משפחת Turek

שם המשפחה Turek נולד מפגישה דמיונית בין מרכז אירופה ובין המזרח העות'מאני. בשפות הסלאביות המערביות, turek פירושו כפשוטו « טורקי », והמילה הסתובבה הן כציון אתני הן ככינוי לגנאי או לשבח. השם Turek, בצ'כית, בסלובקית, בפולנית ובאידיש-אשכנזי המזרחי, נגזר מ-turek, « טורקי », שהיה משמש הן כשם אתני לאדם ממוצא טורקי הן ככינוי לאדם שנחשב דומה לטורקי. בפולין שנאבקה זמן רב עם הנהגה העות'מאנית — ממצור וינה ועד מלחמות הגבולות — דמות הטורקי הייתה מוכרת: היא סימלה את הזר המוחלט, את הרחוק, לפעמים את הסוחר המזרחי, לפעמים את המתגייר. שיהודי יקבל שם כזה אין בכך כל פלא: בתודעת שכניהם הנוצרים, יהודים וטורקים שיתפו את הזרות, את המצנפת, את הדת שאינה נוצרית, את מסחר הבדים והתבלינים.

דו-ערכיות זו היא השיעור הראשון שהשם מלמד. היא ממקמת את בני משפחות Turek בנקודה המדויקת שבה נפגש יהדות אירופה עם היחס לזר — אותו ערך מרכזי שהתורה מדגישה שוב ושוב במצוות אהבת הגר השוכן בתוכנו, « כי גרים הייתם בארץ מצרים ». לשאת את שמו של האחר — פירושו היה, עבור משפחות אלה, להיות מסומנות כזר מבפנים — ולהפוך את הסימון הזה, לאורך הדורות, לזהות המקובלת על עצמה. יש להבחין כאן בין כמה דרכי ייחוס שונות. Turek הוא גם, בפולנית ובקרב יהודים ממוצא פולני, שם מקום המפנה ליישוב מסוים. על כן, שני אנשים הנושאים את אותו שם משפחה עשויים שלא לקיים ביניהם שום קשר: האחד שאב את שמו ממאפיין גופני, והאחר — מעיר מולדתו. מילוני Beider ו-Menk מלמדים בדיוק את הזהירות המתודולוגית הזו: שם משפחה זהה מסתיר פעמים רבות שושלות בלתי תלויות זו בזו, ועל ידי האונומסטיקה לבדה אין להוכיח קרבה משפחתית [מילוני שמות המשפחה היהודיים של מזרח אירופה ושל יהדות אשכנז]. זהו שיעור של ענווה אל מול המקורות, שיעור שחייב ההיסטוריון למורשת המשפחות שאת עקבותיהן הוא מנסה לשחזר.

מעבר לכינוי, ישנה העיר עצמה. Turek, בירת מחוז Wielkopolska (גדולה-פולין), אירחה אחת מאותן קהילות ישראליות שנולדו באיחור, בצלם של חלוקות פולין. היהודים הגיעו אליה בשלהי המאה ה-XVIII. הקהילה היהודית הוותיקה ביותר הידועה ב-Turek מתוארכת לשנת 1798. היהודים הופיעו ב-Turek לראשונה בסוף המאה ה-XVIII; הם הגיעו לעיר לאחר שדליקה השמידה חלק מהעיירה Dobra. נקודת מוצא זו — הבריחה אחר האש — רושמת את הקהילה מלכתחילה בתוך חוויית הגלות והתחלה מחדש, שהיא עצם עלילת ההיסטוריה היהודית.

המשפחות הראשונות נשאו שמות החתומים בהשפעה פרוסית, אות לתמורות הטריטוריאליות של התקופה. הראשונים שהגיעו לעיירת Turek הגיעו ככל הנראה בשנת 1798; הם גילו השפעה פרוסית ברורה בלבושם, בשפתם ובמראם, ונשאו שמות כגון Miller, Schiffer, Glicksman, Fuchs, Winter, Oppenheim, Taube. הצמיחה הייתה איטית בתחילה: בשנת 1808 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר 33 נפשות מתוך סך של 764 תושבים; בשנת 1827 נמנו 95 יהודים מתוך 2,302 נפשות. עלייה הדרגתית זו מעידה על מעורבות בחיים הקולקטיביים: שהגיעו חסרי-כל, בנו יהודים אלה תוך כמה עשורים את מוסדותיה של קהילה של ממש — בית תפילה, בית קברות, בתי ספר — ונשאו עמם את הדאגה לטובת הכלל שהמסורת מכנה צורכי ציבור.

בסיסה הכלכלי של הקהילה נשען על מסחר בבהמות ובסחורות. הם רכשו מאת האיכרים, בשווקים ובירידים, בקר, סוסים, כבשים ואווזים, ומכרום לאחר מכן. למסחר זה בבעלי-חיים ובירידים נוספה, בעיר ששמה עצמו עתיד להיות נרדף לאריגה, המלאכה הטקסטילית. קיומו של מוזיאון למלאכת האריגה ב-Turek מזכיר ייעוד זה. Grazyna Piasecka מנהלת את ה-Muzeum Rzemiosla Tkackiego, מוזיאון מלאכת האריגה של Turek. בעמל הסבלני של הירידים ונול האריגה מתבטאת פעולה כלכלית צנועה אך עיקשת: לא צבירה, אלא שילוב מועיל בתוך רקמתה של עיירה קטנה, חליפין הוגנים המפרנסים ומחברים. זוהי מעלה שקטה, מעלת הפרנסה — לחם-החוק ההגון — שהחכמה היהודית מציבה ביסוד כבוד האדם.

במאה ה-19, Turek משתייכת לממלכת פולין תחת חסות רוסית, וקהילתה היהודית צומחת בקצב ההתכווצויות הפוליטיות של האזור. הזעזוע הגדול של המאה היה מרד ינואר, אותו שמרה הזיכרון המקומי כאירוע מכונן. מרד ינואר של 1863/64 נמנה עם האירועים ההיסטוריים המשמעותיים של Turek. יהודי הערים הקטנות בממלכה חיו את המרידות הללו באמביוולנטיות: נאמנים לעיר שהכילה אותם, חשופים לנקמות הכובש כחשדות המורדים כאחד, הם רכשו יחס למלחמה של זהירות וסולידריות — לא את האושר שבנשק, אלא הגנה על הפגיעים, שמירה על הפולחן ועזרה הדדית בתוך הכאוס.

על אף ניסיונות אלה, הקהילה לא חדלה להתרחב, עד שהפכה, ערב מלחמת העולם השנייה, למרכיב משמעותי מן האוכלוסייה. ב-1 במרץ 1938 מנתה האוכלוסייה היהודית 2,216 נפשות מתוך 9,879 תושבים. היחס שנקבע כך — כמעט תושב אחד מכל חמישה — מהדהד את מסקנות כרוניקאי העיר. איפשהו בפולין הייתה קהילה יהודית באותה עיר Turek, שאוכלוסייתה היהודית, שלעולם לא עלתה על רבע האוכלוסייה הפולנית, הותירה בכל זאת את חותמה על העיר. "חותם" זה לא היה דמוגרפי בלבד: הוא נבע מצפיפותה של חיים דתיים, חברתיים ואינטלקטואליים. Turek, ועיירות אין-ספור הדומות לה, יצרו עולם יהודי ייחודי — עולם שאינו עוד.

העיר הוציאה מתוכה דמויות משלה. ספר הזיכרון מזכיר בין האישים הבולטים את הפסל Henoch Glicenstein, ששמו קושר את Turek לזרמים הגדולים של האמנות היהודית האירופית [International Jewish Cemetery Project]. בפריחה זו של ידע אמנותי וקהילתי — בתי כנסת, בתי ספר, מפעלי צדקה — ניתן לקרוא אחד מן הקווים הקבועים ביותר בזיכרון ישראל: האמונה שקהילה, קטנה ככל שתהיה, נמדדת לא בעושרה אלא ביכולתה ללמד, ליצור ולדאוג. חברות העזרה ההדדית, החברה קדישא השומרת על המתים, קופות הנדוניה לבנות עניות — כל המוסדות הללו שבהם ניחנה Turek מעידים על הצדקה המאורגנת, הצדקה כחובת צדק הרבה יותר מאשר נדבה.

שם המשפחה Turek לא נותר מוגבל לגדול-פולין בלבד. ככל השמות הבנויים על דמות "הטורקי", הוא זכה לגרסאות ולקרבות לאורך מרכז אירופה ומזרחה, שהאונומסטיקה ההשוואתית מאפשרת למפותם. לצד הצורות הצ'כיות והסלובקיות ניצבים נגזרות פולניות והונגריות, וכן קבוצת שמות יהודיים טהורים המציינים מוצא מזרחי. על-פי הרישומים הגנאלוגיים, משפחת השמות הבנויים על "טורקי" כוללת, בקרב יהודים, צורות כגון Turkow או Turkov, בעוד שהמרחב הפולני-צ'כי מוליד את Turek, Turecek, Turkowski ו-Turkiewicz [Genealogy for the TURK Surname]. גרסאות אלו מעידות שאותה בסיס — רעיון המזרח, הטורקי, ה"אחר" — הזין שושלות נפרדות בהתאם לשפות ולגבולות.

פיזור אונומסטי זה מאיר תופעה רחבה יותר: שם "הטורקי" מחבר בין האשכנזי שבפולין לבין העולם הספרדי-עות'מאני, שם חיו יהודים בפועל באדמה טורקית ודיברו ג'ודאו-ספניולית. הלקסיקוגרף Yehuda A. de Yoná, שפרסם בשנת 1902 את מילונו הג'ודאו-ספנולי-צרפתי-טורקי, ממחיש את חדירוּת עולמות היהדות שבין המערב לבין האימפריה העות'מאנית [de Yoná, 1902]. בעוד האשכנזי מ-Turek נשא את שם הטורקי כתווית שהוצמדה לו מבחוץ, חיו יהודי סלוניקי, איסטנבול ואיזמיר בממשק ממשי עם התרבות הטורקית — עד שאותה מילה, "טורקי", אומרת לאחד "הזר" ולאחר "השכן". בפער זה שוכן ערך הסובלנות: המסורת היהודית תמיד סירבה להפוך את הזר לאויב עקרוני, ותולדות Turek, הרוכבות על שתי משמעויות אלו, מזכירות כי היהדות הבינה את עצמה, בכל מקום, כהכנסת אורחים בין העולמות. לפיכך ניתן לקבוע, בזהירות הראויה, כי שם המשפחה Turek היה פחות שושלת אחת מאשר משפחת שמות — השתקפות של גולה שעשתה מן המחזוריות בין התרבויות את תנאיה ואת גאוניותה.

ההיסטוריה של קהילת Turek מסתיימת באש. בקושי פרצה המלחמה, נפלה העיר לידי גרמניה, ואחד המעשים הראשונים של הכובש פגע בלב הקדוש של הקהילה. ב-22 בספטמבר 1939, קבוצת קצינים גרמנים מיחידת ה-Schutzstaffel — ה-SS — הובילה כמה מאות גברים, נשים וילדים אל בית הכנסת, ולאחר שהקיפה את המקדש בטבעת של ז'נדרמים וחיילים, הצית אותו. באותו יום, לא רק קירות נשרפו, אלא מאה וארבעים שנות תפילה, לימוד וחיים קהילתיים. בית הכנסת שהועלה באש יחד עם מתפלליו הוא התמונה ההפוכה, השטנית, של כל מה שהספר הגדול הזה ניסה לומר: שם בנתה הקהילה כדי להתפלל וללמד — הכובש הרס כדי למחוק.

החיסול ממשיך ללא רחם. בדצמבר 1940, רוכזה האוכלוסייה היהודית של Turek, יחד עם יהודים אחרים שהובאו מיישובים סמוכים, לפני גירושה. מהקהילה הפורחת של 1938, לא נותרו עד מהרה אלא בית הקברות המחולל והזיכרון שתועד על ידי הניצולים בספר הזיכרון — אותו Yizkor Bukh שסירב לשכחה ומילא את החובה היהודית הנחוצה ביותר: זכור. במעשה זיכרון זה מתבטאת, אחרונה ובל תמוט, יראת הכבוד של השושלת: לא עוד פולחן במקדש, אלא נאמנות למתים, מסירת שמותיהם של אלה שאין להם עוד קבר. לכתוב Turek אחרי Turek, לקרוא את השמות, לערוך את רשימת הנעדרים — זוהי היצירה הקהילתית האחרונה של עולם שנרצח, וזו הסיבה לקיומו של ספר זה.

נותר לשקול את מה שמוריש שושלת Turek לזיכרונה של ישראל. כאן, המסורת והארכיון משיבים זה לזה. המסורת — זו של הכינוי, של ה"תורכי", של הזר המיועד — מספרת על אמביוולנטיות של קיום שתמיד נתפס כאחר. הארכיון — מפקדי האוכלוסין, ספרי הזיכרון, אבני בית הקברות — מאשש ומגלם מצב זה: קהילה שנולדה מנדידה, גדלה במסחר ובאריגה, ונמחתה באש. Turek וערים אינספור כמוה הרכיבו עולם יהודי מיוחד במינו, עולם שאיננו עוד. שם Turek הופך אפוא למיצוי של ההיסטוריה היהודית במזרח אירופה: האחרוּת המוטלת, השתרשות מקומית, השמדה, זיכרון.

המספרים עצמם ביקשו לנסח ירושה זו. עורך ספר הזיכרון חותם את עדותו בניסיון לומר מה היו, ביסודם, יהודים אלה של העיירה הקטנה. לסיכום, אפשר לומר כי יהודי Turek היו… — ומה שהמקור משאיר בין השיטין, ההיסטוריה משלימה: הם היו אנשי ירידים ומלאכה, בית כנסת וסיוע הדדי, שנחשבו לזרים ואף על פי כן היו קשורים עמוקות לעירם. דווקא שזירה זו של הפרטי והקולקטיבי היא שמעניקה לשם את משמעותו. כל משפחת Turek, בין שנושאת את שם משפחתה מן הכינוי ובין מן העיר, נושאת בתוכה את הפרדוקס המכונן הזה: להיקרא "האחר" ולהפוך אחרוּת זו לייעוד של נאמנות, זיכרון ואירוח בין עולמות.

בין הכינוי המלגלג לבין העיר שבגרנד-פולין, בין האידיש של ממלכת פולין לבין הד רחוק של יהודי האימפריה העות'מאנית, השם Turek מסרטט גאוגרפיה של הזרות. מעולם לא הייתה שושלת Turek אחת, אלא משפחת שמות, כולן קשורות סביב אותה דמות — הטורקי, הזר, האיש שבא ממקום אחר. מחומר אונומסטי זה העלתה ההיסטוריה מציאות מוחשית: הקהילה של Turek, שנולדה בשנת 1798 מן המנוסה בעקבות שריפת Dobra, גדלה עד ליותר משתי אלפים נפש בשנת 1938, חיה ממסחר בבהמות ומאריגה — ולאחר מכן נשרפה בבית כנסתה ב־22 בספטמבר 1939.

מבין כל המעלות שנשאה עמה מסורת ישראל, הרי זו השושלת שביטאה, מכולן, את היחס לזר בצורה הנאמנה ביותר. מכונים "הטורקי" במבט הזולת, ה-Turek גילמו את המצב היהודי עצמו: זה של הגֵּר, הזר שהתורה מצווה לאהוב משום שכך היינו אנחנו עצמנו. הם עשו מזרות זו שנכפתה עליהם לא פצע מוסתר, אלא דרך הוויה בעולם — שזורים בעיירה קטנה מבלי להימס בתוכה, קשורים בשם שנשאו לאוריינט, לשכן, לרחוק. וכאשר הכול נחרב, הם ביטאו את האמונה האחרונה והנעלה ביותר, זו של הזיכרון: זכור. הספר הגדול הזה אינו אלא המשך של אותה מצווה — לומר את שמו של Turek, כדי שהעולם שחדל להתקיים ואשר השם מורה עליו, לא יחדל לגמרי.