משפחת Vovante

נקודת העיגון התיעודית של שושלת Vovante היא חיבורו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שראה אור בפירנצה בשנת 1925 בסדרת « Israel » [Schaerf, 1925]. עבודה זו, מן הראשונות שעסקו בשיטתיות באונומסטיקה היהודית האיטלקית, מונה את Vovante בין שמות המשפחה המאומתים בחצי האי. צנזור האזכור — שם, ללא ביוגרפיה מפורטת — הוא כשלעצמו רב-משמעות: הוא ממקם את המשפחה בשכבת השושלות האיטלקיות הוותיקות, אם כי הנדירות, שקיומן מאושש מבלי שתועד בעושר.

האונומסטיקה היהודית באיטליה נשמעת להיגיונות שהמחקר הבהיר היטב. שמות המשפחה התגבשו בה בעיקר מתוך שמות מקומות — ערים וישובים שמהם באה המשפחה —, מתוך שמות עבריים שעוברתו או איטלקיינו, ממקצועות, ולעתים מכינויים. Robert Bonfil הראה כיצד החברה היהודית באיטליה של תקופת הרנסנס הייתה מובנית על ידי הניידות בין עיר-מדינה לעיר-מדינה, כאשר כל תזוזה הותירה את רישומה בשם המשפחה [Bonfil, 1994]. הצורה Vovante, בצלילה המזכיר פעלת-הווה או שם מקום, משתלבת במטריצה זו שבה השם מספר לרוב מניין באים. להודות בגילוי לב בעובדה, כאן, משמעו להכיר בכך שמוצאו המדויק של השם נותר בגדר השערה: הארכיון מעיד על שם המשפחה, לא על אטימולוגיה.

דקדקנות תיעודית זו נושאת כבר ערך יסוד של המסורת היהודית: הכבוד הקפדני לעדות. ההלכה, בדיניה הנוגעים לראיות, דוחה את השמועה ומחייבת אימות מבוסס; ההיסטוריון המסרב לייפות שם שנעדר ממנו תוכן עובדתי מנציח, בדרכו שלו, את אתיקת האמת שהמחשבה היהודית הרימה למדרגת מידה [Askénazi, 1999].

כדי להבין את שושלת Vovante, יש להשיב את הסביבה שיצרה את שמם. הקהילה היהודית באיטליה מהווה אחד מהענפים הוותיקים ביותר של הדיאספורה המערבית, הנוכחת בחצי האי מאז ימי רומא העתיקה. בתקופת הרנסאנס ידע יהדות זו תסיסה יוצאת דופן, שנרקמה משלושה מרכיבים: הItalkim הילידיים, הAshkenazim שהגיעו מצפון האלפים, והSefardim שנהרו לאחר גירושי חצי האי האיברי ב-1492. Robert Bonfil תיאר עולם של בנקאים ומלווים, רופאים ורבנים, סופרים ומדפיסים, החיים תחת משטר הcondotta — אותם חוזים שנוהלו מול הרשויות, אשר הסדירו את תנאי השהייה ואת הפעילות הכלכלית [Bonfil, 1994].

בעולם זה הצטיינה התרבות היהודית האיטלקית בשני תחומים שבהם יכלה שושלת כמו Vovante למצוא את מקומה. הראשון הוא תחום הספר. Giulia Tamani חקרה את עושר כתבי היד העבריים המאוירים שנוצרו באיטליה, שבהם הגיעו אמנות ההעתקה והעיטור לעידון המתחרה ביצירות הנוצריות המופלאות ביותר של חצי האי [Tamani, 2010]. השני הוא תחום המחשבה: איטליה הייתה צומת שבו קיימה הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, המועברת באמצעות כתבי היד, דיאלוג עם ההומניזם המתהווה, כפי שהראו עבודותיה של Colette Sirat על מחזור הטקסטים הפילוסופיים [Sirat, 1983].

מתרבות הספר והלימוד נולדת מעלה שזיכרון ישראל מציב בראש: התלמוד תורה, הלימוד כמעשה הדומה לתפילה. מבלי שנוכל לייחס ל-Vovante יצירה מוגדרת, מוצדק לשבצם בעולם שבו העברת הדעת לא הייתה קישוט אלא פעימת הלב של החיים הקהילתיים — אידאל קולקטיבי שכל משפחה, ולו צנועה, הייתה נאמנה לו.

ההיסטוריה של יהודי איטליה אינה רק סיפורו של עידן זהב. מאמצע המאה הט״ז ואילך, הנגד-רפורמציה הכתיבה מדיניות הפרדה: גטו ונציה, שהוקם ב-1516, שימש מודל, ובולת Cum nimis absurdum של פאולוס הרביעי (1555) כלאה את יהודי רומא ומדינות האפיפיור ברבעים סגורים, בצירוף אמצעות משפילות. Bonfil ניתח כיצד התקשחות זו שינתה לעומק את החיים החברתיים היהודיים, מהדקת את הסולידריות הפנימית ככל שהצטמצם מרחב החירויות [Bonfil, 1994].

שושלת איטלקית כמו Vovante עברה בהכרח את מבחן הסגר הארוך הזה, שנמשך — בהתאם לאזור — עד לתהליכי האמנציפציה של המאה הי״ט ולאיחוד האיטלקי. בתנאים מצומצמים אלה פיתחו הקהילות את מוסדות הסולידריות שלהן: אחוות סיוע (חברות), נדוניות לבנות עניים, פדיון שבויים, טיפול בחולים וקבורת המתים. חיי ההתאגדות הצפופים הללו מגלמים את אחד ממעלות היהדות הנעלות ביותר — הצדקה — שאינה נדבה בלבד אלא צדק הנעשה לזולת, החובה הקהילתית לדאוג לחלשים. שם שהאופרסיה החיצונית היתה עלולה לפרק, היא ריתכה; ושמו של Vovante, בהישרדותו דרך מאות שנים אלה, מעיד על חוסן קהילה שעשתה מן הצדקה ההדדית כלי להישרדות קולקטיבית.

גורל שמות היהודים האיטלקיים לא הוכרע רק בחצי האי. מסוף המאה ה־16, העיר החופשית Livorno, שנפתחה על ידי ה־Médicis, הפכה למוקד של דיאספורה יוצאת דופן. Lionel Lévy עקב אחר מסלולה של ה"אומה היהודית הפורטוגזית" אשר מ־Livorno פרחה לכיוון Amsterdam ובעיקר לחופי צפון אפריקה, ונשאה לתוניסיה, לאלג'יריה ועד למרוקו את השמות, השפה והמנהגים של יהדות מיטלאניזה [Lévy, 1999] [Lévy, 1996]. הGrana הללו — שמם שניתן לבני Livorno שהתיישבו בתוניס — הקימו מעמד של סוחרים ואנשי רוח, נבדל מן הקהילות המקומיות.

אם כי הארכיון אינו מאפשר לנו לקבוע בוודאות כי Vovante הלכו בנתיב זה, ההגיון ההגירתי של השמות האיטלקיים הופך את ההשערה לסבירה: רבים מן השמות הפרטיים שמנה Schaerf מופיעים, בצורות שנשתנו מכוח השימוש, ברשימות הרישום הים-תיכוניות. עבודותיו של Eliahou-Éric Botbol על קהילות Tlemcen וארכיוני הרבנות של Sidi Bel Abbès מעידים עד כמה היהדות הצפון-אפריקאית הוזנה מן ההשפעות שהגיעו מאיטליה [Botbol, 2000] [Archives de Sidi Bel Abbès].

פרק זה מבטא סגולה הטבועה ביהדות הים-תיכונית: הכנסת אורחים, קבלת הזר ואירוח העובר אורח. בני Livorno שנתקבלו בתוניס, כמו גם המהגרים שבתורם קיבלו אחרים, עשו מן התנועה בין שתי גדות הים אתיקה של פתיחות. הדיאספורה כאן אינה רק פיזור שנכפה, אלא גם כושר לפשוט יד מעבר לגבולות — זיכרון חי של גלות שנהפכה לאחווה.

כל היסטוריה של שושלת יהודית מאיטליה במאה העשרים נתקלת בשבר המוחלט של השואה. חוקי הגזע הפשיסטיים משנת 1938 שללו מהיהודים האיטלקים את זכויותיהם, והכיבוש הגרמני משנת 1943 פתח את עידן הגירושים, שעלה בחייהם של אלפי יהודים איטלקים. עבודות הזיכרון, ובפרט אלו שאסף Dominique Natanson במפעלו Mémoire juive et éducation, נועדו לנקוב בשמו של כל קורבן כדי להצילו מאנונימיות המספר [Natanson, 1997].

כאן, הצומת שבין הארכיון והזיכרון כואב: במקום שבו שם Vovante הוא נדיר, אין המחקר יכול להכריע בין הכחדה, נדידה וצנעה דמוגרפית גרידא. עלינו לאמר זאת מבלי למלא את החלל: שתיקת המקורות אינה תשובה, אלא שאלה הנותרת פתוחה. ריסון זה הוא בפני עצמו חובת זיכרון. כפי שמזכיר Yerushalmi, לזכור אין פירושו לדעת הכל, אלא לסרב למחוק [Yerushalmi, 1984].

נוכח ההשמדה, המידה המוסרית המתבקשת היא זו של זכור עצמו — הזיכרון המורם לדרגת מצווה. לרשום את שם Vovante בספר הגדול משמעו להשתתף במחווה שבה ישראל, מזה אלפי שנים, מציב מול החורבן את עמידת השם.

מעבר לעובדות הנקודתיות, שושלת מעבירה דרך להיות בעולם. היהדות האיטלקית, שבה היוו Vovante חוט אחד, הורישה למחשבה היהודית רגישות מיוחדת: זו של דיאלוג מתמיד בין נאמנות לתורה ובין פתיחות לתרבויות הסובבות. Maurice-Ruben Hayoun הראה כיצד הפילוסופיה היהודית ניזונה ללא הרף מחיכוכים פוריים אלה, באיטליה כמו במקומות אחרים [Hayoun, 2023], ו-Armand Abécassis תיאר את המתח היוצר בין התורה המקובלת לבין הרצון להבין המעצב את התודעה היהודית [Abécassis, 1987].

ביחס להלכה ניתן לקרוא את הרציפות הזו בצורה הטובה ביותר. היהדות האיטלקית נקטה דבקות מתונה ובקיאה בתורה, שבה הלימוד הרבני לא שלל לא את הרפואה, לא את המוסיקה ולא את הספרות החילונית. Léon Askénazi ראה בניסוח המפגש בין הדיבור המקובל לכתוב המפורש את נשימתה של המסורה עצמה [Askénazi, 1999]. משפחה כמו Vovante, בנשאה את שמה לאורך מאות שנות גטו וגלות, גילמה ללא תהילה אך בעקביות את הסגולה הצנועה והמתמידה ביותר: הנאמנות — זו אשר, ללא מפעל מונומנטלי, שומרת על גחלת זהות בוערת.

בסיום מסע זה, מה נוכל לומר באמת על שושלת Vovante? מעט, אם נדרוש שטרות מתוארכים ודמויות נקובות בשם; הרבה, אם נסכים לקרוא שם כתמצית של עולם שלם. האזכור היחיד המוסמך — הזכרתם אצל Samuele Schaerf ב-1925 [Schaerf, 1925] — די בו כדי לחרוט את Vovante בתולדות הארוכות של היהדות האיטלקית, מימי הרנסאנס של המעתיקים והפילוסופים ועד לגלויות הים-תיכוניות ולצרפת הנוראה של השואה.

מכל המעלות שספר זה העלה אל הפני השטח, הנאמנות בעדינות היא זו שבה הצטיינה שושלת Vovante מכל יתר המעלות: היכולת של שם נדיר לחצות מאות בשנים מבלי לאבד את עצמו, לשרוד את הגטו, את הגלות ואת השכחה, מבלי לתבוע את הנוגה. התמדה שקטה זו היא בעצמה גילום של זכור: היא מורה שהישרדות שמו של אדם כבר היא ניצחון הזיכרון על המחיקה. בכך מצטרף גורלם הייחודי של Vovante אל מעלתו הכללית של ישראל — עם זה שנפוץ על פני כל היבשות, עשה מהעברת שם ותורה את מעשה האמונה העקשני מכולם [Yerushalmi, 1984]. יהי הספר הגדול הזה, עבורם, כנר שנדלק מחדש.