משפחת Wallfisch

הוודאות התיעודית הראשונה בנוגע ל-Wallfisch היא רישומם בקורפוס של Samuele Schaerf. I cognomi degli ebrei d'Italia, שיצא לאור ב-Florence בשנת 1925 בהוצאת Israel, מהווה קטלוג ייחוס: הוא כולל את שמות המשפחה היהודיים שנאספו מתוך פנקסי הקהילות, רשימות המסים, הכתובות ושטרות השיפוטין שברחבי חצי האי. להיכלל בו פירושו להשתייך לזיכרון המאושש של יהדות איטליה [Schaerf, 1925].

שם המשפחה Wallfisch נמנה עם השמות ממוצא גרמני שתנועות האוכלוסין היהודית נשאה אתה לצפון איטליה. כבר בסוף ימי הביניים חצו משפחות אשכנזיות את האלפים והשתקעו בדוכסויות וברפובליקות של עמק הפו — Venise, Padoue, Mantoue, Ferrare, הפיימונט — והביאו עמן את מנהגיהן, את נוסח אשכנז שלהן, ואת שמותיהן השאובים מן הלשון הגרמנית או מכינויים בעלי אופי בעל-חיי. Robert Bonfil הראה עד כמה החברה היהודית בתקופת הרנסנס האיטלקי הייתה חברה של מפגש, שבה התקיימו בצוותא הנוסחים האיטלקי, האשכנזי והספרדי באותן ערים, ולעתים באותן בתי כנסת [Bonfil, 1994]. שם כ-Wallfisch, שתועתק מן הגרמנית, מעיד על אותה שכבה אשכנזית שנקלטה בתוך יהדות איטליה.

השתלבות זו כבר הביעה מעלה שקטה אך יסודית: קבלת האורח והיכולת של קהילה לפנות מקום לבא מחוץ. ההלכה מצווה שלושים ושש פעמים, לפי המנין התלמודי, על אהבת הגר, זה שבא ממקום אחר; הקהילות האיטלקיות שקיבלו את המשפחות שמעבר להרים הגשימו מצווה מייסדת זו. בהפכם לאיטלקים מבלי לחדול מן הנאמנות לזיכרונם, גילמו נושאי השמות הגרמניים כגון Wallfisch את ההכנסת-אורחים ההדדית הזו, שהיא אחת מהמעלות הגדולות של יהדות הגולה [Bonfil, 1994].

השם Wallfisch ראוי לעצירה לרגע על משקלו הסמלי, שכן כאן המסורת והלשון מהדהדות זו את זו. Walfisch — "לוויתן" בגרמנית — אינו שם משפחה ניטרלי. בדמיון היהודי, הדג הגדול של התהומות מעלה מיד את הלוויתן, אותו יצור קדמוני שספר איוב מתאר בעוצמתו האינסופית, ושהתלמוד, במסכת בבא בתרא, מציב במרכז סעודת הצדיקים לעתיד לבוא. בשר הלוויתן, אומרת האגדה, יחולק בין הצדיקים לקראת אחרית הימים; עורו ישמש חופה ולבוש. השם, שנתקבל ככל הנראה כתרגום פשוט או ככינוי, מוצא עצמו כך קשור לאחד המוטיבים הגדולים של התקווה במחשבה היהודית [Abécassis, 1987].

אין לקבוע כי נושאי השם הראשונים בחרו ברזוננס זה; שמות המשפחה הזואולוגיים האשכנזים — Fisch, Hecht, Karpeles — נולדו לרוב משלטי בתים, מתרגומי שמות עבריים, או מתכונות שיוחסו. אך לזיכרון היהודי יש דרכו המיוחדת לסמן-מחדש את מה שהוא מקבל: שם הופך לאות, מקריות הופכת ללקח. Yosef Hayim Yerushalmi תיאר בגאונות את העבודה שבה ישראל הופך את הנתון ההיסטורי לחומר של משמעות ומסירה [Yerushalmi, 1984]. שם המשפחה Wallfisch ממחיש בדרכו את המעבר הזה מן המקרה הלשוני אל הסמל המשותף.

הלוויתן מעלה גם את סיפור יונה, הנקרא מדי שנה ביום כיפור: הנביא הנבלע והמוקא, העומק כמקום של תשובה וחזרה. טקסט זה נושא אחת מן ההצהרות האוניברסליות ביותר של המקרא העברי — רחמי האל מתפשטים אפילו על נינוה, העיר הזרה והחוזרת בתשובה. הסובלנות והאמונה כי הישועה אינה שמורה לעם אחד בלבד עוברות בספר הקצר והמסחרר הזה. שם שושלת יהודית מאיטליה יעלה יצור זה — בכך מבצבץ, בפנייה של שם משפחה, אחד מן הסגולות המרכזיות שהיהדות הציעה לעולם [Abécassis, 1987].

כדי להבין את ה-Wallfisch, יש להבין את העולם שנשא אותם: היהדות האיטלקית, אחת העתיקות בתפוצות האירופאיות, הנוכחת על חצי האי מאז ימי קדם רומיים ורציפה עד ימינו. יהדות זו הצטיינה בתרבות ספר ולימוד יוצאת דופן. כבר מן הרנסנס, הייתה איטליה מוקד של דפוס עברי — Soncino, Venise, Mantoue — ומקום ייצור כתבי יד ביופי ייחודי [Bonfil, 1994].

Giulia Tamani חקרה את כתבי היד העבריים המעוטרים שנוצרו באיטליה, שבה הגיעה אמנות האיורים היהודיים לשליטה נדירה, המשלבת את האסתטיקה של הרנסנס האיטלקי עם הנאמנות לטקסט הקדוש [Tamani, 2010]. Colette Sirat, מצדה, הראתה עד כמה הייתה איטליה צומת שבו עברו, הועתקו ופורשו יצירות הגדולות של הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, מן המיימוניאניות עד ההוגים הפרובנסאלים, בפעילות מסירת טקסטים ערה [Sirat, 1983]. משפחה יהודית באיטליה הייתה שייכת למעשה לציוויליזציה זו של הדעת, שבה השתלבו לימוד התורה ופתיחות למדעי החולין.

כאן מתגלה אחת מן המעלות הגדולות שנשאה היהדות האיטלקית, ועמה המשפחות שהרכיבו אותה: אהבת הלימוד והקפדה על הספר. העתקה, עיטור, הדפסה, פרשנות — מעשים אלה אינם מלאכות גרידא; הם, במסורת היהודית, צורה של עבודת ה׳. מסירת הטקסט היא עמוד השדרה של זיכרון ישראל, מה שYerushalmi מכנה חובת הזכור [Yerushalmi, 1984]. בהשתייכות לעולם זה, השתתפה שושלת Wallfisch בתרבות שבה הידע התלמודי והתרומה למחשבה היהודית היוו את הנכס היקר ביותר [Sirat, 1983].

שמות המשפחה היהודיים נודדים עם נושאיהם, וההיסטוריה של השמות שאגד Schaerf אינה נפרדת מן התנועה הים-תיכונית הגדולה של היהודים בין העת החדשה לבין המאה העשרים. הנמלים החופשיים — Livourne בראשם — היו צמתים שבהם נפגשו ספרדים פורטוגזים, איטלקים, לבנטינים ואשכנזים. Lionel Lévy עקב אחר תולדותיה של "האומה היהודית הפורטוגזית" שמ-Livourne פשטה לעבר Amsterdam ו-Tunis, וטוותה רשת מסחרית ותרבותית בקנה מידה ים-תיכוני [Lévy, 1999] [Lévy, 1996].

בעולמות אלה, שם ממוצא גרמני כגון Wallfisch יכול היה ללוות משפחה לאורך נדודיה, מצפון איטליה אל נמלי הים התיכון, או להפך — להיאחז באופן יציב בקהילה אחת בלבד. גם צפון אפריקה קיבלה משפחות איטלקיות וליבורניות — ה-Grana, יהודים "פרנקים" של Tunis, הם הדוגמה המפורסמת ביותר [Lévy, 1999]. המחקרים על קהילות אלג'יריה, מ-Tlemcen ועד Sidi Bel Abbès, הראו עד כמה היו חברות יהודיות אלה מקומות של חילופין שבהם נפגשו מוצאות ונוסחים שונים [Botbol, 2000]. בהיעדר ראיה לענף Wallfisch ספציפי באזורות אלה, יש להיזהר מהצהרות שהארכיון אינו תומך בהן; אך המסגרת הכללית מבוססת: שמות יהודיים מאיטליה שייכים להיסטוריה של ניידות ושל מיזוג.

ניידות זו הייתה גם בית ספר לסגולה. המסחר של האומות היהודיות הפורטוגזיות והאיטלקיות התלווה באתיקה: הפעולה הכלכלית כשירות לסולידריות הקהילתית, פדיון שבויים, כלכלת האקדמיות והעניים. הפנקסים — רשומות הקהילה — מעידים על המקום המרכזי של הצדקה בחברות סוחרים אלה [Lévy, 1996]. בכל מקום שבו שגשגה משפחה יהודית, היא הייתה מחויבת לדאוג לשגשוג הקהילה אף היא: זוהי אחת הסגולות הקבועות ביותר של הדיאספורה, שבה הפרט לעולם אינו תופס עצמו ללא הכלל.

כל שושלת יהודית באירופה נושאת, במאה העשרים, את צֵל החורבן. המשפחות הרשומות בפנקסי העולם האשכנזי ומרכז אירופה — שממנו נגזר שמם של Wallfisch, ככל הנראה — נפגעו בשואה, אשר כילתה קהילות שלמות ושברה שרשרות מסירה של דורות. עבודת הזיכרון שנעשתה מאז, ובמיוחד על ידי Dominique Natanson במפעלו Mémoire Juive & Éducation, מזכירה כי לנקוב בשמותיהם של הנספים, להשיב להם את שמותיהם ואת חייהם, הוא חובה מוסרית לא פחות מאשר היסטורית [Natanson, 1997].

כאן, הישרות מחייבת להודות בשתיקות. אין בידינו, לגבי Wallfisch, כרוניקה משפחתית רציפה, ולא רשימה של צדיקיהם וקדושיהם. פנקסו של Schaerf מוסר לנו שם; ההיסטוריה הכללית מוסרת לנו מסגרת; אך הרקמה האינטימית — הפנים, המקצועות, התפילות — נסתרת מאתנו ברובה. הכרה בחסר זה אינה חולשה של הסיפור: היא עצם תרגולה של היושר ההיסטורי, המבחין בין הידוע למשוער [Yerushalmi, 1984].

ואף על פי כן, בתוך אותה שתיקה ממש, מתבטאת מעלה: הענווה מול העבר והנאמנות לזיכרון. המסורת היהודית מלמדת כי להזכיר את שמו של נפטר פירושו להחיותו; כי השכחה היא המוות השני. בכתיבת שם Wallfisch בספר גדול, מקיימים מחווה צנועה של זכור, אותה מצוות זיכרון המעצבת את קיומה הקולקטיבי של ישראל [Yerushalmi, 1984]. המחשבה היהודית בת-זמננו, מ-Léon Askénazi עד Maurice-Ruben Hayoun, לא פסקה להרהר בצומת שבין הארכיון החסר לדיבור החי המחיהו [Askénazi, 1999] [Hayoun, 2023].

מה נותר, בסוף חקירה זו, מהשם Wallfisch? שם מאושש, מוצא מסתבר, מכלול של עולמות שנעברו. אך גם שיעור על האופן שבו היהדות מפיקה משמעות ממה שהיא מקבלת. Armand Abécassis הדגיש עד כמה המחשבה היהודית עמלה על המעבר מהנתון הגולמי אל הסמל, מהעובדה אל הדיבור, מהמדבר אל התשוקה [Abécassis, 1987]. שמה של לוויתן הופך, אצל היהודים, לשבר מן הלוויתן המשיחי; כינויו של אב קדמון שחי מעבר להרים הופך לחוליה בשרשרת זיכרונה של ישראל.

Maurice-Ruben Hayoun מזכיר שהפילוסופיה היהודית מעולם לא הפרידה בין ההגות המופשטת לבין ניסיונו הממשי של עם בדרכו [Hayoun, 2023]. כך גם תולדות משפחה — ואפילו אם אינן ידועות אלא ממילה אחת בקטלוג — אינן סגורות על עצמן לעולם: הן פתח פתוח אל כלל תרבות שלמה. Léon Askénazi לימד שכל שם מישראל הוא אות בספר הגדול שהעם כותב לאורך ההיסטוריה [Askénazi, 1999]. ה-Wallfisch של Schaerf הוא אחת מן האותות הללו.

הסגולה האחרונה שנושא פרק זה היא סגולת ההעברה עצמה: האמונה, הייחודית ליהדות, שאין לאבד דבר ממה שנחווה, שכל עקבה — ולו הקטנה ביותר — ראויה להיאסף, להיחקר ולהיכבד. זוהי הסגולה המעניקה את משמעותו לעצם המפעל של ספר גדול.

בסיום מסע זה, שושלת Wallfisch מצטיירת פחות כגנאלוגיה שנבנתה מחדש ויותר כנקודת התכנסות: שם גרמני השתול בתוך היהדות האיטלקית, המוּעד על ידי הרפרטואר המכונן של Schaerf [Schaerf, 1925], הקשור בצורתו עצמה לסמלים הגדולים של זיכרון ישראל — הלוויתן, יונה ועומק התשובה. מבין כל המידות שהיסטוריה זו מביאה אל פני השטח, נדמה כי שושלת Wallfisch ביטאה על הצד הטוב ביותר את חובת הזיכרון וההעברה — זכור — לא בזוהר של מעשים מתועדים, אלא בעצם העובדה שנרשמה, נשמרה, נוּקבה בשמה, ומאפשרת כך את מחוות הזכירה [Yerushalmi, 1984].

שם זה נושא גם, בחלל שבתוכו, את קבלת פני האורח — זו של המשפחות שחצו את האלפים והתקבלו על ידי היהדות האיטלקית [Bonfil, 1994] —, את אהבת הלימוד ואת הקפדה על הספר האופייניות ליהדות האיטלקית [Tamani, 2010] [Sirat, 1983], ואת הענווה מול שתיקות הארכיון [Natanson, 1997]. בגלמה ערכים אלה, משפחת Wallfisch — הידועה כל כך למעטים ובכל זאת קשורה לכה רבים — שותפת למידה היסודית של ישראל: לעשות מכל שם, אפילו הצנוע ביותר, אות חיה בספר הגדול של הזיכרון. שם נמצא משקלה — בהשתלבות של גורל יחיד זה עם הזיכרון הקולקטיבי של עם אשר, מדור לדור ומיבשת ליבשת, עשה מן הנאמנות לעבר את תנאי עתידו.