוון שלילי בהקשר מקורה. למושג ריב יש בעברית המקראית עומק משפטי ודתי רב: הוא מציין בין היתר את ה«דין» שאלוהים מנהל כנגד עמו בפי הנביאים, או את הטענה שהצדיק פושט לפני הצדק האלוהי. כך, הקריאה התיאופורית של השם — «[אלוהים] דן», «[אלוהים] נלחם למענו» — שורשה במסורת שמית ארוכה שבה השם הפרטי מרכז אמירת אמונה. מבנה פועלי זה מצוי בשמות מקראיים רבים: יריב שייך לאותה משפחה פורמלית של שמות המביעים את פעולת אלוהים לטובת המאמין.

התעתיק הלטיני מכיר כמה גרסאות בהתאם למסורות השונות: Yariv, Jariv, או אף Jarib בתרגומים הצרפתיים והאנגליים של המקרא הנסמכים על הניקוד המסורתי Yariyb. ריבוי כתיב זה אופייני לשמות עבריים שרומניזציה שלהם לא נקבעה מעולם על ידי רשות אחת, כאשר כל מסורת דתית וכל שפה מקובלת מטילה את האיות שלה. מבחינת הסמנטיקה המודרנית, העברית בת-זמננו שמרה את המילה יריב במובנה הרגיל — «מתחרה» ספורטי או פוליטי — דבר שהבטיח לשם מובנות מיידית בפי דוברי העברית שהתחדשה במאה העשרים. שקיפות לקסיקלית זו — שם שמובנו בעת הגייתו — מבחינה באופן קיצוני בין Yariv לבין שמות המשפחה של הגולה ממוצא גרמני, סלאבי או ערבי, שלרוב אטומים אפילו לנושאיהם.

הקורפוס המקראי מעיד על השם Yariv במספר מקומות, וזה מעניק לו עתיקות ולגיטימיות כתובית שמעט שמות פטרונימיים עבריים מודרניים יכולים לתבוע לעצמם. אזכור ראשון מצוי בספר דברי הימים א', שבו מופיע Yariv כצאצא של שבט שמעון (דברי הימים א' ד:כד). אזכור שני ממקם אותו בתקופת שיבת הגלות הבבלית: Yariv נזכר שם בין הראשים שעזרא מכנס ושולח למשימה (עזרא ח:טז).

מאגרי השמות מפרטים את אילן היוחסין הכתובי הכפול הזה: השם מציין כאחד צאצא של שמעון וכאחד מנהיג שחזר מן הגלות הבבלית עם עזרא [Origins of Jewish Names]. ההרמוניות העבריות (הרושמות את המונח תחת ההפניה Yariyb) מונות בנוסף נושא שם שלישי: כוהן מבית יהושע בן יוצדק, שעזרא כפה עליו לגרש את אשתו הנוכריה במהלך הרפורמה הגדולה של נישואי התערובת שבאה בעקבות השיבה מבבל.

שלוש דמויות אלו ממקמות את השם ברגע היסטורי מסוים ומכונן: רגע בניין מחדש של הקהילה היהודאית לאחר הגלות, במאה החמישית לפני הספירה. זו תקופת שיקום המקדש, הקריאה החגיגית של התורה ועיצובו מחדש של ישראל כקהילה המושתתת על הברית והתורה. אין זה דבר של מה בכך שהשם Yariv קשור לפעיליה של ייסוד מחודש זה: הוא מחתים את המשמע, מן הראשית, בדמיון של השיבה, השיקום והנאמנות לתורה. כפי שמזכירים המחקרים על מקור הפוליטיקה בתורה, התקופה הפרסית מסמנת את המעבר ממלוכה לקהילה הסדורה על פי החוק המגולה, שבה שמות הראשים שנקבעו על ידי הכתוב רוכשים ערך זיכרוני מתמשך [Trigano, 1991]. מובן אפוא שדורות רבים מאוחר יותר, שם מקראי הקשור לעזרא ולשיקום היה מסוגל לפתות את אלה שחלמו על שיבה חדשה לציון.

בין עדותו המקראית לבין שובו המודרני, השם Yariv עובר כמעט היעלמות מוחלטת כשם פרטי בשימוש. היעדרות זו אינה מפתיעה, והיא מוסברת על ידי המשטרים האונומסטיים שהנחו את הקהילות היהודיות בגולה. במהלך ימי הביניים הארוכים ובעת החדשה, יהודי אירופה כמו יהודי העולם הים-תיכוני לא נשאו בדרך כלל שם משפחה תורשתי במשמעות שאנו מייחסים לו כיום: הם זיהו את עצמם בשמם הפרטי ואחריו שמו של האב (״פלוני בן פלוני״), לעיתים בצירוף שם מקום, מקצוע או כינוי.

בעולם האשכנזי, השפה העממית הייתה היידיש, והשמות המועברים שאבו לרוב מגרמנית, ממקורות סלאביים או מהעברית הליטורגית, אך לעתים נדירות ממאגר אוצר מילים נדיר כדוגמת שורש riv [Baumgarten, 2002]. בחברות היהודיות במגרב, שמות המשפחה נוצרו מתוך הערבית, הברברית, שמות מקום איבריים שהתרשמו מגירוש ספרד, או מן המרכיב העברי שנטמע ביהודית-ערבית, מבלי ש-Yariv נמנה עם השמות הספרדיים המתועדים [Taïeb, 2000] [Bar-Asher, 1992]. האונומסטיקה של האנוסים והנוצרים-החדשים ממוצא היספנו-פורטוגזי, שגם היא עוצבה במידה רבה על ידי ההסתרה ואימוץ שמות נוצריים, אינה שומרת אף היא כל עקבה של דלת המשמע הזו [Yerushalmi, 1998].

הטלת שמות משפחה תורשתיים על האוכלוסיות היהודיות הייתה, ברוב המדינות האירופיות, צעד מינהלי של המאות ה-18 וה-19, הקשור לאמנציפציה ולמיפקד המיסויי והצבאי. ביורוקרטיזציה זו של השם, שהתרחשה בו-זמנית עם תנועת האמנציפציה שנותחה על ידי היסטוריונים של המודרניות היהודית, הולידה ריבוי של שמות משפחה חדשים, אך שאובים משפות עממיות הרבה יותר מאשר מן העברית המקראית [Kriegel, 1977]. יש אפוא להסיק, בזהירות אך בנחרצות, ש-Yariv כשם משפחה נעדר מן הרשומות הגלותיות: הקריירה האונומסטית שלו כשם ממשי אינה מתחילה אלא עם התחייה העברית. פרק זה נשען על היסק — היעדרו המתועד של שם קשה תמיד יותר לביסוס מאשר נוכחותו — ומכאן מעמדו ה״מסתבר״.

המפנה המכריע לגבי השם Yariv מצוי בתנועת התחייה הגדולה של השפה והתרבות העבריות, שחצתה את העולם היהודי מסוף המאה התשע-עשרה ועד לעשורים הראשונים של המאה העשרים. תנועה זו, ספרותית ואינטלקטואלית בראשיתה במרכז אירופה ובמזרחה, ולאחר מכן פוליטית וטריטוריאלית עם הציונות, לוותה במהפכה של ממש בתחום השמות. המחקרים העוסקים בתחיית התרבות היהודית הראו עד כמה היה השיבה של העברית כשפה חיה בלב פרויקט ההתחדשות הלאומי, שבו נשזרו יחדיו ניכוס מחדש של המורשת המקראית והמצאת מודרניות יהודית חילונית [Bechtel, 2002].

בהקשר זה הפכה העברות השמות למחווה תוכנית. החלוצים שבאו מאירופה, נושאי שמות משפחה יידישאיים, רוסיים, פולנים וגרמניים, אימצו בהמוניהם שמות עבריים — פעמים תוך תרגום שמם הישן, ופעמים תוך בחירת מילה או שם מקראי שהיה בו רמז לאדמה, לטבע, לגבורה או לשיקום. תהליך זה, שמוסדות המדינה הישראלית המתהווה עודדו אותו מאוחר יותר, נועד למחוק את אותות הגלות ולהשיב את הפרט לרצף ישיר עם ישראל הקדום. הספרים העוסקים בשמות משפחה בישראל מתעדים בדיוק קורפוס זה של שמות משפחה מועברתים, ובתוכם Yariv [Family Names in Israel] [The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel].

Yariv מציג דוגמה מופתית לתבנית זו: שם מקראי מוכח, שקוף לדובר העברית, טעון בקונוטציה של מאבק ועמידה שהדהדה את הרוח הלוחמת של הבית הלאומי, וקשור על פי הכתוב לנושא השיבה מן הגלות. כך קיבץ בתוכו את כל התכונות שביקשו אלה שנטשו שם גלותי. המצאה מחדש אונומסטית זו שורשית בתנועה הרחבה של כניסת היהדות אל המודרניות, שהוגיה — ממנדלסון ועד לפילוסופים של המאה העשרים — הניחו את יסודותיה האינטלקטואליים בחשיבתם מחדש על היחס בין מורשת לאמנציפציה [Bourel, 2004] [Hayoun, 1992]. השם Yariv, במובן זה, אינו רק מילה: הוא בחירה, מעשה של הצהרת זהות.

הדוגמה המזהירה ביותר למסלול אונומסטי זה מסופקת על ידי דמותו של Aharon Yariv, שביוגרפיה שלו מסכמת כשלעצמה את כל תולדות השם: אדם שנולד בגולה, שנשא במקור שם אחר, ואימץ את Yariv עם התיישבותו בארץ ישראל, ונעשה לאחד מנושאיו המפורסמים ביותר. Aharon Yariv (עברית: אהרן יריב; 20 בדצמבר 1920 – 7 במאי 1994) היה גנרל ואיש מדינה ישראלי יליד רוסיה.

מסלול חייו שזור בדור שלו. שנולד למשפחה יהודית במוסקבה, עלה Aharon Yariv לארץ הקודש בגיל חמש עשרה. בגיל שמונה עשרה החל את שירותו הצבאי בהגנה, הארגון שקדם לצה"ל, ולאחר שהושגה עצמאות ישראל, שירת בצבא כקצין שדה, ובין היתר פיקד על חטיבת גולני. השם העברי — "המי שנלחם" — נדמה כאן ממש כחופף לייעודו של האיש, עד כדי צירוף מקרים מפתיע.

שמו קשור בעיקר לאגף המודיעין הצבאי הישראלי. Aharon Yariv פיקד על אמ"ן, אגף המודיעין של צה"ל, בין השנים 1964 ל-1972, תקופה הכוללת את מלחמת ששת הימים בשנת 1967. במהלך קריירתו הצבאית היה המפקד הראשון של המכללה לפיקוד ולמטה של צה"ל, ראש מטה פיקוד המרכז, מפקד חטיבת גולני, ובין 1964 ל-1972 ראש אגף המודיעין. לאחר מכן המשיך בקריירה פוליטית והפך להוגה אסטרטגי מוכר.

פרק זה שייך לנקודת הצומת: הוא מראה כיצד שם עברי שאומץ מחדש בעת המודרנית — ולפיכך עניין של זיכרון ובחירה זהותית — מתועד היטב בארכיון הביוגרפי והמוסדי של מדינה. מסורת המשמעות ("היריב", "המי שנלחם") והמציאות ההיסטורית של מפקד צבאי מהדהדות כאן בבהירות נדירה, מבלי שיש לראות בכך יותר מאשר כינוס מרשים.

Yariv תופס כיום עמדה כפולה באונומסטיקה הישראלית: הוא משמש גם כשם פרטי זכרי וגם כשם משפחה, דבר המעיד על גמישותם של השמות העבריים שהוחיו במאה העשרים. כשם פרטי, הוא ניתן לבנים ונתפס כנושא ערכים של כוח ונחישות הקשורים לשורשו [The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel]. מחזוריות זו בין שם פרטי לשם אב אופיינית לשמות הנובעים מן התחייה העברית, שבה הגבול בין שתי הקטגוריות — נוקשה כל כך באונומסטיקות האירופיות — נותר חדיר.

כשם משפחה, Yariv נמנה עם שמות המשפחה המתועדים ברשימות הייחוס הישראליות, לצד שאר השמות המעוברתים שאומצו במהלך המאה האחרונה [Family Names in Israel]. אין הוא מהווה שושלת יחידה הנמשכת לאב קדמון אחד ומזוהה, אלא שם המשותף למשפחות נפרדות שאימצוהו באופן עצמאי זו מזו, בהתאם להיגיון הבחירה האונומסטית המתואר לעיל. כאן טמון הבדל מהותי מן השושלות הסְפָרדיות או האשכנזיות הגדולות, שאת אילנן הייחוס ניתן לעתים לעקוב לאורך מאות שנים: "שושלת Yariv" אינה בראש ובראשונה צאצאות ביולוגית, אלא קהילה של נושאי שם המאוחדים על ידי אותו מסמן ואותו מחווה תרבותית.

תכונה זו הופכת את השם לעד מובהק של המודרניות היהודית: הוא ממחיש את הדרך שבה עם שאב מתוך הטקסט המכונן שלו את חומרי התחדשותו, ושינה פועל מקראי לזהות חיה. בסופו של דבר, שם Yariv מספר פחות את ההיסטוריה של משפחה אחת ויותר את ההיסטוריה של שיבה — מן הטקסט אל החיים, מן הגלות אל הארץ, מן הזיכרון הכתוב אל הקיום העכשווי. אולם הזהירות מחייבת להזכיר כי שחזורה של צאצאות מדויקת, משפחה אחר משפחה, יהיה תלוי בארכיוני רישום האוכלוסין הישראליים שהיצירה הנוכחית לא יכלה לסרוק — ומכאן מעמדו ה"סביר" של פרק זה.

בסיומו של מסע זה, השם Yariv מתגלה כתמצית של ההיסטוריה היהודית עצמה. שורש שמי של מריבה ודין, הוא נושא מלכתחילה משא משפטי ותיאולוגי המחבר אותו ללב הברית שבין אלוהים לעמו. מופיע במקרא בין צאצאי שמעון ובין ראשי העולים מהגלות לצד עזרא, הוא משתייך מיד לנושא השיקום והנאמנות לתורה. ואחריו בא הליקוי הגלותי הממושך, שבמהלכו נעלם השם מן השימוש, בהיעדר מערכת שמות משפחה שהייתה מקבלת אותו — עד לצמיחתו המחודשת המרהיבה בעידן התחייה העברית והציונות, שבו הפך לאחד השמות שנבחרו כדי למחות את הגלות ולחדש את הקשר עם ציון.

דמותו של Aharon Yariv מגלמת בפני עצמה את המסלול הזה, מן המהגר הצעיר ממוסקבה ועד לראש המודיעין של מדינה עברית שקמה לתחייה. כך השם Yariv, שם משפחה עברי מודרני על פי הספרים, אינו שריד של יוחסין עתיק אלא פרי של החלטה: החלטתו של עם שבלמדו מחדש את שפתו, החזיר לעצמו את שמותיו. בכך הוא שייך במלואו להיסטוריה זו של המודרניות היהודית, שבה זיכרון והמצאה, ארכיון ורצון, משתלבים יחד כדי לייצר זהות. לינאז' Yariv הוא פחות עץ ויותר סימן — מילה מקראית שהפכה שוב לשם אדם.